סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן מחכים לגודו – ושוב הוא לא בא
 

 
 
הפקת תיאטרון פסיק הירושלמי מעלה את התהייה אם יש דרך נכונה להעלות את מחזהו המופלא של בקט


בקט מדבר עלינו
 
הרומן שלי עם "מחכים לגודו" התחיל לפני 59 שנים כאשר אבי הפרינג' הישראלי, מיכאל אלמז הקים את תיאטרון זירה והציג בו את המחזה של סמואל בקט תחת השם "אנו מחכים למָרְאֶל". זו הייתה אבן דרך בתאטרון הישראלי, ולו רק בזכות העובדה שהמחזה הועלה בתל אביב מיד אחרי הבכורה העולמית בפריז אך שנתיים לפני שהוצג בלונדון או בניו יורק.
 
מאז שבתי וצפיתי בהפקות שונות ומשונות של המחזה, ובכל פעם – אם נהניתי אם לאו – הפעימה אותי התחושה שבקט מדבר עלינו, ולפחות עליי ועל כמה מקורבים ומכרים. אף יותר מכך, במהלך השנים התעוררה בי תחושה עמומה שהלכה והתבהרה כי בין המחכים לגודו ניתן למצוא במקום טוב את התאטרון עצמו – על יוצריו וקהליו.
 
במקביל להכרה הזאת נפתח בי אשנב לקבלת התמודדויות "אחרות" עם מה שנראה, על דרך האבסורד, ברור כל כך כנתינתו על ידי המחזאי. ובכל פעם גברה הבנתי שבקט יצר מצע המאפשר ליוצרים להביע את עצמם, באמצעות הדרך האישית והמקצועית שבה הם רואים את השתקפותם במראה שמציב בפניהם המחזה הזה.
 
יתר על כן, בכך הם מציבים אתגר הבוחן את נכונותו של המחזה להיכנע בפניהם. וכזאת היא ההצגה החדשה שמעלה תאטרון פסיק, הפועל למעלה מעשור שנים בצנעת ירושלים, בהמתנה ל"הכרה, הצלחה, כסף, חיים רגועים ומבנה קבוע" (שאותו זכו לקבל בשנה שעברה). עתה בהפסקת-המתנה הגיחו מייסדיו עם "מחכים לגודו" שלהם אל הזירה התל-אביבית הלוהטת והיודעת נכונה איך ומה. 


מצעד של סימני שאלה
 
ההתרחשות שהמחזה מתאר מספרת אל אי-שם מדברי מגיעים שני מכרים, ולדימיר ואסטרגון, כדי לפגוש את גודו, שמעולם לא ראו אותו, אינם יודעים מי הוא ולמה בכלל הם אמורים לפגוש אותו.
 
תוך דקות מתברר כי הם כבר המתינו לו אתמול, ולפני כן, ובכל פעם לשווא. ותמיד בא נער, שליחו של גודו, לבשר על דחיית המפגש למחרת. הנער אינו מכיר אותם, אך לדבריו הוא מכיר את גודו שנוהג בו טוב, אך מכה את אחיו. במערכה השנייה הוא גם מתאר את גודו כבעל זקן, אך אינו יודע אם שחור או לבן.

גודו-ענק-1.jpg
"מחכים לגודו", תמונת יח"צ

 
מעניינת לא פחות היא פליטת פה במערכה השנייה, כאשר הנער מגיע הוא פונה אל ולדימיר  "אדוני... (ולדימיר פונה אליו) אדון אלברט...” אך לפני שהוא משלים את המשפט, ולדימיר קוטע אותו בשאלה “אתה מכיר אותי?” והנער מכחיש שכבר פגש אותם – למרות שבקט כותב במפורש שהוא הנער שהיה אמש.
 
מיהו אלברט? זו חידה הנתונה לפיענוח אישי של כל אחד (וחבל שנשמטה בהצגה), וייתכן כי היא בסך הכל שמו של גודו, שרק הנער (ואחיו) יודעים מי הוא, מכירים אותו ועובדים בשירותו.
 
אל מצעד סימני השאלה האחרים שבקט מציב מצטרף במהלך המערכה הראשונה צמד מוזר – פוצו ומשרתו  לאקי הקשור אליו בחבל הכרוך לצווארו. הם עושים את הדרך ליריד ושם פוצו מתכוון למכור את לאקי. כאשר הם ישובו במערכה השנייה, שבה כבר צומחים עלים על העץ, פוצו יהיה עיוור והחבל הארוך התקצר. 
  
על בימת תיאטרון נטוש

בדרך כלשהי, מקרית או מתוך השראה והשפעה, ההפקה הזאת של תאטרון פסיק בבימויו של שמואל הדג'ס, מתחברת אל ההפקה האחרונה שזכיתי לראות לפניה לפני שנתיים וחצי בלונדון. מעבר למכלול ההבדלים הקשור לזהות היוצרים והשחקנים, שתי ההפקות ממקמות את הצִיָּה הריקה והעץ החשוף על בימת תאטרון נטוש.
 
הפעם זו במה תיאטרלית מאוד, שעוצבה על ידי רקפת לוי, הכוללת  פתחים עם מסכים אדומים, ונורות נוסח קברט או דוכנים ביריד שעשועים וקסמים על מסגרותיהם. אך בעיקר מאפיין את העיצוב השימוש בגדמי עצים, שעמם בנתה לוי את העץ הערום. האם אנו בשרידיה של הצגה אחרת? או אולי בזו שעדיין לא הופקה?
 
את הזהות הבימתית של השממה הזאת מדגישים פנסי התאורה המונחים בקדמת הבמה, בנוסח המוכר מציורי הצגות במאות שלפני המאה העשרים. אורי רובינשטיין משלב היטב את התאורה הפרונטלית עם זו של הפנסים בני זמננו התלויים מסביב.
 
נקודה מעוררת מחשבה עולה בהקשר של התלבושות. רקפת לוי עיצבה למעשה שני סטים מקבילים האחד לצמד ולדימיר ואסטרגון, והאחר לצמד פוצו ולאקי. התלבושות של ולדימיר ופוצו תיאטרליות מאוד, כלקוחות מתוך איזו הצגה שהשתתפו בה. התלבושות של אסטרגון ולאקי נראות כסחבות של קבצנים והומלסים, אולי אף הן תלבושות של תפקידים ששיחקו אי-פעם. וזה מעניין, מסקרן ומקורי.

גודו-ענק2.jpg
"מחכים לגודו", תמונת יח"צ

 
הבימוי של הדג'ס משתמש היטב בכל התהיות העולות באמצעות העיצוב, עם התרגום הבהיר מאוד של בן בר שביט, והמוזיקה ה"מנחמת" של אשר גולדשמידט, הכוריאוגרפיה העדינה של אביב איבגי, וקצת קסמים שלמדו מקליוסטרו.
 
הצגה כמראה ליוצריה
 
אך בעיקר הוא מסתמך על משחקם של שני שותפיו בהקמת התאטרון, עוזי ביטון העסיסי מאוד בתפקיד ולדימיר ואסי שמעוני המהורהר כאסטרגון – והם מעצבים מצוין את הניגוד בין הדמויות. כל אחד בדרכו, וביחד הם מצליחים לבטא את אותה שותפות גורל ביניהם. מה שמחזק עוד יותר את התחושה הזאת שמדובר בהצגה המשמשת כמראה פרטית ליוצריה, שהיא בדרכה אספקלריה למציאות של התרבות והאמנות בכללן.
 
את פוצו גדל הגוף מגלם חביב מזרחי. הוא לוהט, בועט, מצליף וגס במערכה הראשונה ועלוב ומוכה במערכה השנייה. לצדו ליאור שגיא המרגש בתפקיד לאקי, שמצליח לגנוב את ההצגה בשתיקתו, בכניעותו, ובעיקר במונולוג הגדול שלו. ואחרונה חביבה נחמה פרל בתפקיד הנער היעיל במסרים שהוא מביא, שיש בהם גם משהו אופטימי בזכות רעיון תאטרלי מאוד של הבמאי בנוגע לעץ, ובזכות הבשורה ש"מחר" תתקיים הפגישה עם גודו.
 
ואו אז עולה בזיכרון אותה אבחנה קיומית מאוד של שקספיר ב"מקבת": “מחר ועוד מחר ועוד מחר, זוחל כך לאטו מיום אל יום, עד הברה חותמת את ספר העתים, וכל האתמולים שלנו  מאירים לשוטים דרכם אל מוות של עפר.” עד אז, אומר האבסורד של בקט, אנחנו כאן. מחכים. לְמָה? למי?
 
"מחכים לגודו" של תאטרון פסיק היא עוד אחת מהתהיות המעניינות על פשרו של המחזה הנהדר הזה, בדרכה מנסה לתת תשובה עליהן. מותר לאחל להם כי במבצרם החדש בירושלים ימשיכו לחפש את ביטוים הייחודי, ואנחנו נחכה להם. 


למועדי מופעים >

22/01/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. הצגה נוראית
אריק , ירושלים (22/11/2012)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע