סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: צבי גורן לונדון 2012:אמנות ושלטון, אמונה וכפירה
 

 
 
4 הצגות מרתקות בתאטרון האנגלי הלאומי עוסקות בעימותים עכשוויים ואוניברסליים. צבי גורן מלונדון


"אנה גלקתיה" - חובת האמן לעצמו

הפתיחה הסוערת של הביקור הקצר שלי בתאטרון הלאומי האנגלי שייכת כולה למחזה של הווארד ברקר: .Scene from an Execution קצת קשה לתרגם לעברית את השם, המרמז על הוצאה להורג, אך בה בעת גם על מלאכת האמן המשלים בהדרגה יצירה גדולה - ובמקרה שלפנינו מדובר על תמונות בדרך אל השלמת ציור קיר ענק המתאר את קרבנות המלחמה שאותה הוא נקרא לפאר ולהנציח.

המחזה הוצג ב-1996 בחאן הירושלמי תחת השם "אנה גלקתיה" בבימויה של אופירה הניג ובכיכובה של ג'יטה מונטה, והותיר רושם רב כאחד מהישגיהן הגדולים.

בתאטרון הלאומי המלכותי של אנגליה הבמאי הוא ניקולס הייטנר, מנהלו של התאטרון, ובתפקיד אנה מככבת פיונה שו, אחת השחקניות החשובות והמקוריות ביותר ב-25 השנים האחרונות בזירת הבמה האנגלית.

המחזה עוסק בנושא שהאקטואליות שלו לא תפוג כנראה כל עוד העולם יתנהל על ידי שליטים המאמינים בכוחם לכפות על היחיד ועל החברה את דעתם. מחזה שהאקטואליות שלו עכשווית מאוד בישראל של השנים האחרונות שבמהלכן השלטון צר על חרויות אדם, אמן, חברה וביטוי.

אנה גלקתיה היא ציירת ונציאנית במאה ה-16. כל כולה פרי דמיונו של המחזאי, אך המרכיבים של המחזה המרתק הם בריאליה של ההיסטוריה. הדוכס של ונציה מזמין אותה לצייר פרסקו ענקי המתאר ומפאר את הניצחון הגדול על הצי הטורקי בקרב לפאנטו 1571.

אנה מקבלת את ההזמנה וצעד צעד היא בונה תיאור שותת דם של המלחמה ההיא, שבעיניה כל מהות הניצחון בה הוא המחיר הכבד בחיי אדם. היא איננה מקבלת את הכלל האומר שלא המתים יהללו יה ומבחינתה הקרבנות הם הסיפור האמיתי של כל מלחמה. זו אמונתה וזו אמנותה.


אנה גלקתיה (צילום: מרק דואט)

הדוכס מאמין בכשרונה, אך נאלץ להתייצב נגדה כמי שהזמין ממנה את היצירה, ומימן אותה מכספי המסים הכבדים המוטלים על תושבי הרפובליקה, ותחת עינה הפקוחה של הכנסייה.

הדיאלוגים בינו לבין אנה חושפים את מלוא מערך העמדות של האמן הטוען לחרותו ולאחריותו כלפי אמנותו לעומת השליט, נאור ככל שיהיה, המאמין שעל האמן להיכנע ולשרת את החברה שבה הוא חי.

העימות מזכיר במידה מסוימת את העימותים של ז'אן דארק בגרסתו של ג'ורג' ברנרד שו, ושל גליליאו בגרסתו של ברטולד ברכט. אך שלא כבמקרים האלה הוא מסתיים בניצחונם הכפול של אנה, שיצירתה זכתה להיחשף ושל הדוכס שידע להכריע לטובתה.

אליוט ביימה הצגה מרשימה מאוד בישירות שבה, והיא נהנית ממשחקה הכובש של פיונה שו: נמרצת, טבעית, חשופה פיזית ורגשית ועניינית מאוד. היא איננה מנסה לעצב אנה "גדולה" מהחיים.

השותף העיקרי שלה הוא ג'יימי באלארד בתפקיד הדוכס. גבוה, רהוט ומשכנע בהתחבטות האישית שלו מול אנה, לעומת הכנסייה, ואחר כך ברגע שהתמונה השלמה נחשפת - מול עוצמתה המכאיבה. יושרתו, הגוברת על שיקול דעת שלטוני, היא שבסופו של דבר מנצחת, ולא מעט בעזרת מבקרת אמנות (אהה!).

"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" - השחקן המושלם

העימות הבא שמועלה על בימת התאטרון הלאומי האנגלי הוא בין כריסטופר, נער בן 17, אוטיסט בעל תסמונת אספרגר, הנאבק על זהותו בחברה שמתקשה לעכל את עולמו הייחודי ואת גאונותו.

המחזה הוא כמובן עיבוד מצוין של סימון סטיבנס לספר המיוחד של מרק האדון (שתורגם לעברית ב-2004 על ידי אהוד תגרי והופיע בהוצאת "מחברות לספרות") שזכה בהצלחה גדולה.

מריאן אליוט ביימה את העיבוד באולם הקוטסלו הקטן עם תפאורת רצפה ייחודית, שהתקני תאורה והקרנות יוצרים בה את המיקומים, את התנועה, ואת ענייני המתימטיקה שמייצגים את גאונותו של כריסטופר.

העלילה מתארת איך הוא יוצא לחקור מי הרג את הכלב של השכנה, ובדרך השואבת מרעיונותיו של שרלוק הולמס, הוא חושף אמיתות מכאיבות יותר עבורו, כפי שהוא מתאר אותם ביומנו. העיבוד המבריק בנוי על דיאלוג בין כריסטופר לשבון, המורה המאמינה בו וביכולותיו, ואף משכנעת אותו לעבד את היומן להצגה.

המקרה-המוזר-של-הכלב-צילום-מ.jpg
"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" (צילום: מנואל הרלן)


צוות שחקנים נפלא מחזיק את ההצגה הזאת, ובראשם שחקן צעיר ששמו לוק תרדאוויי. שחקן אולטימטיבי ומושלם בשליטתו המלאה ברזי התסמונת - בגופו, בהתנהגותו, בניתוקו, פחדיו, וחיבוריו עם הסובב אותו. הוא נפלא ברגעי ההומור - והם כתובים ומבוימים ברגישות מיוחדת - והוא מרגש ברגעים שבהם הוא נפתח אל האמיתות המכאיבות שהוא מגלה.

בסוף ההצגה לאחר שהתשואות הרמות נדמו והקהל החל לצאת מהאולם, תרדאוויי שב במפתיע לבמה ובמשך שש דקות, ובעזרת הטכנולוגיה המרתקת של התאורה והתפאורה והווידאו, הסביר לנו את פתרון הנוסחה המתמטית שפתר בבחינת הבגרות. וזה לבדו היה שיעור מופלא במשחק.

ההצגה כבר ירדה מלוח ההצגות, אך הבשורה הטובה היא שהיא תחזור במרץ, לאחד האולמות המתאימים בווסט-אנד וכדאי מאוד לעקוב אחר פרסומי התאטרון כדי לגלות איך ומתי יהיה אפשר לשים יד על כרטיס אחד או שניים.

"טימון איש אתונה" - מפילנטרופ למיזנטרופ

העימות השלישי שצפיתי בו הוא זה של המחזה המיוחד מאת ויליאם שקספיר (בסיועו של בן דורו הצעיר ממנו, תומס מידלטון). המחזה מתאר איך נדיבות תמימה ופזרנית הופכת בסופו של דבר לתמונת ניצול ציני, המוציאה מהחברה את מי שתרם לה כלוחם בשדה הקרב ואחר כך כבעל רכוש וממון.



טימון איש אתונה (צילום: ז'והאן פרסון)


המחזה נועד בשעתו לעלות בארץ בבימויו של עמרי ניצן עם נסים עזיקרי, אך מותו הפתאומי של עזיקרי ככל הנראה מעיב על הרצון לשוב אליו אף כי יש לו תרגום נהדר של מאיר ויזלטיר (שהופיע ב-1989 בהוצאת עם עובד עם מבוא של אברהם עוז והערות של המתרגם).

תחת בימויו של ניקולס הייטנר ובכיכובו המזהיר של סימון ראסלביל העלילה השקספירית מוצגת כבת ימינו, ובמפתיע נדמה כי אין טבעי מזה למחזה שבו השפה והדימויים השקספיריים נשמעים עכשוויים לחלוטין.

במערכה הראשונה, שבה טימון מפזר את הונו ואת רכושו לכל דורש ומנצל ציני של טוב ליבו, העיצוב הוא של פאר נוסח שועי ההון בני זמננו. אך שלא כמוהם, טימון אינו מעמיד דרישות למי שמקבלים ממנו טובות הנאה.
בסופה של המערכה הוא מגלה את האמת המכאיבה ומטיח בנמושות הסובבות אותו - סנטורים, סוחרים וגם אמנים בני אתונה - את עלבונו וזעמו, שאחריו הוא מגלה עצמו אל מחוץ לעיר במטרה לנקום.


טימון-איש-אתונה-זוהאן-פרסון.jpg
טימון איש אתונה (צילום: ז'והאן פרסון)


במערכה השנייה הוא כבר מופיע כהומלס עם עגלה עמוסה שאריות וסמרטוטים וקרטונים שישמשו אותו כמיטה ושמיכה בלילות הקרים. צריך לראות את ראסל ביל במערכה הזאת, כשהוא מחפש שאריות מזון להשביע את רעבונו המציק, או כשהוא מוצא מטמון של זהב, כדי להבין את מלוא ההישג שלו בתפקיד המיוחד הזה.
אני מקווה מאוד שביום מן הימים הקרובים יתעשת אחד התאטרונים שלנו ויעלה את המחזה האקטואלי הזה.

"מקולל בייאוש" - אמונה וכפירה

ההצגה האחרונה שצפיתי בה בביקור הזה היא של גרסה חדשה שהכין המשורר פרנק מקגינס למחזה מאת טירסו דה מולינה, מחזאי ספרדי פורה, אחד מארבעת הגדולים של הדרמה הספרדית במאה השנים שבין אמצע המאה ה-16 לסוף המאה ה-17.

זה מחזה מעניין המעמיד זה כנגד זה את פאולו, נזיר שמחליט לבחון את נאמנותו של האל ואת אמונתו - בסיוע השטן כמובן - ואת אנריקו, פרחח רצחני שמוצא עצמו לפתע בזרועות החוק ודינו נגזר למות בתלייה.

מקולל-בייאוש-צילוםברינגהוף-.jpg
מקולל בייאוש (צילום: ברינגהוף מגנבורג)


המחזה משתמש באופן ברור במושגים נוצריים, אך הוא גם מזכיר לא במעט בדרך טיפולו את סיפור דון ז'ואן (בגרסתו של מולייר). זה לא במפתיע כי מולינה כתב לפני כן את מה שנחשב כגרסה הדרמטית הראשונה על הדמות הזאת.

אכזבתי היחסית מההצגה הזאת נובעת בין השאר מכך שהמחזה צמוד מאוד לתפיסת האמונה בגרסתה הקתולית. אולי משום כך, גם נותרתי קר ביחס למתרחש על הבמה למרות עיצובו המצוין של הרוצח במשחקו של ברטי קארוול, כוכב עולה בשמי לונדון שזכה אשתקד בפרס המשחק ע"ש אוליבייה על תפקידו במחזמר הלוהט "מתילדה".

כך או כך בסופו של ביקור אין שום סיבה להתלונן. היה טוב וטוב שהיה, וההרים גבוהים יותר בדרך חזרה אל מציאות התאטרון הישראלי.



31/10/2012   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע