סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 אוגוסט 
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
262728293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן השחף – כל האדם הבמה
 

 
 
עירא אבנרי מעלה עיבוד עכשווי בימתי ואנושי מופתי למחזה הנפלא של צ'כוב


בין החדש לישן בתאטרון
 
"השחף" של אנטון צ`כוב הוא מהנכסים הגדולים של התיאטרון במאה ה-20, ואחד האתגרים המובהקים לבימוי ולמשחק. ככל שרמת המשתתפים עולה כן מגביהות הציפיות לעוף, וסופן לעתים קרובות כסופו המר ופחלוצו של השחף האמיתי במחזה.
 
יש למחזה מעמד מיוחד בזכות עיסוקו בנושא התאטרון, החל מפתיחתו בדמות הצגה של "צורות תאטרון חדשות" בתוך הצגה הבנויה במתכונת "ריאליסטית" שחוקה, דרך דעות שאומרים עליו במחזה, וכלה בעובדה פשוטה שבמרכזו ניצבות דמויות בשר ודם - ארקדינה, שחקנית ותיקה; קוסטיה, בנה, הפונה אל צורות חדשות; נינה, אהובתו, שחולמת להיות שחקנית גדולה;  טריגורין, הסופר הצעיר והמצליח, מאהבה של ארדינה, שמתאהב לראשונה בחייו, בנינה. 
 
את הדיון הערכי בשאלת ההתנגשות בין הישן לחדש בתאטרון, צ'כוב מתאר באמצעות האנשתו והטמעתו בדרמות הפרטיות של הדמויות: קנאתה של ארקדינה בנינה, לא רק כשחקנית אלא גם כאם, ובעיקר כאישה; המאבק של קוסטיה על אהבתה של נינה הופך לעימות ערכי בינו לבין טריגורין בתחום הספרות; ולא פחות מרכזי בעלילה, סיפורה של מאשה, בתו של מנהל האחוזה המאוהבת עד ייאוש בקוסטיה.
 
בארבע המערכות יש דיאלוגים ומונולוגים שהדעה הדעתנית תובעת כי יוגשו לה כך שהחוויה האינטלקטואלית, המתייחסת אל העיסוק בתיאטרון ובספרות, תתחרה ואף תהיה המכרעת לעומת החוויה הרגשית ביחס למרכיבי האהבה, הקנאה התשוקה והאכזבה השופעים במחזה הזה.

זהו האתגר שניצב בפני הבמאי הצעיר עירא אבנרי, בהצגה השנייה שבה הוא נדרש אל מחזה קלאסי, אחרי ההצלחה שלו ב"מרי סטוארט" מאת שילר. הפעם הוא אף העז לפרק את מחזהו של צ'כוב ולבנות אותו מחדש לפרטיו, תוך כדי ויתור על דמויות משנה, תוספות טקסטואליות קטנות, ובעיקר באמצעות תפיסה בימתית ייחודית שבה התאטרון איננו רק התוכן אלא גם הכלי הממחיש אותו.

השחף-2-ירון-אבולעפיה.jpg
"השחף", צילום: ירון אבולעפיה
 
מסגרת בימתית מרתקת

 
במאמרו הגדול בתכניית ההצגה מפרט אבנרי את הרעיונות ואת הדרך שבה הלך בעיבוד, שהוא מתאר אותם כ"אופן ההכרחי היחיד שבו אנו רוצים להציג את המחזה הזה בנסיבות היצירה העכשווית שלנו" וכי לתוצאה "יש קיום של ממש רק בתוך העולם החלל-זמני הספציפי המתהווה ב-frame הבימתי שלנו".

בכך מאשר אבנרי את התחושה שקוסטיה שלו והוא עצמו חד הם, מחפשים דרך חדשה, מבנים עכשוויים, אמירה שיש בה תוקף להמשך קיומה של האמנות בכללה ובפרט זו של התאטרון. כמו ב"מרי סטוארט" גם כאן הוא מבקש להגיע אל יעדו בלי להתפשר. וזה אולי ההבדל היחיד בינו לבין קוסטיה, שנכשל ונכנע. 
 
הצלחתו של אבנרי נבנתה, כמובן, יחד עם שותפיו, מעצבת הבמה והתלבושות דינה קונסון, מעצב הסאונד אהוד ויסבורד, ובעיקר מעצב התאורה ירון אבולעפיה, שמאמרו שופך אור יקרות על התפיסה המקורית של ההצגה הזאת.
 
הבמה, זו המסגרת החיצונית, היא למעשה חלל מופשט שמאכלסים אותו פנסי תאורה, מקרן, מצלמת וידיאו, סולם, ארבעה כסאות, דליים, מים, מגב וסמרטוטי רצפה. כשלעצמה זו אמירה אמנותית יצירתית מרתקת בהתרחשויותיה, הרבה מעבר להיותה החצנה של מעשה התאטרון.
 
סמל להחצנה הבימתית המכילה בתוכה מבע יצירתי עמוק הוא זה של השחף. הרי גולומב, שהכין תרגום מופלא ובהיר של המחזה, טוען בשכנוע רב כי בניגוד למקובל, ושלא כפי שתורגם בעבר כ"בת שחף", הדימוי הזה אינו מתייחס רק לנינה אלא גם לקוסטיה ולטריגורין השואפים להמריא כיוצרים ואמנים אך נוחתים, מתרסקים, אל המציאות.
 
בעיבוד של אבנרי, את השחף מייצגת הגלימה הלבנה שנינה לבשה בהצגה של קוסטיה במערכה הראשונה. הגלימה שבה ומופיעה במערכה השניה עם חתכים, בסכין ההתאבדויות של קוסטיה, ולבסוף היא חוזרת, מולבשת על אימום. וכך, במחי החלטה קיצונית, אבנרי שב ומצביע על אמנות התאטרון כנושא הגדול של צ'כוב. 

השחף-1-גדי-דגון.jpg
"השחף", צילום: גדי דגון

מלאכת מחשבת של משחק
 
מעבר להחצנה העיצובית, עיקר תרומתה המרכזית של תפיסת הבמה הזאת היא בכך שהיא מאפשרת לבמאי לקיים את מסגרת הטקסט, ולעצב עם צוות השחקנים את הנאמר הגלוי, ואת המשמעותי הנחשף, ובדיבור טבעי שכבר שנים לא נשמע כמוהו. והשחקנים, איך לומר זאת בפשטות, עושים מלאכת מחשבת של הזדהות עם הטקסט ועם המסגרת שאבנרי זרק אותם לתוכה.
 
מה שמדגים זאת אולי יותר מכל הוא התפקיד שאבנרי יצר יחד עם מיכל ויינברג במשחקה המופלא שהופך בהצגה הזאת את מאשה מדמות של צעירה דכאונית לציר עלילתי מתוחכם כעוזרת במאי, עובדת במה (כולל שטיפת הבמה לכל אורך ההפסקה), תאורנית על סולם, מנהלת משק בית, ובעיקר של אישה מתוסכלת הרואה את חייה נמקים מבעד לפריזמה של האמנות.
 
בני אלדר הוא קוסטיה טבעי, מרתק בביטוי התהליכים העוברים בו, של אהבה ותשוקה, של קנאה ותסכול. הוא אנרגטי מאוד – ובכך מביים אותו אבנרי כניגוד המובהק לטריגורין הפסיבי, אינטרוברטי, עד שדודו ניב, במשחקו הכובש, נופח בו חיים לוהטים ומרגשים עד דמעות בשני מונולוגים על יצירתו התקועה ועל האהבה הראשונה שהוא חווה.
 
שירי גולן מגלמת נפלא את ארקדינה כלביאה השולפת את טפריה בהתגוננות מפני הגורים  הצעירים, הבן שהיא אוהבת אך איננה יודעת לכבדו, והצעירה המאיימת על נשיותה ועל אמנותה. היא מרגשת מאוד בתמונה שבה היא מסרבת לשחרר את טריגורין מאחיזתה.
 
גאיה שליטא-כץ היא נינה תמימה מאוד במערכות הראשונות, ומשחקה מקבל את עוצמתו המערכה האחרונה, שבה הנערה כבר אישה למודת ניסיון, סבל, ועדיין נאחזת בשולי התקווה. אבי אוריה מעצב דמות אנושית מלאה וחמה בתפקיד סורין, אחיה החולה של ארקדינה, ויורם יוספברג מצוין בתפקיד הרופא דורן, שרואה הכל, מבין, ואמפטי לכל דורש.
 
לסיכום, ההצגה של עירא אבנרי העולה במסגרת פסטיבל תמונע, אולי איננה מתיימרת לתאר את החיים כמו שהם או כמו שהם צריכים להיות, אבל היא עושה תאטרון כפי שתאטרון צריך להיות – חי ומסעיר.


למועדי מופעים >

10/10/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע