תיאטרון - דיסקים: בקסטריט בויז, בלאק אייד פיז, ג''אמירוקוואי

שלושה אלבומי קיץ קלילים: הבקסטריט בויז נתקעים בשבלונה, בלאק אייד פיז מתמסחרים בכיף וג`אמירוקוואי משמר היטב את הכריזמה ההרמונית והמסוגננת שלו.

לא משכנע

סלחתי לבקסטריט בויז על הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש. עברו הרי חמש שנים תמימות מאז כיכב האלבום האחרון שלהם בראש המצעד האמריקני, ועוד יותר מכך, עברו להם שנות התשעים מלאות האהדה אל חבורות בנים מפזזות. בלדה כוחנית שכזו, נוטפת דבש והרמוניות קוליות ממיטב המסורת שלהם, נחוצה בהחלט, כדי לתת תזכורת משכנעת ליכולת המשיכה של חמישית הבנים הנוצצת, ולשלוח אותם היישר למקום הגבוה שאליו התרגלו להגיע.

הבעיה היא, שבשנות האלפיים מלאות המודעות העצמית, זה לא מחזיק דיסק שלם. בלדה פה ובלדה שם זה בסדר גמור ואפילו מתבקש באלבומי פופ מהסוג הזה, אבל חייבים גם להכניס מעט יותר תחכום ולהסתכל אל המאזין בגובה העיניים, ואת זה מתקשים הבקסטריט בויז לעשות. רצועה אחרי רצועה, הם מתעקשים לשמור באדיקות על כל האלמנטים שעבדו עבורם בתחילת הדרך, גם אם הם עוטפים אותם במעטפת מעט רועשת יותר מבעבר. הם מרעיפים בקולות מיוסרים מילות אהבה ותחינה לאהובה שהלכה, מהללים את יופייה וזוחלים אליה בחזרה, אך ברוב המקרים לא ממש מצליחים לשכנע או לתפוס את האוזן, עקב הגשה שבלונית וצליל שאינו משתנה מספיק לאורך האלבום.

דווקא אם מפרקים את האלבום לרצועות, אפשר למצוא בו כמה דוגמאות לכך, שיש ביכולתה של החבורה הזו לייצר שירי פופ טובים, ואלה יצליחו כנראה להציל את כבודם במצעדי הפזמונים. מעבר לזאת, הם חייבים למצוא את הדרך לשפר ולשכלל את הנוסחה שלפיה הם עובדים (שיקשיבו לדיסק החדש של רוב ת`ומאס, לדוגמה), כדי למצוא את דרכם בחזרה אל צמרת עולם הפופ.

Backstreet Boys – Never Gone, Jive/Hed Arzi

נונסנס מחושב

ואם מדברים על מוזיקה מחושבת, אפשר בהחלט לצרף את ה"בלאק אייד פיז" לדיון. הם התחילו את דרכם בתחילת שנות התשעים כהרכב היפ-הופ עם מודעות חברתית, ששם לעצמו למטרה להביא מסרים של אהבה ואחווה אל תוך האלימות של עולם המוזיקה השחורה בחוף המערבי של ארצות הברית, אך הלכו ונעשו קלילים וקומוניקטיביים יותר ויותר עם השנים. את נקודת האל-חזור אפשר למצוא באלבום "Elephunk" מלפני כשנתיים, ובמיוחד בדואט שלהם עם ג`סטין טימברלייק, שהצליחו מעבר למשוער והפכו אותם לכוכבי על ממוסחרים לכל דבר.

בכוונה ברורה להמשיך את גל ההצלחה, הם לוקחים באלבום החדש צעד משמעותי לכיוון הקליל עוד יותר, ויוצרים אלבום שלם, עמוס קטעים מקפיצים, אנרגטיים ומלאי שמחת חיים. זה מתחיל כבר ברצועה הראשונה, שמסמפלת את "Misirlou" של דיק דייל, קטע לעוס למדי, שמוכר לנו בעיקר מתוך פסקול הסרט "ספרות זולה", אך הם מצליחים לצבוע אותו בצבעים שמחים ורעננים, והופכים אותו לפצצת קצב רלוונטית ומתקתקת.

לטוב ולרע, הפתיחה הקצבית מבשרת גם על המשך דומה. רצועה אחרי רצועה, דרך הלהיט הגדול מתוך האלבום ("Don’t Phunk with My Heart" - עם הנדנוד החביב של הסולנית), הם ממשיכים עם חמישה עשר קטעים נוספים ומלאי מרץ, שלכל אחד מהם יש את היכולת להפוך ללהיט קיץ אימתני. כל אלה כוללים את חתימת הקצב שלהם, כמה וכמה אורחים מכובדים (חיים ומסומפלים), ואולי בעיקר את הנונסנס המושקע והמחושב, עם משחקי המילים חסרי הפשר שממלאים את השירים, ועושים ככל יכולתם כדי שלא נצטרך להפעיל את המוח באינטנסיביות רבה מדי.

The Black Eyed Peas – Monkey Business, A&M/Helicon

מצברוח טוב

ואת הטרילוגיה הקלילה שלנו משלימים ג`אמירוקוואי, שחוזרים עם אלבום חדש אחרי כארבע שנים של שתיקה. בשנים הללו הספיק ג`יי.קיי, הרוח החיה מאחורי ההרכב, להחליף את האנשים שעומדים סביבו, אך מעבר לזה כאילו כלום לא השתנה. אותה תערובת מסוגננת וממכרת של קטעי דיסקו-סול-פאנק אלקטרוניים ששואבים את כוחם מהימים העליזים של שנות השבעים, וההגשה הכריזמטית של ג`יי.קיי, שמייצרת את הצליל הכל כך מוכר וידוע שלהם.

חמישים דקות, שעוברות כמעט בן רגע. אחד עשר קטעים בלתי מחייבים, שאפשר להאזין להם בתשומת לב, ואז לקלוט את כמות הפרטים העצומה שמרכיבה את המוזיקה הזו ומתחברת יחד בהרמוניה נהדרת, או פשוט להניח להם לשטוף וללטף את האוזן, ולחדור אל הטבור בדיוק במקום שגורם לך לקפץ ולהתנועע לפי הקצב. קורטוב נכבד של מצברוח טוב, גם בימים בהם נראה ששום דבר לא יכול לשפר את המצב.

Jamiroquai – Dynamite, Sony/NMC