סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ריאיון
 
מאת: ענת זכריה בין מילים לתנועות
 

 
 
הקהל שלא מיומן בהסתכלות על אמנות מינימליסטית ... וזה לא אומר לו שום דבר. המון פעמים זה מוציא את הצופים מאוד אדישים או מאוד מתוסכלים. מה זה הדבר הזה? בשביל מה זה טוב? זה לא יפה במיוחד או עשוי בצורה וירטואוזית מאוד מרגשת. אנחנו נתקלים בריבועים כל החיים שלנו, למה שעכשיו זה יגיד לנו משהו. ובעצם שם אני נכנס ומנסה לתת לאנשים קונטקסט, להסביר או לפחות לנסות לצרף אותם לשיחה. ומה זה המפעל הזה שנקרא פילוסופיה, אמנות, תולדות החשיבה ואיך זה מתקשר לתרבות שלנו"
הדיבור על אמנות ועל מחול חשוב לא פחות לרקדן וליוצר רותם תש"ח מהתנועה. שיחה לרגל אירועי "נקודת מגע" במוזיאון ישראל בהשתתפותו


המינימליזם כתוצר של המהפכה החקלאית

זו השנה השנייה שבה אירועי "נקודת מגע" מאפשרים - ללילה אחד - חווית ביקור שונה לחלוטין במוזיאון ישראל. בערב חד פעמי זה, מארח המוזיאון שורה ארוכה של יוצרים המגיבים בחי ויוצרים נקודת מגע עם היצירות במוזיאון. רשימה חלקית: סיגלית לנדאו, קרולינה, גבי ניצן, שי גולדן, אסף גברון, שרון קנטור, יוסי שריד ועוד.

אחד היוצרים הכי מרתקים לטעמי שישתתפו בנקודת מגע הוא הכוריאוגרף והרקדן רותם תש"ח.  

בעבודה שלו, "בטון מלוטש", בחר תש"ח לעמוד במרכז מעגל אבני הכבול של ריצ'רד לונג שבגלריה לאמנות מינימליסטית ולאפשר לכם לעבור הדרכה מסוג קצת אחר. תש"ח ידלג בין מילים לתנועות  בין תנועות לחפצים, בין חפצים לאנשים ובתוך כך יספק מבט מפוכח, שונה ומעט ארסי על החוויה שכולנו שרויים בה כמו שרק הוא יודע לעשות.


תש"ח נולד בחיפה ובילדותו התגורר בבת ים ובגלל שאביו היה איש צבא, בשלושה בסיסים של חיל האוויר. כשהיה בן שמונה עברה המשפחה להתגורר ביבנה לתקופה שהוא מתאר כתקופה אפלה, בשל ההומופוביה האלימה שנתקל בה. בגיל 18 עבר להתגורר בתל אביב והחל ללמוד מחול במרכז ביכורי העתים. לאחר מכן רקד בלהקת מוזע ובלהקתה של ענת דניאלי.

לצד פעילותו בתחום המחול הוא עוסק גם באמנות חזותית ובעיקר ברישום ובווידיאו. בין עבודותיו בשנים האחרונות: אנדרטאות (הרמת מסך 2010), קורפורפוליס (אינטימה-דאנס 2010), ישראליקה (אינטימה-דאנס 2009) ועוד.
 
בשנים האחרונות מתעסק תש"ח בעיקר בנסיון להכניס טקסטים פילוסופים ותיאורטים לבמה ולשלב את הטקסטים המדוברים האלו עם תנועה ועם סוג של פרפורמנס ולמצוא מבחינה פורמליסטית את השילוב הרב מימדי ביניהם "הטקסט מדגים את התנועה התנועה מדגימה את הטקסט והחיבור יוצר כל מיני הפתעות".


רותם תש"ח (תמונת יח"צ)

נשמע קצת אילוסטרטיבי מה שאתה מתאר כאן, אילוסטרציה זה לא דבר שמפחיד אותך?

"אין לי כל כך בעיה עם אילוסטרציה, להפך, המון פעמים לאורך השנים האחרונות אנשים (מנהלים אמנותיים או אנשים שאני סומך עליהם ומעריך את דעתם) אמרו לי שכשזה מגיע לאילוסטרציה אז זה עובד, אז זה מרגיש טוב ומתחבר ומצליח להאיר משהו באופן הרבה יותר ברור ומספק. אולי מכיוון שהטקסטים מורכבים וקשים זה פוקו וזה דלז ודרידה הם מצריכים שילעסו אותם ויגישו אותם לקהל. יש המון פעמים שאילוסטרציות הם מאוד שטחיות מאוד לא מספקות אבל דווקא במקרה הזה היא מאוד עוזרת".

תגיד כמה מילים על העבודה הנוכחית "בטון מלוטש"

"העבודה הזו היא עבודה בהזמנה והיא לא נובעת באופן אורגני מתוך התעניינות אינטלקטואלית שממשיכה להעסיק אותי. מנהלי הפסטיבל שהכתיבו את הנושא ואת החלל ומתוך זה יצאה העבודה.

"'בטון מלוטש' עוסקת בנושא של מינימליזם. אני בוחר לקרוא את המינימליזם בתוך פרספקטיבה רחבה מאוד של 10,000 שנה מהמהפכה החקלאית עד היום. איך כאשר הפסקנו להיות ציידים ומלקטים התחלנו לתחום חללים ולהמציא את עניין המסגרת את המלבן. איך אפשר לראות בתוצרים של האמנות המינימליסטית משהו מאוד מתקדם של אותו אקט של המהפכה  החקלאית. של הפרדה מהטבע, של להביא את הטבע לתוך מסגרות וליצור משמעות רק מתוך מסגרת מתוך מלבן.
 
"חשוב לי לנסות להחזיר את הכוח לצופים. לומר להם שזה לא שהם לא מבינים, זו פשוט שיחה שהתחילה לפני הרבה זמן. אל תתעצבנו אל תקחו את זה באופן אישי או תייחסו את זה לאינטיליגנציה כזו או אחרת. אני מנסה לתת להם רמפות לעלות עליהן וקונטקסט כדי להבין ולהשתתף בשיחה. במובן מסוים אני רואה באמנות של שנות ה-60 תופעה כחלק מהתופעות האנושיות לאורך האבולוציה שלו. ואני מאמין שהפרספקטיבה הזו הופכת הכל ליותר מעניין ומסקרן".

נקודת-מגע-צילום-אלדד-רפאלי.jpg
אירועי "נקודת מגע" 2010  במוזיאון ישראל, צילום: אלדד רפאלי
 

" יש אמנות שנקראת מחול ויש אמנות שנקראת כוריאוגרפיה"

אמרת שזו עבודה מוזמנת, אז איך אתה עובד בדרך כלל, ממה הכל מתחיל?

"זה תמיד מתחיל מפרובלמטיות מסוימת שמטרידה אותי בחיים שלי באופן שוטף: תנועה ברחוב הישראלי, היחס של ישראל לסוגיה של הפלסטינים, איך אנחנו מנהלים אינטימיות בתחילת המאה ה-21, מה זה הכוח הזה שנקרא לאומיות ועד כמה הוא בעייתי לאזרחים של היום. ומשם אני יוצא לקריאה בכל מיני טקסטים שנראים לי רלוונטים שזה בעיקר פוקו ואפלטון, קריסטבה.

"עכשיו אני קורא את אליזבת גרוס ומייקל פריד כי הם בעיקר קשורים למינימליסטים ולתולדות האמנות. ואחר כך יש את הכתיבה של הטקסט והשכתוב המתמיד שהופך בעצם את הרעיון לסוג מסוים של 'אנטרטיינמנט' בידוריות. זה המדיום שנקרא lecture performance לתת סוג מסוים של הרצאה זו כבר לא אמנות מופשטת של שנות ה-70 שמנסה להיות סתומה אלא כן אמנות שמנסה להגיד משהו ולהיות בהירה וקוהרנטית. המדיום שהכי קרוב אליה מבחינה לוגית הוא הרצאה או שיעור".

אז למה בעצם לא הרצאה?

"כי אז זה יהיה מיועד לאוכלוסייה לגמרי אחרת כמו החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. אם משלבים נכון בין הטקסטים לאירוע הפרפורמטיבי מצליחים לעשות המון הדגמות-אילוסטרציות שטקסט אקדמי לא מצליח לעשות. יש משהו בטקסט אקדמי שמאוד מזכיר את המחול. אותה הרמטיות שיש בעולם האקדמי קיימת גם במחול כשלעצמו ומה שאני מנסה לעשות זה להעביר את הנקודות שנראות לי חשובות ומעניינות וכן לשים אותם באופן שקהל יכול להבין אותן בזמן אמיתי. בשביל לקרוא כזה מאמר של דלז אתה צריך ללמוד שלוש שנים פילוסופיה כי אחרת אתה באמת לא תבין מה הוא רוצה. זה לא נגיש. מה שאני מנסה לעשות זה לתרגם את התכנים שיהיו נגישים ולעשות להם אילוסטרציה, קונטקסט".

ממה נובע הצורך הזה בעבודות שלך במלל? אחרי שכבר ראיתי עבודה שלך בעירום מלא אני לא יכולה לחשוב שיש בך פחד מהגוף או לחשוד ביחס שלך לפיזיות שלך?

"בהכשרה שלי אני רקדן ועליתי לבמה עם עבודות שהם מחול נטו וגם מאוד נהנתי לרקוד ולהופיע על במה מבלי לדבר, להיות רק פיזי ולהנות מהוירטואוזיות התנועתית. אבל אני מרגיש שמחול זו אמנות של בינך לבין עצמך, בינך לבין רקדנים אחרים. אמנות שהיא פונה בעיקר פנימה שהיא רפלקסיבית ומתייחסת אל עצמה. אמנות שמספקת יותר את הרקדן והכוריאוגרף מאשר את הצופה. ושהרבה מהתשדורת שלה נבלעת כלפי פנים ולא יוצאת כלפי חוץ מעט מאוד מגיע אל הקהל שלא מרגיש את התנועה אלא רואה את התנועה.

"מעטים האנשים שכן מצליחים לראות מחול ולהרגיש אותו. זה בעיקר רקדנים שמסוגלים לראות את התנועה לקרוא את מה שהם רואים ולהתרגש. מחול זו אמנות שלצפות בה זה כמו לשמוע תרגום של מוזיקה ולא את המוזיקה עצמה ויש בזה משהו מאוד מעומעם. ולכן עם כל הכבוד, והאהבה שיש לי לפיזיות החלטתי שאני כן רוצה לשדר הרבה יותר נהיר אל הקהל. את האהבה שלי למחול ולכוריאוגרפיה אני מנהל בתור רקדן ביני לבין עצמי בסטודיו, בתור מורה למחול ביני לבין התלמידים שם זה מרגיש הרבה יותר נכון".

נשמע שבסופו של יום המחול מאכזב אותך ככלי ביטוי?

"מחול זו אחת האמנויות הכי סתומות ולכן גם אחת מהכי מאתגרות שיש. מבחינתי יש אמנות שנקראת מחול ויש אמנות שנקראת כוריאוגרפיה. אם אני מתייחס למחול כמחול- התנועה, הווירטואוזיות, השפגטים, הפירואטים. השדר של האמנות הזו הוא שדר עצבי מה שצריך לקרות כדי להבין את האמנות הזו הוא הקלטה של המערכת העצבית של הרקדן וחישמול של הצופה בזמן אמיתי.

"כוריאוגרפיה זה המקום שעוקף את זה. שם אתה מפסיק להתעסק בווירטואוזיות ובגוף היפה ואתה מתחיל ליצור אירועים על הבמה, וירטואוזיות גופנית שמאוד קרובה לסכנה ואז הקהל לא יכול שלא להתרגש מהעניין כי זה משאיר אותך על קצה הכסא שלך. או אינטלקטואליות יותר גדולה ואז זה מפעיל את האנשים שחושבים. אני לא מתעסק ב'תראו איזה יופי שהמרפק עובר מלמעלה ואז אני יורד לשפגט ומתהפך על הגב' ולכן אני עושה הפרדה מאוד ברורה בין כוריאוגרפיה למחול".

מה עם להתפעל מהיופי בעולם שלא חסר בו כיעור? הרבה פעמים זה מספיק

"מבחינתי זה כמו לראות טקסט של ליאונרדו דה וינצ'י ולהגיד: 'זה לא יאמן איך שהדיו נופלת על הנייר ואיך שהסלסולים של האותיות כתובים שם'. אתה לא קורא את מה שהוא כתב אלא מסתכל על היופי. אני כן רוצה בעבודות שלי לחזור אל המסר ולא לוותר גם על האסתטיקה וגם עליו".

   

חיפושית שזוחלת על מאמר
 
עד כמה חשוב לך להיות בהיר ומובן בעבודות שלך?

"מאוד חשוב. אני יכול להדגים את זה דרך העבודה החדשה. הקהל שלא מיומן בהסתכלות על אמנות מינימליסטית רואה צורות: קנבס מרובע צבוע שחור, מרובע של ניאונים, מעגל של אבנים על הריצפה וזה משאיר אותו ברוב הפעמים במין מצב של חיפושית שזוחלת על מאמר. זה רקע בשבילו וזה לא אומר לו שום דבר. הוא יכול לאהוב את הריבוע או לא לאהוב את הריבוע אבל הוא לא מבין מה המפעל הזה, מה האמנים של שנות ה- 60 ניסו לעשות, על מה הם חשבו ועל מה הם מנסים לדבר.

"המון פעמים זה מוציא את הצופים מאוד אדישים או מאוד מתוסכלים. מה זה הדבר הזה? בשביל מה זה טוב? זה לא יפה במיוחד או עשוי בצורה וירטואוזית מאוד מרגשת. אנחנו נתקלים בריבועים כל החיים שלנו, למה שעכשיו זה יגיד לנו משהו. ובעצם שם אני נכנס ומנסה לתת לאנשים קונטקסט, להסביר או לפחות לנסות לצרף אותם לשיחה. ומה זה המפעל הזה שנקרא פילוסופיה, אמנות, תולדות החשיבה ואיך זה מתקשר לתרבות שלנו".

יש המון בטחון ופטרונות באופן שאתה מדבר. האם יש אמת אחת אבסולוטית מבחינתך?

"העבודות שאני עושה היום לקהל מתחילות ממסר, חוזרות לרעיון המודרניסטי הישן והבעייתי של אמת, ביחד עם התובנות הפוסט מודרניות שאומרות האמת שאני נותן היא לא אמת אוניברסלית אבסולוטית אלא אמת מאוד נקודתית שמכירה בעובדה שכל הדברים שיצרו את האמת הזו שלי הם סובייקטיביים וקשורים לקונטקסט ההיסטורי והתרבותי שנקרא ישראל ולהכשרה שלי כרקדן ללימודים שלי בתולדות האמנות, לחוויות האישיות שעברתי בחיים שלי.

"אני לא מציע סוג מסוים של פתרון אוניברסלי לאמת מוחלטת כזו אלא אני מציע התנקזות אמיתות שעוברת דרכי ושאני מזדהה איתן. זה כל מה שאני יכול לעשות באיזה שהוא מובן. כי אני כן רוצה בכל זאת לשדר מסר של אני מאמין, כן זאת הדעה שלי,  יש לי דעה. אמנם פוסט מודרניזם אומר שדעה זה דבר שייצרו בשבילך עדיין ברגע שזה מתועל דרכי מבחינתי זו הדעה שלי וזו האמת שלי וחלק מהשתתפות שלי בשיח. הנסיון שלי להשפיע על המציאות זה להגיד דעה שאני מאמין בה".

עד כמה המציאות חשובה ליצירה שלך?

"הכל מגיע ממנה היא הצורך הראשוני ליצור עבודות. לברוח ולהכנס לסטודיו לעשות פירואטים ושפגטים זה טוב רק בשביל עצמי. אבל אני מסתכל על המציאות שמקיפה אותנו ואני רוצה להגיד עליה משהו להשפיע עליה באופן של יצירת שיח. לא שיחה אמוציונלית מתלהמת מפנה אצבעות ומאשימה כמו שיש לרוב בישראל אלא שיחה שבעיני היא כבר חלק מהפתרון של הבעיה. שיחה של משמעות, שיחה של עניין. ברגע שאנשים עוזבים את האמוציונליות בשיחה שם יש המתקה של המאבק ותקווה לשיכוך".

עולם אסתטי אירוטי שמרגש את הקהל בלייב

מה היחסים שלך כפרפורמר עם הקהל?

"בעיקר משום שהיום הפרפורמנס הוא סוג מסויים של אנטרטיימנט חשוב לי לשמור על קשר מאוד קרוב עם הקהל, לא לאבד אותם בדרך. מראש אנשים שבאים לאירועים האלה התשומת לב שלהם היא דבר שמאוד צריך להיאבק עליו אז חלק מהדרך שאני עושה לקראתם זה לנסות לשתף אותם גם דרך הומור וגם דרך תנועה שיכולה לתפוס אותם. לתפוס אותם דרך כמה שיותר קצוות. מאוד דומה למערכונים, סצינות מסרט".

אז למה לא לקרב את הקהל יותר ולשתף אותו במופע?

"אני לא חושב שהשיחה האמיתית מתנהלת בזמן אמת עם הקהל. על פי פוקו השיחה מתנהלת בין בני אדם באופן שוטף על בסיס יומיומי, אנשים כל הזמן מעבירים רעיונות מאחד לשני ומשפיעים אינטלקטואלית בדרך זו או אחרת. אני מציע סוג מסוים של קריאת מציאות ומצפה שהשיחה תתנהל בין האנשים אחרי שהעבודה נגמרת. לשתף את הקהל לרוב מוהל את השיחה והופך אותה לשעשוע או אפקט זה לא יוצר משקעים של תוכן".

אתה מדבר הרבה על רעיונות ומסרים כפרפורמנס עד כמה אתה מוצא את עצמך שקוע בניראות?

"מאוד עסוק. זה המדיום זו האמנות הזו שנקראת פרפורמנס. אני כן דואג להעמדה ברור לי לאן העיניים מסתכלות בכל רגע ורגע. אתה יודע שרואים אותך אתה יודע שמסתכלים עליך אז אתה גם דואג ליצור עולם אסתטי אירוטי שמרגש את הקהל בלייב. זה חלק מהשפה להוציא את הגוף האמיתי שלי לפגוש קהל".

חשוב לך שהגוף שלך יתפס כיפה?

"זה שקר להגיד שלא. אבל זה מתוך חולשה אנושית זו לא המוטיבציה או מטרה ראשונית שמשתלטת על הפרפורמנס. זה תוצר לוואי של הפסיכולוגיה האישית שלי. מן הסתם אני רוצה להיות אטרקטיבי בעיני אנשים אחרים, אני רוצה שהם יתרגשו ממני ומהגוף שלי ושיחמיאו לי. אני אנושי".

 
"אנדרטאות", צילום: גדי דגון

אתה בוחר לעסוק הרבה בעניין הלאום אתה חושב שזה תוצר של השם הזה שאתה הולך איתו בעולם תש"ח?

"אני מנסה כל השנים להתעלם מהשם בזה שאני לא מייחס לו יותר מדי חשיבות. התכנים שלי שקשורים ללאום ומדינה מגיעים בגלל הנסיון האישי שלי והם לא קשורים לשם שלי. אני גדלתי כאן בחברה הישראלית כנטע מאוד זר לא רק בגלל הנטיות המיניות שלי ובגלל ההתנהגות הגופנית שלי שהיתה מאוד נשית בגיל מאוד מאוד צעיר. אני הוקעתי רחוק רחוק מחוץ לחברה וגדלתי בתור יצור בזוי וסבלתי מהתעללות פיזית ומילולית ופסיכולוגית, בעיקר מהרגע שעברנו ליבנה.
 
"ההוקעה הזו מהחברה הישראלית גרם לי להסתכל עליה והיא זו שהולידה את ההתעניינות שלי סביב מושג הלאום. השם תש"ח פשוט הצטרף לזה הוא צירוף מקרים ואני לא רואה בו שום דבר מיסטי. כל שם אחר לא היה משנה. מה שהוליד הכל זו התנהגות מאוד נשית בגוף גברי וחברה מאוד הומופובית. תוסיפי לזה מנטליות משפחתית תלושה, המשפחה של אמא שלי שהגיעה מפולין דרך אנגליה, ובאה עם גינונים שלא שייכים למרחב הזה. אז לא רק שהייתי יצור בזוי ונאלח מבחינת ג'נדר הייתי גם פושע של מנטליות ישראלית. אותנטיות, ישירות, עממיות ופשטות מעולם לא התקיימו בי". 
 
אז מי זה רותם תש"ח שיושב מולי היום?

"חובב מושבע של חמצן ושמש כל עוד אני לא בתוכה".


 
"בטון מלוטש" של רותם תש"ח תעלה ביום חמישי, 14 ביולי 2011 בשעות 22:15, 23:00, 24:00 בגלריה לאמנות מינימליסטית במוזיאון ישראל במסגרת אירועי "נקודת מגע" שיתקיימו במוזיאון החל מ-21:00 ואל תוך הלילה.  לרכישת כרטיסים בטל' 02-6771300.


למועדי מופעים >

12/07/2011   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע