סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן מחולוהט 2011 – צורות צרורות
 

 
 
אצל אחדים מהיוצרים שפתחו את מחולוהט האסתטיקה והצורניות משתלטות על היצירה


הפסטיבל השנתי הגדול של המרכז למחול סוזן דלל מזמן שוב, בשנה ה-21 לקיומו, הזדמנות ליוצרים עצמאיים וללהקות קטנות לעמוד במשימת היצירה המחפשת נתיבים חדשים וביטויים משתכללים. זו יומרה מבורכת. זו גם סכנה של חשיפה בטרם עת. בכך כוחו של הפסטיבל והיוצרים המעלים בו בכורות מודעים לכך.
 
בתנאי התמיכה הישראלית המוגבלת, כמעט קמצנית, מותר לטפוח על שכמם, ואפילו למתן מעט את ההתבוננות הביקורתית. שהרי גם המבקר, כמו בני משפחה, חברים ועמיתים,  מעוניין בהצלחה האמנותית, שתפתח אשנב או דלת להמשך.
 
ועם זאת, האמת חייבת להיאמר גם כשלא נוח ולא נעים להגיד כי בשלושה מארבעת ערבי המחול שראיתי נולדה בי תחושת מועקה מסוימת, לא בהכרח ברורה בנימוקיה, שאומרת כי היצירות החדשות בוסריות, או נופלות במלכודת של אסתטיקה וצורניוּת שבאות להגיד משהו כאילו הן המסר הרעיוני של היוצר. 

החממה למחול עכו - שאלות של זהות

בערב הראשון שצפיתי "להיות מישהו אחר" ערב סולואים של יוצרים שהוזמנו לשהות וליצור בחממה למחול בעכו, הועלו שלוש יצירות – שתיים מהן, של צחי כהן ואורן טישלר, חדשות ואחת, של רן בן דרור, שהשלימה את גרסתה הראשונה שהועלתה אשתקד במסגרת אינטימדאנס בתמונע.
 
זה היה ערב מחול מיוחד דווקא משום שבו שלושת היוצרים – רקדנים מצוינים שמעשירים בדרך כלל את יצירותיהם של כוריאוגרפים אחרים – התמודדו עם שאלת הזהות האישית.
 
צחי כהן ביצירה הקצרה, שעדיין מצויה בשלביה הראשוניים, נראה כנווד המגלה בגופו את הצורך של ביטוי תנועתי מגונן מפני סביבה עוינת.   
 
אורן טישלר לעומתו בחר לעצור ולכלוא את התנועה הגדולה. הוא ישב על כסא במרכז הבמה, ורק ידיו סימנו תנועה מזדמנת, שצמחה באיטיות גדולה ותבעה ריכוז מוחלט שלו ושל הצופים בו. כאשר נוצר החיבור התנועתי הגדול של הגוף הוא התפרק ממצבו הסטטי – ניגוד מעניין כשלעצמו – לרגעי קסם של הומור עם תפוח ופירוריו.
 
על יצירתו האוטוביוגרפית של רן בן דרור כבר כתבתי אשתקד, והשנה שחלפה שכללה אותה במפתיע כאשר את סיפור כמיהתו מילדות ועד בגרות, לרקוד בנעלי פוינט, הוא הצליח לממש סוף סוף בערב הזה בזכות העובדה שמאי-שם הגיע אליו זוג נעליים כאלה במידה "גברית". לפתע פתאום נוספו עומק של כאב ההתנסות ולהט התשוקה לתנועה הרחבה של הווידוי המשעשע.
 
למרבה ההפתעה בערב הזה שהיה באולם ירושלמי הקטן נכחו 22 צופים בלבד. וזה בהחלט מעורר תהייה אם מישהו נרדם במשימה של הבאת הקהל. 
 
קליפסו - שחייה צורנית

לא כך היה אמש בבכורה באולם הראשי של המרכז שבו הועלתה בבכורה יצירתה החדשה של נעה שדור "קליפסו". היצירה הזאת בביצוען-היוצר של ארבע רקדניות - דורון רז-אברהם, ענבר נמירובסקי, רוזלינד נוקטור ואסנת קלנר, ובבמה מעוצבת מאוד, מנסה לתאר "כרוניקה של התפרקות... של ארבע נשים לכודות בתוך סדר מיתולוגי שכל הזמן מתעדכן.” 
 
קליפסו-צילום--אלין-לב-הר.jpg
נעה שדור, "קליפסו" (צילום: אלין לב הר)

אין לי מושג מה זה אומר באמת. תחת זאת נעה שדור הייתה ברורה מאוד בשפת התנועה שעיצבה, שכל כולה צורניות אסתטית וארכיטקטונית השואבת מסרטים מוזיקליים, נוסח "שגיונות זיגפלד" או מזכירה שחייה צורנית קבוצתית שיוצרת דימויים יפים קליידוסקופיים. זה משעשע ומעניין ברגעים הראשונים, אבל מהר מאוד מתרוקן אל חד גוניות החוזרת על עצמה.
 
גם אם היו פה ושם רגעים שבהם נפרץ המעגל ההרמטי הזה, ובעיקר כאשר ענבל נמירובסקי בודדה מחברותיה, והראתה כי לנעה שדור יש מה לומר מעבר להתלהבות שלה מהביטוי הצורני המושלם והקר.

סטפס משוכלל

את ההשפעה הצורנית "האמריקאית" היה אפשר למצוא גם ביצירותיהם של שני יוצרים ישראלים שהגיעו עם להקותיהם לביקור מולדת אחרי שנים רבות של פעילות בחו"ל.
 
המופע "רסיסים" של הרקדן-כוריאוגרף שרון לביא הגיע אמנם מברצלונה – לפי הזמנת פסטיבל מחול כרמיאל – ובו מתרחש ניסיון מעניין ליצור דו שיח בין סגנונות מחול שונים לבין הז'אנר של סטפס. 
 
שרון-לביא-רסיסים.jpg
"רסיסים", שרון לביא  (תמונת יח"צ)

כשלעצמו זה היה מרתק ומסקרן, ומרגש בכמה קטעים – ובעיקר אלה שלוו בשירה א-קאפלה חיה ולוהטת של הראל סקעת. לביא עצמו, וכן שותפיו העיקריים רובן סאנצ'ז וגיים אלונסו, חשפו וירטואוזיות משוכללת מאוד של אמנות הסטפס, הרבה מעבר למה שראינו אצל פרד אסטייר וג'ינגר רוג'רס, ג'ין קלי וג'ימס קגני.  

גימיקים טכנולוגיים

היוצר האורח האחר שהגיע בשיתוף עם פסטיבל כרמיאל הוא צבי גוטהיינר שהעלה בבכורה ישראלית – עם להקתו הניו-יורקית את יצירתו ZOOM,שיש בה בהתאמה מוחלטת למושגי הזמן הזה שילוב של תנועה, וידיאו, טלפונים סלולריים ומחשב. על פי המוצהר הכל אמור להתרחש בו זמנית וחי, ואפילו נרמז בצורה ברורה לקהל שמותר לצלם ולשלוח לאתר של המחול הזה. ברגע מסוים גם זומנו אל הבמה כמה צופים לצלם מקרוב ולהצטלם עם הרקדנים. 


"ZOOM", צבי גוטהיינר (צילום: צבי גורן)

מעקב אחר הקרנות הווידיאו על המסך הגדול ברקע -שמעת לעת יצר קומפוזיציה חזותית מעניינת – וכן ניסיונותיי שלי לשגר לבמה תמונות שצילמתי בבלקברי – רומזים לי שמאמצי היושבים באולם להיות "שותפים" לא נשאו פרי. הכל נראה מוכן מראש, למעט אולי הצ'ט הסתמי  שאחת הרקדניות ניהלה באמצעות המחשב עם מישהו לא מזוהה. 
 

"ZOOM", צבי גוטהיינר (תמונת יח"צ)

אבל מעבר לגימיקים החזותיים והטכנולוגיים לא הייתה ביצירה הזאת שפת-תנועה מעניינת והרקדנים המקצועיים נעו במה שנראה צירוף אקלקטי של רעיונות מוכרים לעייפה, קבוצתיים או סולניים.
 
אני מקווה כי בהמשך השבוע עם הבכורות החדשות של להקת ורטיגו, של עידו תדמור, ממי שימאקאזי ויוצרים רבים אחרים,  ישוב המחול הישראלי להיות לוהט.



19/07/2011   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע