סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2020 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
25262728293031
ריאיון
 
מאת: ענת זכריה קוביות, מיתוסים ותנועה טהורה
 

 
 
בהשראת סיפורים מהמיתולוגייה היוונית יצר יורם כרמי ללהקת פרסקו מחול שנעזר במולטימדיה. שיחה


פנטזיה ומולטימדיה
 
“סרברוס" ביוונית "שד מהתהום“, היה כלב הציד של אל השאול היווני האדס, ושומר השער של ממלכתו. במיתולוגיה הוא מתואר ככלב ענק ומפלצתי בעל שלושה ראשים וזנב דרקון, שהוא מכשכש בו בידידות למי שמגיע להאדס, אבל בולע את מי שרוצה לצאת משם. תפקידו העיקרי של סרברוס הוא למנוע מן המתים לחזור לעולם החיים.
 
היצירה "סרברוס", שיצר הכוריאוגרף יורם כרמי ללהקת המחול פרסקו נוצרה בהשפעת סיפורים ורעיונות מהמיתולוגיה היוונית.

המופע עורך מסע דמיוני אל החיים שמעבר לנהר, דרך הנשמות שעושות את דרכן במעבורת ומובלות בנהר הסטיקס אל השאול, קללת המדוזה, סיפור אהבתם של אורפיאוס ואאורידיקה, ריחופן של המוזות, המבוך של המינוטאור וכמובן סרברוס עצמו.
 
למה דווקא מיתולוגיה יוונית?
 
"סרברוס הוא תוצר של שתי מחשבות שלא היו קשורות אחת לשנייה אבל הן התחברו בסטודיו. מחשבה אחת היא אותה פנטזיית ילדות להתעסק עם המיתולוגיות היווניות. בתור ילד הייתי בולע בשקיקה את כל הסיפורים אלה. הם יצרו עולם מיתי, לא כזה של גיבורי על כמו סופרמן וספיידרמן אלא עולם שיש בו שכר ועונש. עולם של אנושיות שאנשים נפלו בו למקומות קשים, עולם שמחובר לאדמה שאין בו רק הצלחות. היתה פעולה ופעולת נגד. וגם האלים שם לא היו נשגבים הם חטאו בכל הרגשות האנושיים קנאה רוע. זו מחשבה אחת.
 
"המחשבה השנייה קשורה לעובדה שבתור אמן מחול אני כמעט ולא משתמש ביצירות שלי במולטימדיה אבל יחד עם זאת אני חשוף נורא לאותה תנועה שנוצרת היום באמנויות רב תחומיות- אין קדימה אין אחורה, אין למעלה אין למטה, המצלמות מסתובבות מסביב לאוביקט עד שאתה רואה אותו מזוויות לא טבעיות. ובתוך סרברוס התחברו שתי המחשבות האלה. 
 
"סרברוס הכלב בעל שלושת הראשים הוא השומר המושלם על השאול בגלל היכולת שלו לראות 360 מעלות. בלתי אפשרי להתגנב מאחוריו. כשהגעתי לחשוב על המיתולוגיות ועל התנועה של ה- 360 מעלות הרגשתי שהמחשבות האלה צריכות לדבר אחת עם השנייה. 


"סרבוס" (צילום: תמי וייס)

"אין לי עניין לספר את הסיפורים. כולם באמת סיפורים נפלאים אבל מה שעניין אותי זה איך הסיפורים המיתולוגים משפיעים על תנועה".
 
אז איך עושים את זה?
 
"התחלתי לקרוא את הסיפורים ולפרק אותם לתנועה למשל מדוזה שהיתה מסתכלת עליך ומקפיאה אותך במבטה, משם עלה הרעיון של להקפיא תנועה ואז לסובב אותה 360 מעלות. בשביל הקהל אם שרגיל לראות משהו פרונטלי זו חוויה אחרת שהקומפוזיציה מסתובבת והתנועה ממשיכה מזווית ראייה אחרת.
 
"סיפור המינוטאור והמבוך העלה את הרעיון לחלק את הריצפה לתשעה ריבועים כשריבוע אחד הוא לא סטטי הוא יכול לזוז וליצור קודקוד שהכל מתארגן מולו. היכולת של הרמס שליח האלים לרחף בכוח המחשבה הביא אותי לקחת רקדן ולשים אותו על אותה קובייה צפה.
 
"יצרתי את הקובייה הזו שאנחנו בלהקה קוראים לה מרגלית והיא עובדת מאוד קשה. היא נהייתה הרקדן ה-11 שלנו. אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה. היא המניעה את כל ההתרחשות הזאת. הקובייה הזו היא בעצם במה על במה שיש לה מנוע מאוד משוכלל עם מהירויות וברקסים וג'וי סטיק שמסובב אותה ומסיע אותה קדימה ואחורה".
 
המיתולוגיה היוונית היא אפוס כל כך רחב איך ידעת מאיפה להתחיל לפרום אותה?
 
"זה דווקא היה מאוד ברור, היצירה מתחילה ברגע המוות. היוונים היו קוברים את המתים שלהם עם שתי מטבעות על העיניים, שוחד למשיט המעבורת. וככה זה מתחיל. רואים כלב אחד עומד באופק ויש גופות מוטלות עם מטבעות על העיניים והוא נוסע קדימה ואחורה ופולט עוד ועוד גופות. משם אנחנו מתחילים לנוע בעולם הזה שהוא מעין עולם פנטסטי שלכאורה חוקי הפיזיקה לא שולטים בו וכל הזמן יש את המוטיב הזה של להתקרב אל.
 
"במיתולוגיה אם אתה שותה ממי הנהר אתה שוכח את החיים שעברת ואם אתה בוחר לא לשתות אתה תזכור הכל וגם תפגוש את האנשים שעזבו אותך וגם את אלה שיבואו אחריך. סביב כל העניין הזה של המסע, של השיכחה, העבודה מסתובבת באינטרפטציות כאלה ואחרות".
 
אני יודעת שאתה מאוד אוהב מוזיקה ושב"סרברוס" זו פעם ראשונה שכתבו לעבודה שלך מוזיקה מקורית
 
"ישבתי עם אלברטו שוורץ שיצר את המוזיקה ועברנו תיבה תיבה. בסוף נוצרה מוזיקה לא קלה שהאמירה שלה לקהל היא שאין פה נחמה. אחרי הסיפור של אורפאוס ואורידיקה הקהל נחשף ל-6 דקות של צ'לו שספק חורק ספק מייבב אבל מה שכן הוא בטוח מאתגר את הצ'לן. ואנשים ששומעים את זה או ונחרדים. חשוב היה  לי לייצר את האי נוחות אחרי האובדן. רק בסוף בסוף יש 4 דקות של הנדל שיש בהן המגע האלוהי, שנותן את אנחת הרווחה, את אותו רגע של חסד".
 
אתה בן אדם טוב מדי
 
"תראי היום כבר לא כותבים מוזיקה כזאת. ניסינו וזה לא הלך".
 
אם הייתה עומדת בפניך הבחירה לשתות ולשכוח את חייך הקודמים היית שותה?
 
"לא. אני לא הייתי שותה אני רוצה לזכור הכל גם את הדברים הרעים. אני נורא מאמין שבלי עבר אין עתיד. ולמרות שבמיתולוגיה אין גיהנום וגן עדן יש פשוט עולם שמאפשר לך לפתוח בחיים חדשים אבל משאיר לך את הבחירה. בעיניי זה נפלא. שגם אחרי שהכל נגמר עדיין יש לך את הבחירה הזו".

גוף מגיב לקובייה
 
בוא נדבר רגע על מה שרצית להגיד
 
"קשה לי לומר מה רציתי להגיד. כשאני יוצר משהו זה מתחיל בתור ערפל נורא גדול ואז פיסות מתחילות להתבהר. לפעמים הן מתערפלות עוד פעם ולפעמים הן חוזרות. דברים שחוזרים על עצמם בבהירות הם אותם דברים שצריכים להישאר 
 


"סרבוס" (צילום: תמי וייס)

"הלידה של היצירה הזו היתה הלידה הכי קשה שהיתה לי אי פעם. היא פשוט לא רצתה לצאת. אמנם בינתיים עשיתי את 'קלרה' לבלט ירושלים ואת 'נקודת מוצא' שהיו חוויות נפלאות אבל ללהקה שלי לא יצרתי כלום מאז 'מאיץ חלקיקים' וכבר עברו שנתיים".
 
אז איך בכל זאת נולדה היצירה הזו?
 
"הפעם אמרתי שאני עושה את כל מה שאני עושה אבל הפוך. עבדתי 6 חודשים בלי מוזיקה. התחלתי באימפרוביזציה של הרקדנים על סיפורים בודדים מבלי שהם ידעו שהבסיס שלהן הוא מתוך המיתולוגיה. אולי יותר מדויק לומר שהסיפורים האלה היו תופעות לוואי שהמיתולוגיה יצרה אצלי. עשינו המון דברים שקשורים לעקרונות במיתולוגיה כמו תנועת ההלוך וחזור, להתקרב ולהתרחק, להגיע ולא להגיע . ואז התחלתי לתת להם לבנות לבד חלקים במשך ימים ארוכים כשאני מסתובב בסטודיו ורושם.
 
"לאט לאט התחלתי לאסוף רגעים שבראש שלי שהיה ביניהם טיימינג פנימי תואם. ואז התחלתי לשים אותם בזוגות, ברביעיות, בשלשות בקבוצה ולהתבונן ולהתבונן ורק אז סיפרתי להם על הקובייה. בהתחלה  הם לא כל כך הבינו, ברגע שהקובייה האמיתית הגיעה עשינו את אותו דבר מלבד שינוי אחד: ברגע שהקובייה זזה הם מפסיקים להתנועע וכשהיא עוצרת הם ממשיכים.
 
"מה שקרה זה שבן אדם עלה על הקובייה ופתאום נולדו צירופי תנועה מרהיבים. אתה יוצר משפט תנועתי שנע בתוך חלל נע. הדברים הכי מקסימים היו הדברים הכי פשוטים לתת להם לעמוד על הקובייה לשמור חזית לקהל ולסובב את הקובייה. אתה מתחיל ללכת במקום והגוף שלך מגיב והקובייה זזה ויש סערה גופנית אבל במרחב לא קורה כלום. ואז דברים התחילו להפתח".
 
נשמע שהרקדנים היו צריכים לעבור הכשרה קצת אחרת לקראת העבודה הזו
 
"הם מסתכנים נורא. הם תלויים על בלימה כשהקובייה מסתובבת. והם פיתחו מערכת שרירים שונה. כשאני מבקש מרקדן להיות בקונטרול מאוד ברור לו מה הוא צריך לעשות אבל כשהריצפה זזה כל המערכת של המייצבים עובדת אחרת. אתה חייב להפריד בין פלג הגוף התחתון שלך לפלג הגוף העליון. אתה צריך לייצר שקט מוחלט למעלה כאשר למטה אתה כל הזמן מתארגן.
 
"ההתחלה היתה קשה: בכי, נפילות, דאגה חבטות ואז אתה מגלה שעם הזמן מללמוד ללכת אתה יכול לזנק על הקובייה, הקובייה מגיבה לזה לא טוב והם ממשיכים. יש הרמות שאפשר לראת רקדן שהרגליים שלו כל הזמן לופתות את הריצפה וכשזה מגיע לבחורה שהוא מחזיק יש כבר שקט גדול שמשתרר למעלה. 
 
"חברה שהגיעה לאחת החזרות אמרה לי שבמקום לשבור את ה'קיר הרביעי' זיעזעתי את הריצפה. אם היה לי כסף כל הבמה היתה זזה. הייתי צריך להפגיש מהנדס מיוחד ובונה תפאורות שישבו ביחד וימציאו בשבילי את הדבר הזה עם ברקסים ועם גלגלים ומצברים וגיבוי למצבר. פנטזיה שהתממשה בקובייה שחורה קטנה ותמימה למראה".
 
אז איזו חוויה מצפה לנו הקהל?
 
"ב'סרברוס' אני נותן לקהל משהו שהוא לא ראה אף פעם, את הגב של הרקדן. אנחנו כל כך רגילים הרי לראות את החזית. ניסיתי מאוד שזה לא יהיה גימיק וניסיתי לבחור בקפידה מתי זה משרת קומפוזיציה ומתי זה משרת רעיון.
 
"ויש רגע אחד שמתוך הרעש המטורף משתרר רגע של שקט וכל תשעת הרקדנים עומדים על הקובייה והקובייה מסתובבת ופתאום את רואה שורות, טורים, אלכסונים, שורות, טורים אלכסונים וקשה להסיר מזה את המבט. כי פתאום המבנה הכוריאוגרפי מבלי בכלל. פתאום את רואה יד רחוקה, ואז היא לידך ואז היא נעלמת. זו היתה חוויה לעשות את זה. זה פתח בי רעב עצום".
 
שלא היה קודם? איכשהו אתה נתפס אצלי כאדם רעב
 
"זה פתח בי את הרעב לחפש נקודות מבט חדשות. תמיד הנקודות מבט הן פילוסופיות או רעיוניות במאיץ חלקיקים' היה איזה דטרמיניזם טכנולוגי. פה אני חושב שהגעתי לאיזה שהוא שילוב שבו דווקא המבנה הפיזי של היצירה חילחל לתוך הרעיון הפילוסופי ולא הפוך. היתה מין סימביוזה כזו.
 
"כשהייתי צריך להסביר לעצמי מה קרה פה מבחינה תכנית או מרחבית גיליתי איך אני מתקשר עם איזה רעיון מיתולוגי שכנראה היה שם בתת מודע  ומאיר אותו. בדרך כלל זה הפוך. וזה היה מקסים".
 
כמה זמן הלכת עם הרעיון של הקובייה?
 
"שנה. כשהרקדנים שלי זזים בסטודיו אני תמיד מסתובב ביניהם. הפרונטלי אף פעם לא מספק אותי אני בודק איך זה נראה מהצד איך זה נראה מאחור ותוך כדי ההליכה בסטודיו אמרתי לעצמי אולי אתה לא תזוז אלא הם יזוזו? במידה רבה הקובייה הזו מדמה את הראייה שלי.
 
"בהתחלה גם חשבתי לכסות בערפל את כל החלק התחתון של הבמה כדי שלא יראו את הקובייה וככל שהתקדם הזמן הבנתי שהכי נכון שיראו את הקובייה, אני לא רוצה קסם אני רוצה ריאליטי. זה עובד חזק יותר בריאליטי". 
   
רגע לפני הבכורה, מה היחס שלך לעבודה?
 
"אני עדיין לא יכול להגיד לך אם אני מאוהב בעבודה או לא. יש בה משהו חמקמק בשבילי כההוגה שלה היא מדברת בכמה לשונות. כשעושים הרבה חזרות על יצירה מגיע איזה רגע שאתה מאוד מתרגש אבל הפעם זה כל כך מובילי שכל יום אני מגלה אותה מחדש. ויש יום שאני אוהב אותה, זו עבודה שדורשת סבלנות היא דורשת מהצופה להביא את עצמו פנימה. היא לא מסבירה כלום. יש שתי דרכים ליהנות מהעבודה הזו: לבוא עם משהו משלך ולצקת אותה לתוכו או לוותר. 
 


"סרבוס" (צילום: תמי וייס)


"כצופה, בעיקר במחול,  אתה מאוד משפיע על התוצר החוייתי יש משהו כל כך חמקמק ואבסטרקטי שיש לך כצופה כמעט אחריות שווה על התוצר הסופי. וגם בעבודה הזו זה או לבוא עם איזו שהיא מעורבות או לתת לה להצית אותך, או לוותר. לוותר מוזיקלית - לא לחכות לרגע נעים, לוותר רעיונית - לא לחכות להתממשות. אני חושב שבדקתי כאן גבולות. ובעיני זו איננה עבודה קלה. אני כצרכן תרבות מחפש תמיד את האתגר".

החלקיק האלוהי שלי
 
כשאתה אומר שזו לא עבודה קלה ביחס לעבודות קודמות שלך מה השתנה היחס שלך לקהל או הצורך שלך כיוצר?
 
"יש כאן הצטרפות של כמה דברים. קודם כל יש לי קאסט מצויין שאני לא מפחד להפיל עליו מעמסה גופנית יוצאת דופן. וגם באיזה שהוא מקום אני כבר יודע מי אני. זאת אומרת תמיד היתה לי אג'נדה מאוד ברורה והלכתי איתה עד הסוף ולא ויתרתי, אבל בגלל שהלידה של העבודה הזו היתה כל כך קשה אני לא מפחד להיות מי שאני. זה גילוי שבא עם מחיר לא קטן. יש פחדים ודאגות מהפשוטים ביותר של יאהבו לא יאהבו עד האם זה הדבר הנכון".
 
זו אמירה מאוד חזקה, אז מי אתה?
 
"אני יורם כרמי ואני אסתטיקן, שלא מפחד מטכניקה ולא מכוון למכנה משותף נמוך. אמנם אלה אמירות מגבילות במיוחד הרי אני רוצה להצליח, למכור, להיות פופולרי אני לא מתכחש לצדדים האלה שקיימים בכל אמן. לאורך כל היצירה הזו היו סימני אזהרה: תיזהר, לא קומוניקטיבי, בעייתי, דורש תשומת לב והתעלמתי מהכל.
 
"אני מרגיש  שיש גם איזה שינוי ביחס אלי בגלל ההתמדה, הנחישות והעקביות. בהתחלה היו אנשים שעיקמו את האף אבל עכשיו אני מרגיש שאנשים אומרים לעצמם שאולי יש משהו בדרך שבחרתי. פעם היה לי צורך להסביר את עצמי והיום אני מבין שזה אני. מצד אחד יש בזה הקלה נורא גדולה, מצד שני כשאתה נעמד על שתי רגליך האחוריות מאחורי קו מסויים אתה מזמין גם גל נגדי.
 
"אני בדיוק חוגג עשור עם הלהקה השנה, עשור שהתחיל טיפין טיפין בלי משכורות ועם הופעה אחת בשנה. רק בחמש השנים האחרונות הפכנו לכוח. מבחינתי למדתי המון בעבודה הזו. למדתי לנהל דיאלוג עם יוצרים אחרים ואני מדבר על הרקדנים. יש לי המון כבוד למה שהם מייצרים.
 
"פעם כשהם יצרו משפט תנועתי בחזרות, בתרגילי אימפרוביזציה, פחדתי לקחת אותו מתוך כבוד. היום אני יודע שמותר לי לקחת וליצור עליו פראפרזה. הייתי כל כך נזהר עד שהייתי מפספס את האמירה. וזה קשור לעצמך ולתהליכים הביקורתיים שאתה עובר, ולתהליכים המנטליים שאתה עובר. באיזו פריזמה אתה בוחר להסתכל על הדברים. מה עיקר ומה טפל, מה אתה רוצה להגיד? וכמה אתה מפחד מזה שאין לך מה להגיד ואתה תקוע באותו מקום תקופה ארוכה".
 
כשאתה אומר על עצמך שאתה אסתטיקן, זה אומר שאין לך מה להגיד?
 
"לכאורה הצד שכנגד זה הוא כיעור אבל כיעור הוא גם כן אסתטיקה. אני חושב שכשאני אומר שאני אסתטיקן אני בעצם טוען שהראייה שלי היא לא מהפנים אל החוץ אלא מהחוץ פנימה. מה שנשאר הוא מה שגיליתי ובחרתי לא לכסות בחזרה. אסתטיקה היא דבר סובייקטיבי לגמרי. יש כאלה שיגידו שהאסתטיקה שלי היא מיושנת כי אני לא מלוכלך. בעבודה הזו חדי העין ישימו לב שבכל הקצוות קורה משהו. חיפשתי את האקו של הסוף, שאתה מגיע עד הקצה וזה נגמר מה קורה.
 
"מבחינת המסר זה מתקשר למסע הזה של החיים. בתוך התהליכים שלי עם עצמי בלילה אני חוזר ליורם הילד, תולעת הספרים ואני יודע שיש לי בפנים איזה קו שהוא שזור לאורך כל מי שאני וב'סרברוס' בחרתי להאיר חלק מתוכו בצורה מאוד מסויימת. זה מתקשר למסע הזה של החיים. ב'סרברוס' יש חיבוק גדול לשלושה דברים שאני נורא אוהב: מסר, פנטזיה ותנועה".
 
אם אנחנו חודרים את השכבה של האסתטיקה, אתה יכול להגיד משהו על העיסוק הזה שלך במוות?
 
"כשאמא שלי נפטרה חשבתי שהתעסקתי בשאלת המוות בעבודה שלי 'נשל', אבל היום אני יודע שזה לא היה באמת עיסוק במוות אלא יותר דרך לסלק אותו הצידה. רציתי לדבר על, לצעוק את ולהזיז את זה. אני לא יכול להעלות את העבודה הזו עוד פעם. לא יכול. היתה לה מטרה והיא מימשה אותה.
 
"המוות לא מפחיד אותי. אני רואה את זה בצורה מאוד שלמה. בתור ילד היה לי עולם פנטזיה כל כך עשיר שאולי זה קשור לזה. הרי מדע בדיוני זה סוג של מוות, זה לא מקום אמיתי, זו אילוזיה, מציאות אלטרנטיבית, שאז כילד לא ידעתי לקרוא לה המציאות שאחרי. לא ידעתי ליצור את ההקבלה".
 
אז תוך כדי שיחה אני מבינה שאתה מדבר בעבודה על מרחב אחר של מציאות אלטרנטיבית, שהיא אולי העולם הבא?
 
"כן. המוות הוא סוג של מציאות אלטרנטיבית אין לי מושג מה קורה שם ולכן הכל יכול לקרות שם. והמסע הזה ההורדה של שתי מטבעות זהב הוא היפרדות מגשמיות והליכה למקום שהריצפה יכולה לזוז בו, והקדימה הוא אחורה ואתה יכול לצעוד שעות מבלי לזוז מהמקום.
 
"תראי, בעליסה בארץ המראה קורים כל הדברים הכי לא הגיוניים אבל יש שם איזה שהוא שיקוף של דברים שביומיום או שאין לך פנאי לדבר עליהם או שאסור לך לדבר עליהם. חלק מהדברים בעבודה הזו הם קומפוזיציה טהורה אבל קומפוזיציה כמו מתמטיקה היא אבן יסוד מבחינתי. קומפוזיציה טהורה היא אמירה מאוד ברורה והיא העיסוק עם החלקיק האלוהי שלי.
 
"כשאמרתי לך קודם שאני יודע מי אני עכשיו אני מבין, תוך כדי שיחה, שהשלמתי עם זה שמצד אחד אני רוצה להיות ספרותי, לספר משהו, להעביר מסר ומצד שני אני חש בנוח בתנועה הטהורה שהיא אבסטרקט, שהיא אמורפית". 

מחול טהור
  
אתם חוגגים השנה עשור,  אתה יכול להגיד לי מה התפקיד של פרסקו בתוך עולם המחול הישראלי?
 
"וואו איזו שאלה. אני לא בטוח שיש לנו תפקיד אבל אין לי ספק שאנחנו אחרים".
 
אחרים באיזה אופן?
 
"האחרות שלנו היא לא רק בסגנון התנועתי היא גם בסגנון העבודה. כלהקה קטנה האנרגיה שאנחנו משקיעים ברקדנים שלנו ובהכשרה שלהם לא מביישת את מה שמקבלים רקדנים בלהקות הגדולות ביותר. זה משהו שהיה לי ברור מהרגע הראשון שאני מוכן 'לאבד זמן' במרכאות כדי להתאמץ ולהכשיר לעצב גופות ולהביא אותם למה שמעניין אותי.
 
"עברנו מלהיות אאוטסיידרים ללהקה שמסמנת אלטרנטיבה. אני אומר את זה מאוד בזהירות כי כשאלטרנטיבה דומה מגיעה מחו"ל אומרים איזה יופי אבל כשזה קורה פה כולם אומרים אוי. יש סוג של אסתטיקה ומסורת שקל לנו לקבל מבחוץ אבל כאן אנחנו רוצים שכולם ימציאו את הגלגל ויהיו אוונגרדיסטים. האוונגרד האמיתי מבחינתי הוא לקחת טכניקה קלאסית מסורתית ולמצוא לה שימושים חדשים, זה אוונגרד.
 
"יש פה בארץ בתי ספר נפלאים שמכשירים רקדנים ברמה מאוד גבוהה ואני רואה איך הרדאר של חלק מהם מתכוונן אלינו. בנוסף, לא עובר שבוע שאני לא מקבל בקשות לאודישנים מחו"ל מרקדנים שראו אותנו בסיבוב הופעות. בשבוע הבא מגיעים שני רקדנים מגרמניה. העבודה בפרסקו היא מחול טהור. יאיר ורדי אמר עלי משהו שמאוד אהבתי: שלפני שאני הולך לאלמנטים אחרים באמנות אני קודם כל מתעקש למצות את התנועה הטהורה. ואני מקבל את זה בשתי ידיים כי בשבילי זה קודם כל זה.
 
אז פרסקו זה קודם כל "תנועה טהורה"? 
 
"אני נורא מפחד מכותרות אבל כן, 'תנועה טהורה ואנרגיה'. ככה גם הגדירו אותנו באיטליה".  
  
      
 
המופע "סרברוס" יעלה
בבכורה ביום שישי, 27 ביולי 2012, ב-21.00, במרכז סוזן דלל בתל-אביב במסגרת פסטיבל מחולוהט 2012. כרטיס: 120 שקל. לפרטים: 03-5105657. 


למועדי מופעים >

23/07/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע