סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ריאיון
 
מאת: יעקב בר-און פנינה גרי: "לומדת מהצגה להצגה"
 

 
 
תגובה אופיינית של צופים במופע היא 'אני רץ לחפש את ספר השירים של עמיחי'. זה הקסם של השירים שלו, עם כל הפשטות והיופי שלהם, שהם מעוררים רצון לחזור אליהם עוד ועוד. עמיחי לא הלך על מילים גבוהות, אבל כשמתעמקים בשיריו מגלים מאחורי הפשטות עומק לא ייאמן של מחשבה"

אשת התיאטרון בת ה-86 מחשיבה את עצמה כבמאית צעירה כי החלה לביים רק בגיל 80. שיחה לרגל המופע "קוראים לי יודה", על פי שירי יהודה עמיחי



"יהודה עמיחי, משורר שהיה מעין בבואה של ארץ-ישראל, נחשב בעיניי כמשורר לכל מצב", אומרת אשת התיאטרון הוותיקה פנינה גרי, שהמופע "קוראים לי יודה", בעריכתה ובבימוייה, המוקדש למשורר, יועלה מחר, בצהרי שישי, במוזיאון תל-אביב לאמנות. "אני עד כדי כך אוהבת אותו שלא פעם אני קוראת משיריו באירועים שאני משתתפת בהם".

המפגש שלה עם עמיחי התרחש באמצע שנות ה-80, כשיזמה את "כמעט שיר אהבה", ערב משיריו, בהשתתפות אילן דר ובתה, מרב גרי. "נסעתי אליו לימין משה, בירושלים, כדי לקבל ממנו אישור למופע ההוא", גרי משחזרת. "עמיחי קיבל אותי בחמימות ובפשטות. חוץ מהאישור הרווחתי היכרות עם אדם שהוקרתי".

חזרה לעמיחי

מה לגבי המופע החדש?

"עדי בילסקי מתקרבת להצגה ה-450 (!) של הצגת היחיד 'סיפור אהבה ארץ ישראלי' ובו, למעשה, הסיפור האישי שלי. חשבתי שהגיע הזמן שהיא תגוון במקביל במשהו שונה לגמרי. במה? – הרהרתי וחזרתי לעמיחי. השאלה הייתה מה לבחור מבין שיריו הרבים.

"בניתי את המופע כיומן אישי על-פי קורות החיים שלו ולכך התאמתי שירים, כשבין הנושאים – משפחה, אהבה, פרידה, אלוהים, מלחמה ושלום ועוד. עדי מגישה ומבצעת אותם עם ישי בן-משה, כשהניהול המוזיקלי של שוש רייזמן, המתמחה במוזיקה לתיאטרון, הניב לחנים חדשים שלה".

ויוני רכטר?

"רציתי לחנים של יוני במופע, אבל כשפניתי אליו, הוא אמר שהוא 'מת' על שירי עמיחי, אבל נורא עסוק. כששלחתי אליו חמישה משירי עמיחי, הוא חזר אלי עם לחן ל'אדם בחייו', שיר שבחרתי לסיים איתו את המופע. אגב, את התנועה עיצבה הכוריאוגרפית הוותיקה רנה שרת, שעשתה זאת גם ב'סיפור אהבה ארץ ישראלי'. איתה אני הולכת על בטוח".

למי מיועד המופע?

"לקהל מגיל תיכון עד קהל בגיל השלישי ובעצם לכל מי שאוהב ספרות ושירה. מי שמחפש עלילה סדורה, המופע לא בשבילו. אין כאן מחזה כמו ב'סיפור אהבה ארץ ישראלי', אלא מוגש כאן, בעצם, תיאטרון-שירה.
"תגובה אופיינית של צופים במופע היא 'אני רץ לחפש את ספר השירים של עמיחי'. זה הקסם של השירים שלו, עם כל הפשטות והיופי שלהם, שהם מעוררים רצון לחזור אליהם עוד ועוד. עמיחי לא הלך על מילים גבוהות, אבל כשמתעמקים בשיריו מגלים מאחורי הפשטות עומק לא ייאמן של מחשבה".

קוראים-לי-יודה-01.jpg
"קוראים לי יודה", צילום: כפיר בולוטין

"פתאום התאהבתי בבימוי"
 
פנינה גרי, שקשה מאוד להאמין עליה כי בעוד חודשיים תחגוג את יום הולדתה ה-86 (!) היא תופעת-טבע מדהימה בעולם הבמה הישראלי גם בשל העובדה שהיא החלה לביים בגיל שמונים.

"כשהתקרב יום ההולדת ה-80 שלי, החלטתי שאני חייבת לחלץ מהמגרה את המונודרמה 'סיפור אהבה ארץ ישראלי'. מכיוון שלא גיליתי אצל אחרים התעניינות מי-יודע-מה בהצגה, לקחתי את העניין עלי, בבחינת 'אם אין אני לי, מי לי'. והאמת? – אני עשרות שנים בתחום התיאטרון, אבל כאן לא היה לי ביטחון עצמי. כשהייתי המנהלת האמנותית של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, תמיד נתתי הזדמנות לבמאים צעירים ומעולם לא העזתי לביים".

לפתע העזת?

"העזתי מתוך אילוץ. תחילה חיפשתי שחקנית עם ניסיון של לפחות עשר שנים בתיאטרון. גיששתי ועד מהרה הבנתי ששום שחקנית מנוסה לא תיכנס בהתנדבות להרפתקה של הצגה שהעלילה שלה אי אז בשנות הארבעים. כשגיליתי את עדי בילסקי בתפקיד לא גדול בהצגה בסטודיו יורם לוינשטיין, הפסקתי לחפש. היא הייתה בחירה טבעית לתפקיד עם כל הכנות שהיא מקרינה.

"אז נותרה פתוחה שאלת הבימוי. פניתי לשני במאים צעירים. אחד מהם אמר לי שהוא רוצה להביא את סיפור האהבה שלי מתש"ח כ...מחזה פוליטי נגד הממשלה. נדהמתי. מה פתאום להכניס פוליטיקה למשהו אישי מתקופת הטרום מדינה. במאי צעיר אחר הציע ששחקנית צעירה תציג זקנה שתיזכר איך היה פעם. הבנתי שלא אגיע רחוק עם במאים כאלה והחלטתי לראשונה בחיי לקחת את הבימוי על עצמי ולביים את עדי בצנעה אצלי בבית. זה היה ב-2007. מאז התקרבנו מאוד ועדי הפכה להיות כמו הבת, או אפילו הנכדה שלי.

"פתאום התאהבתי בבימוי. הרי הייתי בתיאטרון כלבויניקית ועשיתי בו הכל – שחקנית, יסדתי תיאטרונים וניהלתי אותם, סחבתי תפאורה וגיהצתי. בגיל מתקדם נוכחתי לדעת שלמעשה מה שהכי מעניין אותי זה לביים וליצור משהו מא' עד ת'. זה לא כמו לקחת ספר ודרך העיבוד להפוך אותו למחזה. כמי שבעצמה שיחקה בהצגות, יש לי רגישות לא נורמלית לעבודת השחקן.

"יישמתי את זה בעבודה על הצגת 'תמול שלשום'. כשעדי נכנסה להריון והייתה הפסקה בהצגה שלנו, הורדתי מהבוידעם את העיבוד שלי לסיפור של עגנון, שיפצתי אותו והחלטתי שאם כבר במאית, אז נמשיך. ההצגה, עם חמישה שחקנים, ממשיכה לרוץ. כשאני מביימת משהו, הוא לא יורד כל כך מהר".

ואכן,  "אתמול השכמתי קום בארבע וחצי בבוקר, כדי לצאת מוקדם עם שחקני ההצגה והתפאורה לפסטיבל 'לא בשמים', בגליל", היא מעידה. "האולם במכללת תל-חי היה מלא עד אפס מקום. בסוף ההצגה הקהל נעמד ומחא כפיים בהתלהבות. כשחזרנו מהגליל, יצאתי בערב למרכז רבין, שם עדי (בילסקי) העלתה את ההצגה שלה. הרבה פעמים אני מתלווה אליה ובסוף ההצגה משוחחת עם הקהל".

והחבר'ה של "תמול שלשום"?

"הצגה עשתה להם משהו והם מגלים עניין להמשיך איתי כקבוצה. כנראה, שההצגה הבאה שלנו תהיה משהו של בשביס-זינגר, אם נקבל את הזכויות. ברור שאביים ולא אסתפק בעיבוד. כמי שהתחילה מאוחר, אני מחשיבה את עצמי כבמאית צעירה שלומדת מהצגה להצגה".

מניין הכוחות?

"כמה שאני יותר מעסיקה את עצמי, כן אני נהנית יותר. העבודה נותנת לי כוח ושמחת-חיים".

טרגדיה בין נהלל לניו יורק

אומרים עליה שנולדה לתיאטרון. כשפנינה דרומי הייתה בכיתה א', בנהלל והמורה שאלה מה תרצה להיות כשתגדל, היא הביעה את רצונה להיות שחקנית. "הייתי ילדה חולמנית כזאת, שכל צהריים הייתה בורחת, מטפסת על עץ ומספרת לעצמה סיפורים", היא משחזרת.

 "חנה רובינא הייתה גיבורת התרבות שלי, בבואה עם חבריה מהבימה להציג אצלנו במושב. כל הצגה שבאה לנהלל הייתה חגיגה. הייתי אוספת פרחים ומחלקת זרים לשחקנים. המשפחות ארחו את השחקנים ואחרי הצגה היינו שרים עד אמצע הלילה ברוסית. כשהשחקנים היו חוזרים העירה אחרי כמה ימים, תמיד זה היה עם תוצרת המושב".

איזו הצגה זכורה לך במיוחד?

"היהודי זיס', אולי בגלל הנסיבות. הייתי בת שש כששחקני הבימה באו להציג אצלנו את ההצגה. ברחתי מהמיטה יחפה ובכותונת-לילה. בוכייה נכנסתי ל'בית העם' וישבתי על ברכי אבי עד סוף ההצגה. בכל מאודי רציתי להיות כמו השחקנים על הבמה..."

אהבת התיאטרון שלה חיכתה קצת למימושה. בינתיים נסחפה לסיפור-אהבה אחר שאותו מציגה בילסקי להפליא על הבמה. גרי, הנערה לבית דרומי, התאהבה תוך כדי נסיעה באוטובוס ממבט ראשון בעלי בן-צבי, בנו של יצחק בן-צבי, אז יו"ר הוועד הלאומי ולימים נשיאה השני של מדינת ישראל.

מה שהיה אמור להיות היום המאושר בחייה, הפך ליום-אסונה. ב-16 במרץ  48', כשמושב נהלל נערך לטקס-כלולותיה, נפל חתנה המיועד עם עוד שבעה מצעירי קיבוץ בית-קשת במארב של מאות ערבים. השכן, משה דיין, הסיע אותה ואת אביה ללוויה.

הטרגדיה לא גברה אצלה על אהבת התיאטרון. גרי הוסעה אל משפחת בעלה המיועד, בירושלים, שם מצאה עצמה פתאום בין ראשי היישוב, עם בן-גוריון בראשם והועברה לתל-אביב. "ערב ערב הייתי הולכת להצגת 'הוא הלך בשדות', בקאמרי ובוכה".

כשהתארגנה המשלחת האחרונה למחנות שארית הפלטה באירופה, גרי, תלמידת הסמינר, הצטרפה אליה, "בעצם כדי להתאושש". הגננת הצעירה מנהלל הועסקה בפיקוח על גני-ילדים במחנות ואגב כך התאהבה ברוברט גרי, עיתונאי יהודי צעיר שהגיע מארצות הברית.

הם הגיעו ארצה, נישאו וכשהיה עליו לנסוע אל משפחתו, ניצלה את ההזדמנות כדי ללמוד בניו-יורק אצל מורי המשחק האגדיים הרברט ברגהוף ולי שטרסברג. רק אז, בגיל 25, החלה הקריירה התיאטרונית שלה רבת השנים.

"מרלין מונרו למדה איתי שלושה חודשים בסטודיו", היא מעלה את המיתוס מנבכי העבר. "מרלין כבר הייתה בתחילת הפרסום שלה. כדי שלא יזהו אותה, היא הייתה עוברת את ברודוויי לבושה במעיל גשם ועם מטפחת שחורה ומשקפי-שמש כהים".

דיברת איתה?

"איפה, היא לא נתנה להתקרב אליה. גם שלי וינטרס למדה איתי ופול ניומן. פעם הוא ישב לידי ברכבת והחלפנו כמה מילים".

פנינה-גרי.jpg 
מימין: פנינה גרי ב"דלתיים סגורות" בתיאטרון זווית, מימין: גרי ב"אולפן השחקנים" בניו יורק

פרינג' והצגות מקור

כשחזרה ארצה, הייתה לה קריירת משחק שלא נסקה לגבהים. לפני שנדון בה, נקפוץ לשניות לסיפור עכשווי. בצאתי לרחוב מהראיון אצל גרי, אני פוגש את צדי צרפתי, שמספר לי כי  "ב-58', שיחקתי עם פנינה כנער בן 14 בהצגת 'מריוס', בקאמרי".

"מריוס" הייתה ההצגה היחידה שלה בקאמרי. "באתי מניו-יורק עמוס חוויות מההצגות הקטנות באוף-ברודוויי, שם חלמתי להקים בארץ תיאטרון-פרינג'", היא מעידה. "הגעתי עם הצגת 'בדלתיים סגורות' של סארטר וחיפשתי שחקנים שיצטרפו אלי בהצגה הזאת. אלה היו זהרירה חריפאי, שזה עתה הלכה מאיתנו, שמואל עצמון ואלכס פלג. בשביל ההצגה הזאת לא המשכתי בקאמרי.

מהצגת "בדלתיים סגורות", שהוצגה מעל 500 פעם והייתה פורצת דרך בתיאטרון הישראלי, נולד תיאטרון "זווית", שאותו ניהלה גרי עם עצמון ועם שמואל עומר. תשע שנים הטביעה בו את חותמה ובאמצע הגיחה ל"אילוף הסוררת", ההצגה שעמה פתח יוסף מילוא את תיאטרון חיפה.

מדוע לא נמשכה הרפתקת זווית?

"היו קשיים כספיים ושר החינוך דאז, זלמן ארן, פעל לצירוף תיאטרונים קטנים לגופים יותר גדולים. בעוד שעודד קוטלר וחבריו מבמת השחקנים הצטרפו לתיאטרון חיפה, אני ושני השמוליקים הצטרפנו להבימה".

וזה לא היה "גליק" כזה גדול.

"אתה צודק. תיאטרון הבימה היה קולקטיב די סגור שחבריו שמרו את הזכויות זה לזה. חוץ מכמה הצגות בשלהי שנות ה-60 ובראשית שנות ה-70, לא הגעתי שם רחוק כשחקנית. ברור לאן הלכו התפקידים הראשיים. הסיפוק הגדול שלי בהבימה היה כשמצאתי שם חלל לא מנוצל וגייסתי אותו להצגות-פרינג' במקום הזה שאותו ניהלתי. תרצה אתר הייתה זאת שהעניקה לו השם הבימרתף. שם, אגב, העלה עמרי ניצן, שחזר מלימודיו בלונדון, את הצגת 'על קלות דעת וצביעות' וממנה הגיע לאן שהגיע".

ומה קרה לקריירת המשחק שלך?

"אחרי הבימה עוד שיחקתי בהצגת 'אנה פרנק', בתיאטרון לילדים ולנוער ובהצגה בצוותא. כשאורנה פורת הציעה לי להיות המנהלת האמנותית בתיאטרון שהקימה, החלטתי שזה הרגע לפרוש מהמשחק שדי נמאס לי ממנו. בהבימרתף ראיתי בניהול האמנותי יצירה בפני עצמה. הסיפוק הגדול שלי היה שהן בהבימרתף, הן בתיאטרון לילדים ולנוער, פעלתי הרבה מאוד להעלאת הצגות-מקור בתקופה שהמחזאות המקורית די הייתה בחיתוליה".

"מתאמצת לא להחמיץ הצגות"   

בתקופתה בתיאטרון לילדים ולנוער, שם שימשה בהמשך כדרמטורגית, הועלו הצגות שהפכו לאבני-דרך וביניהן "שמוליק של זהרה", "אליעזר בן-יהודה", "האי ברחוב הציפורים" ו"תרנגול כפרות", "הצגה, על פי ספרו של אלי עמיר, שנלחמתי בציפורניים כדי שתוצג אצלנו והפכה ללהיט".

במקביל התמחתה גרי בעיבוד ספרים להצגות תיאטרון. באחת מהן, "מקום אחר", על-פי עמוס עוז, כיכבה בתה, מרב גרי. "זאת לא הייתה פרוטקציה; הבמאי חנן שניר בחן אותה כמו כל שחקנית אחרת", מציינת גרי. בתה, שחקנית מוערכת, הנשואה לבמאי אבי כהן ( "החרצופים", "מצב האומה" ועוד), לא התמידה בתיאטרון כאמה ועשתה הסבה לטיפול בחולים סופניים. דורית, בתה הבכורה הבכורה, פנתה לתחום התקשורת. לגרי שלושה נכדים.
גרי, שלימים הוענק לה פרס מפעל חיים, שימשה בהמשך שמונה שנים כדרמטורגית בתיאטרון באר-שבע ובהמשך הייתה לקטורית (קוראת מחזות) בבית ליסין עד 2010. מאז, מהיותה בת 83, היא מתמסרת להצגות שהיא מביימת ומרבה לצפות בהצגות שמעלים התיאטרונים השונים. "אני פשוט אוהבת תיאטרון ומשתדלת שלא להחמיץ הצגות", היא אומרת.

קוראים-לי-יודה- כפיר בולוטין anakit.jpg
"קוראים לי יודה", צילום: כפיר בולוטין

וההתרשמות שלך?

"נורא קשה לאנשים חדשים בתיאטרון להיכנס למחזור של הפעילות. מחזאים צעירים שולחים מחזות לתיאטרונים והם שוכבים שם חודשים, כשלפעמים לא מתייחסים אליהם. ולא רק מחזאים, גם שחקנים. עדי בילסקי, שכל כך מרגשת ב'סיפור אהבה ארץ ישראלי' וקיבלה פרס על הופעתה בהצגה, לא מוצפת בהצעות לתפקידים מהתיאטרונים השונים וזה די מפליא אותי".

הצגת "סיפור אהבה ארץ ישראלי" פורצת גבולות. גרי נסעה לפני זמן-מה לפאריז כדי לצפות בשחקנית היהודייה אסטל גרינשפן מעלה את ההצגה הישראלית כל כך בצרפתית. ב-8 באוגוסט ניתן יהיה לצפות בה בתיאטרון גבעתיים, כשתתארח בארץ לסיבוב הופעות.

מעגלים נסגרים אצל גרי ומעלים אצלה את מפלס ההתרגשות. כשנסעה לפאריז, כדי לעבוד עם גרינשפן על ההצגה במשך שבוע, היא הייתה מלווה בענת בן-צבי, אחייניתו של עלי בן-צבי, גיבור המחזה (עם גרי), שהיא דוברת צרפתית.

לבסוף, עדי בילסקי אמורה להציג בסתיו את "סיפור אהבה ארץ ישראלי" בקנדה. "אני מתלבטת אם להצטרף אליה", גרי, אשה בלי גיל, מהרהרת בקול רם.
 
"קוראים לי יודה"  תעלה ביום שישי, 26 ביולי ב-12:00 וב-16 באוגוסט ב-12:00 במוזיאון תל אביב לאמנות. טל': 03-6077020


למועדי מופעים >

25/07/2013   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. בכורה ב"זירה" לא ב"זוית"
טלילה בן זכאי , תל אביב (27/07/2013)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע