סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
ביקורת
 
מאת: צבי גורן הדה גבלר – בלי תשוקה
 

 
 
הגרסה החדשה של הבימה למחזה החשוב מראה לאן מגיעים עם "כוונות טובות"


לא עושים דברים כאלה

הדה גבלר, גיבורת המחזה המרתק שהנריק איבסן כתב ב-1890, מייצגת את האישה החדשה, המשוחררת שאיננה יודעת איך לממש את השחרור, ותחת זאת כובלת את עצמה, כפרומתאוס מודרני, אל מצוק של רעיונות על אושר, מתובלים ביהירות ובאנוכיות. היא הודפת כל אפשרות להתחבר אל סביבתה, ומזמינה את העיט לנגוס בכבדה.

עלילת המחזה מפגישה אותנו עם הדה כשהיא שבה עם בעלה מ"ירח דבש" בן חצי שנה בפריז, שם מצאה עצמה כלואה באפס מעשה בעוד בעלה, טסמן, עוסק במחקר המדעי שלו. היא זקוקה למעמד חברתי, ליוקרה, לנוחות ולמותרות. ההיריון שלה הוא עבורה עונש.
 
איבסן הקיף את הדה בדמויות המסמלות, כל אחת בנפרד וכולן יחד, את הכלא שלתוכו נכנסה מבחירה ומרצון חופשי. בראשם טסמן בעלה, האקדמאי הנאיבי, שרואה בנישואיהם נס והוא עיוור למציאות העגומה שלו בחברתה. שניהם מצפים למינויו האקדמי, שייתן להם גם מעמד וגם כסף.
 
הנדוניה האנושית שלו כוללת את דודתו, והמשרתת הזקנה, נציגות של העולם הערכי שבו חי. הדה בזה לו אך איננה מסוגלת, בגלל חוסר המעש שלה, להציב לו חלופה של ממש. בעוד היא מתחילה להציג את עליונותה עליו ועל דודתו מגיעים אליהם שלושה "ידידים" שהופכים להיות תלייניה.
 
אלה הם מאהבה לשעבר, לוובורג, שחרף בעיות השתייה שלו הצליח לכתוב ספר מדעי מרשים, ובידו כתב יד לספר מרשים אף יותר, אהובתו תיאה, שסייעה בידו לכתוב את הספר החדש, וידידו של בעלה, עורך הדין בראק, החושק בהדה, מתנהל כמאפיונר, וכופה עליה מסגרת של "חיים בשלושה" כשהוא עצמו, כהגדרתה, יהיה התרנגול השולט או היחיד בלול.

ומעל כל אלה מרחף הצל הגדול והכבד של האב, גנרל שירה בעצמו, ומת מוות "יפה", אידיאלי, ואף הוריש לבתו את צמד האקדחים שלו, אלה שתפקידם במחזה הזה איננו לקשט את הדרמה אלא לשמש בה כאבן שואבת, מגנט המושך את גיבוריה אל סופם.

הדה-גבלר-אתר-הבימה3.jpg
"הדה גבלר", צילום: ז'ראר אלון

מחזה מאתגר
 
למערכת החשיבה והסבך הנפשי של הדה, קנאתה בשחרור של תיאה, תסביך האב,  סחיטתה, כבר יש בימינו מוצא אחר וכיום אנו מגלים הבנה אדישה לתופעת הדה גבלר, וכשמישהו מתאבד בייאושו איננו אומרים את המשפט המסיים של המחזה - "לא עושים דברים כאלה".

"הדה גבלר" נחשב בעיני רבים זה למחזה הטוב ביותר של הנריק איבסן. יש לו מבנה מדויק מאוד, מרגע פתיחת המסך ועד הסיום. כל משפט, כל מצב מוליך אל הבא אחריו, מסביר ומזניק את נפתולי העלילה אל קצה הצוק, ואל ההתרסקות הגדולה של הסיום.
 
למרות שאין מאחוריו מטרות "פוליטיות" (כמו ברבים ממחזותיו האחרים), הריאליזם שלו מעמיד אותו כאחד משיאי הדרמה המודרנית, יותר ממאה ועשרים שנה אחרי שנכתב. זה מחזה המאתגר במאים.
 
בעיקר כאלה שנוהים אחרי התפיסה ש"ניתן להדק ולצמצם את הטקסט ולהפוך אותו למודרני ועכשווי יותר", כפי שאומר הבמאי כפיר אזולאי לדרמטורגית שלו, שחר פנקס, בריאיון עמה המופיע בתכניית ההצגה. זאת למרות שבהמשך הוא מפרט את מלוא האקטואליה של איבסן והמחזה, שלדבריו "הדמויות שלו נאלצות להתמודד עם תחושות שהאדם בן זמננו מתמודד אתן". 

אזולאי הגיע אל המחזה הזה אחרי שכבר ביים בתאטרון באר שבע את "נורה", ומבחינות רבות וניכרות לעין הוא ממשיך, או חוזר, אל מהלכים שלו באותה הצגה, כולל תפיסת העיצוב, הפעם על ידי יהודית אהרון והתאורה של עדי שמרוני.

הדה-גבלר-אתר-הבימה.jpg
"הדה גבלר", צילום: ז'ראר אלון 
 
שלד נטול חיוניות
 
אבל מה שהיה חדש לכאורה באותה הצגה, גם אם לא לטעמי, כזירת התרחשות בבמה מרכזית המוקפת בבמה משנית האמורה לייצג את הכוחות הפועלים על נפש הגיבורה, כשל אף יותר הפעם. רק המוזיקה של אלדד לידור עוד נשאה עמה את רוח המחזה ופעימות הלב שלו.
 
הקיצורים המסיביים בטקסט, בתרגום העכשווי הקולח של רבקה משולח, הותירו ממנו רק שלד נטול חיוניות. כך, למשל הועלם בהצגה הזאת הקשר הגורדי בין הדה לאביה; הדיאלוגים הפכו לסימני דרך, החיבוטים פינו מקומם לטובת אפקטים.
 
ה"עדכונים" האלה ואחרים אולי מתאימים לקהל בן זמננו הממהר לשלוף את עצמו מתאטרון אל מציאות חייו, אך בעיניי הם אונס של המחזה, ואפילו של כמה מהדמויות, שאת "זמננו" עיצבו להם התלבושות של אנה כרושצ'ובה.
 
תיאה, שאותה מגלמת בישירות ריקי בליך, הפכה למעין שליחה לקידום העלילה; טסמן הישר והתמים הפך במשחקו של אמנון וולף למוקיון שהכל "ברווור" בשבילו, ממש כמו לדודתו המסורה, בגילומה של רות לנדאו.

הדה-גבלר-אתר-הבימה2.jpg
"הדה גבלר" צילום: ז'ראר אלון
 
התפקידים שבמידה מסוימת נותרו כנתינתם המקורית היו זה של לוובורג במשחקו הגברי המצוין של יוסף סווייד, גם אם הוא הזכיר יותר את דמות הזר ב"אישה מן הים", שאיבסן כתב שנתיים לפני "הדה גאבלר"; ובעיקר דמותו של בראק שאלון אופיר הפליא לעצב  כדמות עסיסית מאוד, ערמומית בחביבותה, מפחידה בתאוותה ועלובה בתבוסתה.
 
אבל בסופו של דבר, כל הצגה של המחזה הזה קמה ונופלת על דמותה של הדה, ובהצגה הזאת הבימוי והדרמטורגיה נטלו ממנה את התשוקה, את הכאב, ואת הייאוש. הילה פלדמן ראויה למחמאות על המאבק שלה למלא במשחקה את מה שנלקח מהתפקיד בגרסה הזאת, והיא עשתה זאת מצוין, בעיקר בתמונות האחרונות.
 
בסיכומו של דבר "הדה גבלר" החדשה הזאת היא הצגה שהאסתטיקה שלה איננה מכסה על הריק שיצרו בה יוצריה.

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק


למועדי מופעים >

10/06/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. מאד מאד נהניתי מההצגה!
שמעון , אשקלון (11/06/2013) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע