סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
ביקורת
 
מאת: צבי גורן תאטרון קצר 2011 – מה יישאר מהשפע?
 

 
 
צבי גורן ראה 6 מחזות קצרים ו-23 מערכונים בפסטיבל של צוותא והוא תוהה על עתיד ההפקות


רצון טוב ומשמעת יצירתית

התלהבות רבה אפפה את מסדרונות המרתף של לונדון מיניסטור שבו שוכן מועדון צוותא על שלושת האולמות שלו. קהל רב צבא על הפתחים כדי לראות מה העלו בחכתם המנהל החדש של המבצע, אבי מלכה, וחברי צוות הוועדה האמנותית שלצדו - מיטקו בוזקוב, גדליה בסר, רוברטו פולק ואיילה קורקוס – וגם רועי מליח-רשף שיזם וניהל את מבצע העלאתם של 14 מערכונים שנכתבו והופקו במהלך שתי יממות.
 
הפסטיבל, שנוסד לפני 13 שנים על ידי שלום שמואלוב שניהל אותו באהבה גדולה עד פרישתו אשתקד,  נועד ליזום ולפתח מחזות קצרים, המתאפיינים ברעיונות מקוריים של יצירה איכותית, בלתי מתפשרת, לעיתים חתרנית ולעיתים מבדרת. מסגרת המאפשרת ליוצרים צעירים ומוכשרים לצעוד בבטחה את צעדיהם הראשונים בליווי מקצועי, ומהווה ליוצרים הוותיקים במה בה הם יכולים ליצור ללא שיקולים מסחריים.
 
אכן, יש קסם לא מבוטל ברעיון, שפה ושם גם נתן השראה טובה למחזאים לנסות ליצור דרמות קצרות, קומדיות וסאטירות, שאורכן עד מחצית השעה, ומערכונים שאורכם דקות בודדות. זה תובע הרבה רצון טוב של כל הנוגעים בעניין ותובע משמעת יצירתית. עניין לא קל ומאמץ לא מבוטל.
 
ציניקן מקצועי שפגש אותי אמר כי מדובר באודישן "המוני" למחזאים, לבמאים, למעצבים ובמיוחד לשחקנים, מרביתם צעירים, ורק בודדים שוכנים לבטח בחיק הממסד הרפרטוארי. אין ספק כי יש בכך יותר משמץ של אמת, אם כי לפחות במועדים שבהם צפיתי לא נתקלתי בציידי הכישרונות, ועל כנה נותרה התהייה שלי למי – חוץ מליוצרים ולמשתתפים – מיועד הפסטיבל הזה.
 
כי אם כל העמל הרב שהושקע יישכח, יוזנח וייעלם – משמעות הדבר כי הכל לשווא. ואסור שזה יהיה כך. גם אם לא כל המחזות ולא כל המערכונים הם באיכות גבוהה או ראויה להרצה נוספת. על צוותא לדאוג שהטובים ביותר, לפחות אלה, ישובו ויועלו על במותיה. 
  
על החיים ועל המוות

מששת המחזות הקצרים שהועלו בשני המקצרונים שראיתי בלטו שלושה באיכותם הטובה, ובראשם "הפלגה אחרונה"  מאת דניאל בוצר ובבימוי מצוין של  אוהד שחר. המחזה הוא הישג של ממש לבוצר. הוא הצליח לעמוד בשתי מטלות חשובות – לספר סיפור אנושי מורכב מאוד ברצינות רבה ובהומור עדין, ואפילו ביצירת מתח בחלק הראשון, ועשה את זה במבנה קלאסי של סוגת המחזה הקצר (one-act play).
 
עלילת המחזה מספרת על בני (ניקו ניתאי במשחק רב פנים) ושולי (שולמית אדר, שופעת קסם וחום) שלא חסר בחייהם שום דבר, אבל הם מרגישים שבגילם המופלג השיא כבר מאחוריהם ולכן החליטו לעזוב יחד את ממלכת החיים, כשעוד יש להם שליטה בגופם ובמחשבותיהם.
 
הם כתבו צוואה והספד, קנו חלקה ואף הזמינו מצבה. כל מה שנשאר זה לשכנע את ילדיהם שלמה (איל רוזלס, תקיף ומפוחד) ויהודית (אודליה מורה-מטלון, בעיצוב רגיש וחם ש"ירשה" מאמה) לשתף פעולה, להיפרד יפה ולהבין – משימה לא קלה בהחלט. בוצר גם משחק מצוין תפקיד משני של שוטר שבא למנוע את ההתאבדות ומגלה מחדש את אהובתו משכבר.
 
אך מעבר להישגים האלה מצוי ההישג הגדול ביותר של בוצר כמחזאי: כתיבה מדויקת, בהירה, שמצליחה לגעת בפרטים רבים מבלי לאבד את הקוהרנטיות של הסיפור, ללא הגזמות או חנפנות, ובמיוחד יכולת ליצור דמויות חיות מאוד, אמינות בכל ביטוי ואיפיון שהעניק להן.
 
כמעט באותו נושא, אם כי מזווית שונה ובדרך שונה לחלוטין היה "לה – בריאות", מחזה מוזיקלי קומי-טרגי על זִקְנָה מאת ליאור סורוקה בבימויו השובב של מיטקו בוזקוב ובליווי מוזיקה לבבית של מישה בלכרוביץ'.

אלברט כהן, חנה ריבר, לבנה פינקלשטיין, לופו ברקוביץ' ותמרה גלעוז-עלי שיחקו נפלא, שרו מצוין, הצחיקו וריגשו כארבעה דיירים בבית האבות "לה-בריאות", שממצים את החיים – עם שאריות של תקוות וגם כמה אכזבות, ובסיועה של אחות מסורה עושים זאת עד הדקה האחרונה. סורוקה ידע לשרטט ביד עדינה את דמותם של הקשיש הבודד הממתין לשווא ביקור ילדיו, את יופיה של רוזה שמנסה להיזכר מי היא הייתה, ופרדיננד ואשתו שמחכים לרגע הגדול של חייהם, אך זה מתרחש דווקא לאחר מותו.

לה-בריאות-ענק-רן-בירן.jpg
"לה בריאות", צילום: רן בירן
  
מעניין כי נושא המוות העסיק בדרכים שונות כמה כותבים, וגם את המחזה השלישי שאהבתי, אך הוא עושה זאת בדרך שונה לחלוטין, כמין מחזה אבסורד נוסח פינטר. כוונתי ל"מעלית" מאת עמית ארז בבימוי טוב של יגיל אלירז.
 
המחזה מתאר מפגש הזוי מאוד בין איש עסקים (ערן שראל, רציני, מפוחד ונוגע ללב עד מוות) שממהר לפגישה אך נתקע במעלית. הקשר היחידי שלו לעולם החיצוני הוא באמצעות  אלי (אלון דהן במשחק עסיסי, ממזרי ומניפולטיבי), מפעיל המעלית השולט בה ובמתרחש בתוכה מבחוץ, ובאופן מוחלט.
 
הדיאלוג בין השניים עובר שלבים מרתקים מקומה אל קומה, ורק כאשר המעלית מגיעה אל הקומה הששית, שבה אמורה להתקיים הישיבה, מתברר כי אלי הוא לא מלאך ולא שטן אלא פשוט הכל יכול שעוזר לאיש העסקים להגיע למחוז חפצו – לישיבה של מעלה.
 
אני יכול בהחלט לראות ערב תאטרון שבו שלושת המחזות הקצרים האלה מועלים יחד תחת הכותרת המבטיחה "על החיים ועל המוות". אם זה יקרה אני אפסיד בהתערבות ואצטרך לאכול את הכובע, אבל בשמחה.
 
מחזה מעניין רביעי, בסגנון "החמישייה הקאמרית" אם כי קצת ארכני, פשטני וראוי להידוק הוא "אפשר למות מזה"  קומדיה על שתי טעויות שכתב אבי שחרון לפי רעיון של מוטי רחמים, בבימויו של ג'וש שגיא עם  נינה קוטלר, ערן איווניר, ורז אנגלמאיר.
 
עלילת המחזה מספרת על יוסי ודרורה מגיעים לחגוג את יום הנישואים במסעדה רחוקה ומומלצת, אך בהגיעם נראה שאין בה נפש חיה, למעט העובד שאוזניות האייפוד תקועות באוזניו. צעד צעד הם מגלים כי טעו והם נכנסו לחומוסיה בכפר ערבי מעבר, בתוך או סמוך לקו האדום או הירוק או הסגול.
 
בהלתם מהטעות הזאת מוליכה אותם אל הטעות השנייה והטרגית יותר – ביחס לזהותו הלאומית המסוכנת של העובד. הסוף בהחלט לא טוב. עד לאותו מרגע זה מצחיק בכוונה ומחוות גדולות, וזה בהחלט פוליטיקלי לא קורקט או לפחות לא זכאי לפרס היצירה הציונית.

אפשר-למות-ענק-רן-בירן.jpg
"אפשר למות מזה", צילום: רן בירן
 
פרויקט 14/48 – הברקות מרנינות

אם הייתי מנסה להתייחס אל כל שאר המחזות והמערכונים הקצרים הייתי יוצר טור של עשרות שמות, רבים מהם ראויים להזדמנות שנייה או שלישית, כמה מהם מנוסים מאחרים אך לא בהכרח טובים יותר. ורק עוד שם אחד אני חייב לשוב ולהזכיר – זה של רועי מליח-רשף שהמשיך השנה את מה שיצר לראשונה אשתקד – “14/48 פרויקט התאטרון המהיר בעולם”.
 
מדובר במבצע המוכר בעולם הסדנאות לתאטרון, כאשר המשתתפים נקבצים לצוותים ועליהם להפיק תוך 24 שעות מחזה קצר שאחד מהם יכתוב, אחר יביים והשאר ישחקו. התראה קצרה, משימה לא פשוטה. בפסטיבל שבו הקהל הסקרן מחפש הנאה על אחת כמה וכמה.
 
מליח-רשף וחבריו עמדו במשימה בשני מקבצים של 7 מערכונים בשני ערבים רצופים, ובכמה מקרים היו הברקות מרנינות בהחלט. טבעי, כמובן, שמרבית המערכונים נכתבו כקומדיות קטנות – גם אם הנושא היה רציני מאוד – אבל במפתיע רק אחד היה משל (מבריק) למצבנו הפוליטי. והג'וקים היו דווקא מגולחים.
 
בסיכומו של דבר, ומבעד לתהייה על עתיד המחזות וההפקות שהועלו – זה היה סוף שבוע מעניין ומהנה.
 



12/12/2011   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (4 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
4. הפלגה אחרונה
רונית כהן , רעננה (20/12/2011)
3. פרס למחזה הטוב ביותר
דודי אור , (17/12/2011)
2. הפלגה אחרונה
ברכה פרבר , הוד השרון (13/12/2011)
1. הרבה זמן לא צחקתי כמו ב"אפשר למות מזה"
אבי וורצלב , (12/12/2011)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע