סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן פותחים במה 2011 – הגרמנים באים
 

 
 
בחלקו השני של פסטיבל בית ליסין הועלו שלוש הפקות משותפות עם תאטרון היידלברג  ובראשן "תרופה" - מחזה ישראלי מרתק על הזיכרון מאת מאיה שעיה


בעיות של זהות וסימביוזה 
 
שלושה מחזות הועלו בסוף השבוע האחרון במסגרת ההפקות המשותפות של תיאטרון בית ליסין ותיאטרון היידלברג  כחלק מפסטיבל "פותחים במה 2011".
 
מעבר להישג החשוב של מפעל ההפקות המשותפות בין תל אביב להיידלברג ניצבת כמובן שאלת האיכות וזאת במקביל לחשיבות הרבה שיש לתת לנושא רחב הממדים שטיפלו בו – הקשר הסימביוטי והאמפטי בין ישראל וגרמניה של תהליך הפיוס. שלא במפתיע, אולי, הצד האקטיבי בעניין הוא זה של הגרמנים.
 
זה בא לידי ביטוי במחזות העוסקים  בבעיות של זהות – בעיקר של בני הדור השני והשלישי בשני העמים – אך גם בהתבוננות חוקרת על הפוליטיקה של ישראל והחברה הישראלית. כך, למשל הועלה בתחילת הפרויקט מחזהו של ירון אדלשטיין "הר" - משל פוליטי חריף על אריק שרון, שלא הוצג עדיין כאן, וכך הפעם עם "סינדרום השלום".
 
סינדרום השלום” הוא פרויקט דוקומנטרי מאת טורגה קיבלר וחמשת השחקנים המשתתפים בו – נתנאל לינהארטומתיאס רוט מגרמניה, אמיר שורש ויובל שרף, מבית ליסין, ואריאל ניל לוי, ישראלי הפועל בהצלחה בגרמניה והיה גם המתרגם והיועץ האמנותי של ההצגה הזאת. 
 
ההפקה הזאת - מרתקת ככל שתהיה בתחקיר המקיף שנעשה לקראתה בקרב מתנדבי שלום מגרמניה שפעלו עם צה"ל וגופים פלסטינים כמו "תיאטרון החופש" של ג'וליאנו מר -  לא הצליחה להתעלות מבחינה אמנותית מעל החומר. 
 
סינדרום-השלום-יחצ.jpg
"סינדרום השלום" (תמונת יח"צ)

לקט הציטוטים שנבחרו אינו חורג ממיצג שטחי שמנסה להעביר תמונה פוליטית משתעשעת מבעד לעיניים משתאות של המתנדבים האידיאליסטיים מגרמניה נוכח המציאות הכאוטית כאן. יש כאן רמה מסוימת של ביקורתיות "אוהדת", ומספרים לי שבגרמניה יש לזה הצלחה – וזה כשלעצמו אינו מפתיע כנראה כי  בעיקרו הפרויקט כולו נועד לקהל הגרמני.
 
תפרים גסים
 
המחזה שהועלה בקריאה, "אבא שלי" מאת קריסטו זאגור, בתרגומו, בבימויו ובכיכובו המרתק של אבישי מילשטיין, יחד עם אמיר קריאף ויוסי צברי, מתאר משולש פוליטי-רומנטי בין פרופסור ישראלי, מאהבו הגרמני, וסטודנט פלסטיני המשנה את שיווי המשקל בחיי שלושתם.
 
בקריאה פשטנית אפשר לומר כי המחזה מנסה להיות משל מתוחכם על מערכות היחסים הטעונות בין ישראל ל"אביה" - הציונות או אלוהים, שזרקו אותנו לכאן – ביננו לבין הגרמנים שתומכים בנו, ובינם לבין הפלסטינים שאנחנו בסופו של דבר חייבים לקבל את נוכחותם.
 
המחזה מעניין כל עוד הוא מנסה לעצב שלוש דמויות אנושיות, שהיו יכולות להיות גם בני לאומים אחרים, המתמודדות עם בעיות אישיות כמו אלה של יחסי בנים והורים, או כמו של מערכת יחסים של אהבה ותלות הדדית. אבל התפרים הגסים של המשל מונעים היווצרות של מרקם דרמטי של ממש. 
  
האמת שמעבר לזיכרון
 
את המרקם הזה משיגה מאיה שעיה במחזה "תרופה" שהועלה בבכורה עולמית לפני כשנה בתרגום גרמני ובהפקה של התאטרון העירוני של היידלברג, בבימויו של אבישי מילשטיין. זה היה במסגרת הפרויקט "קשרי משפחה” שנוצר במשותף עם בית ליסין. למרבה ההפתעה, למרות הצלחתו שם, המחזה לא זכה עדיין להפקה מקומית כאן, שהיא יותר ממתבקשת.
 
שעיה זכתה לפני שלוש שנים בפרס פסטיבל "פותחים במה" עם המחזה "דולפינים" שנכנס לרפרטואר בית ליסין וזכה להצלחה רבה בקרב הקהל בארץ.  הפעם, במחזה החדש שלה "תרופה" היא יוצרת דרמה מורכבת, שעל פניה יכולה הייתה להיות מוגדרת כדרמה משפחתית שבמהלכה נחשפים סודות.
 
אלא ששעיה חורגת באיכות הכתיבה ובעלילה מהז'אנר הפופולרי והמעיק הזה, ומצליחה לבנות סיפור מרתק עם זוויות מורכבות, ובעיקר בשל רמת אמינות גבוהה המעצבת את התחושה שלפנינו מחזה המתבסס על סיפור אמיתי. זהו הישג מפתיע כשלעצמו.
 
עלילת המחזה מספרת על צעיר ישראלי החי בברלין, שאשתו הנוצרית עוברת תהליך הכשרה לקראת גיור. שניהם מגיעים להיידלברג בעקבות מות האב, מדען חשוב שעמד בראש המחלקה לחקר המוח באוניברסיטה הנודעת של העיר.
 
הבן מנסה להתנער ממסורת הזיכרון המעיקה של בני הדור השני והשלישי, אך במהלך החיטוט במעבדה של אביו הוא מגלה שלושים שנה לפני כן פיתח האב תרופה לאלצהיימר, אך נמנע מלרשום אותה ולהעבירה לפיתוח. 
 
תרופה-יחצ.jpg
"תרופה" (תמונת יח"צ)

המחזה עובר בין ההווה, שבו מתרחש הגילוי, לבין העבר של 1974 שבו האב חובר אל קבוצת רדיקלים גרמנית שאוספת עדויות מרשיעות על פרופסור גרמני שעסק בעברו הנאצי בחקר מוחות ילדים יהודים. הצצה בתיקים שמועברים אליו דוחפת אותו לפיתוח התרופה שלו.
 
שעיה מצליחה ליצור במחזה שלה אמירה נוקבת על זיכרון – ישראלי וגרמני ואוניברסלי - שאיננה מתחכמת  ואיננה משל. אך מעבר לכך היא חודרת לעומק אל מה שצף ועולה מתוך המחקר שלה על הפן המדעי של העלילה. 
 
במהלך כתיבת המחזה חקרה שעיה את הניסויים המזעזעים בילדים שנעשו בימי הנאצים ובמעבדות בהיידלברג. ולמרות שהמחזה שלה בדיוני במפרט העלילתי שלו, הוא נוגע באומץ בנושא של ניצול ילדים,  או  בוגרים, בריאים או חולים, למטרות "מדעיות", גזעניות בימי הנאצים או מסחריות, בימינו. ובעיקר בשאלת המוסריות והאתיקה של המדע, ויהיו מטרותיו אנושיות ככל שיהיו כמו הרצון למצוא תרופה למחלה חשוכת מרפא.
 
ההצגה בבימויו של אבישי מילשטיין, עם ארבעה שחקנים מגרמניה, תפאורה של גילי אבישר ותלבושות של דיאנה אמן, מצליחה להעביר מצוין את המסרים המתנגשים לכאורה של המחזה – בעלילה הפרטית של הנפשות המאכלסות אותן ובעלילה הרעיונית שהם חושפים ומתמודדים אתה.
 
מחזה מרתק, מקורי, וחשוב שראוי להעלות אותו אצלנו באגף השמור להצגות איכות. 


27/09/2011   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע