סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: צבי גורן הרמת מסך 2013 – שפת הקולקטיב
 

 
 
ארדוס וכל אחד מרקדניה המצוינים...יצרו דמויות שהתחברו זה לזה, התנגדו זה לזה, התבודדו, נמלטו וחזרו וביחד יצרו את התחושה שאנו צופים באימון "קרבי" של יחידת עילית, משטרתית, שאמורה לשחרר לחצים חברתיים ביד חזקה ובזרוע נטויה... אנשי היחידה... נחשפים בחולשותיהם, בפחדיהם ובהעמדת פנים מאצ'ואיסטית, במשיכה הומו-ארוטית גלויה, בגרגרנות רעבה, ובשפע מחוות שמובלטות על ידי הצבע המיוחד של הבמה"
שמונה יצירות מחול חדשות מתייחסות ליחיד במכלול החברתי שמדובב אותו


מסך 1 – נשים בלבד, גברים בלבד
 
את שלוש התכניות שהרכיבו השנה את "הרמת מסך", החשוב והמרכזי במפעלי המחול הממסדיים, ניהלו יורם כרמי ורונית זיו, שהביאו עמם למפעל כולו את הזהות האמנותית המיוחדת להם. זהו ניהול משותף אך בפועל, מרגע שבחרו את שמונת היוצרים, נפרדו הדרכים ורק בתכנית הראשונה התרחש ביניהן מפגש, שתאם לחלוטין את האבחנה בין היצירות.
 
הכותרת שנתתי לתכנית הראשונה הזאת עשויה להטעות כאילו שתי היצירות שבה נענו לאתגר ההלכתי על הדרת נשים, שהעסיק את החברה הישראלית בשנים האחרונות ועדיין מעיק על שכבות רבות. ולא היא.
 
ההתבוננות בעולם הנשים ביצירה האחת ובעולם הגברים ביצירה האחרת היא אולי מעין תגובה על הזהויות הנפרדות מתוך בחינת המאפיינים הייחודיים שלהן. המשותף לשתי העבודות הוא שגם ב- GIRLS של רועי אסף וגם ב"הֶבֶל" של רייצ'ל ארדוס התמונה המתקבלת היא בחינה מרתקת של מצבים חברתיים אוטונומיים של כל אחת מהקבוצות.
 
את העולם הנשי מתאר רועי אסף באמצעות חמש רקדניות מרתקות – אוליביה קורט מסה, אריאל פרידמן, יוליה קראוס דיבק, ענבר נמירובסקי וניצן משה. בבגדי גוף אדומים שעיצבה ענבל בן זקן , הן חוברות לקבוצה אינטימית, שמשתלטת על כל ניסיון של כל אחת מהן לפתח זיהוי עצמאי נפרד.
 
את ההשתלטות הזאת יוצר אסף בתנועה הממשיכה קווים שבלטו בשתי יצירותיו הקודמות, “6 שנים מאוחר יותר" ו"הגבעה". אלא שהפעם המורכבות והמבנים של השתרגות ידיים מתרחבים גם לרגליים וביחד נוצרת תנועה משוכללת היוצרת דימויים מבניים משתנים. בסיוע מגע קל של הומור נוצר מעין מופע נוסח המיוזיקל ההוליוודי עם פריצות מעניינות אל האישי והרגשי שהודגשו בקטעי מוזיקה קלאסית ואחרת שערכה רעות יהודאי.
 
בשלב הזה של העלאת היצירה, ועם ההנאה הרבה מיופייה ומיצירתיות השופעת, הייתה בי תחושה כי בכל זאת חסרה בה דמות גברית, אחת או יותר, שתעניק הקשר חיצוני-נראטיבי להתנהלות הבנות. כנראה שלא הרחקתי לכת כי בסוף הערב התברר לי כי אסף ממשיך את העבודה על היצירה ועל כן, כאשר היא תועלה בשלמותה, גם יהיה ניתן להיכנס עמוק יותר לנאמר בה.

   


 
הנראטיב הגברי ביצירתה של רייצ'ל ארדוס הוא אחד המרכיבים המרתקים בה, בעיקר משום שהוא מתפתח בכיוונים אינדיבידואליים שונים שמגיעים אל איחודם בתמונת הסיום המפתיעה. אבל רק לכאורה כי ברגע הראשון היא יוצרת הגדרה בימתית של יחידה סגורה, ולא בכדי השישה לובשים חליפות זהות בגוון כחול עמוק וחולצות תכלת (עיצוב: לירון עוזרי).
 
ארדוס וכל אחד מרקדניה המצוינים – עדי בוטרוס, יואב גרינברג, גיל קרר, עמית מרציאנו, לירון עוזרי ושניר נקר - יצרו דמויות שהתחברו זה לזה, התנגדו זה לזה, התבודדו, נמלטו וחזרו וביחד יצרו את התחושה שאנו צופים באימון "קרבי" של יחידת עילית, משטרתית, שאמורה לשחרר לחצים חברתיים ביד חזקה ובזרוע נטויה.
 
היצירה מרתקת באנרגטיות רבת העוצמה שלה המתקדמת בהתאמה ברורה לציטוט שארדוס מביאה מאביעד קליינברג, על פיו שבעת חטאי המוות אינם מעשים אסורים אלא התשוקות שמוליכות אותנו לפיתוי וזה "החומר שעושה אותנו אנושיים".
 
וכך, אנשי היחידה, שהמשימות שלה לוחצות ומעיקות, נחשפים בחולשותיהם, בפחדיהם ובהעמדת פנים מאצ'ואיסטית, במשיכה הומו-ארוטית גלויה, בגרגרנות רעבה, ובשפע מחוות שמובלטות על ידי הצבע המיוחד של הבמה, בתאורה מרתקת של יעקב ברסי, שגם עיצב את התאורה הבהירה ליצירתו של אסף.
 
במהלך מקורי הנלווה למסך 1 הוצגה תערוכה ייחודית של ציורים שנוצרו במהלך העבודה על היצירות. נטע הררי נבון יצרה סדרת רישומים מעבודתו רועי אסף, ואף חילקה לכל דורש הדפסים שלהם. מילי ברזילאי יצר במהלך העבודה על יצירתה של רייצ'ל ארדוס סדרה מופשטת צבעונית תחת הכותרת "חטאים של זיכרון".

   

 
מסך 2 – אני לא לבד
 
יורם כרמי כותב בהקדמה לשלוש היצירות שמועלות בניהולו האמנותי בערב השני כי למרות היותן שונות ומובחנות זו מזו הן "דומות ברגישות התנועתית, בהבנה הגופנית, ובאומץ לומר בקול רם דבר מה פרטי".
 
בעקבות הצפייה בתכנית, נראה כי אכן היוצרים השתמשו במיומנויות שלהם, בשפת התנועה הייחודית של כל אחד מהם, כדי לבטא מצוקה אישית. לא בכל יצירה זה עובר את הסף מהנראטיב הפרטי אך החיבור בין השלוש יוצר אמירה בעלת עוצמה. עבודה נוספת וממוקדת  תעמיק את ייחודה של כל אחת.
 
את הערב פתחה In their View, יצירתו של מיכאל גטמן בהשתתפות נעה ממרוד, אדוארד טורול מונטלס ורותם יהודה. הרעיון של גטמן כפי שהוא מופיע בתכנייה מדבר על מיקומי וחילופי מיקום בין בני אדם, על סימני שאלה וספקות, ובעיקר על הצורך "להבין ולהיות מובן. להזין ולהיות מוזן. להאזין.”
 
גטמן פותח את המרחב הבימתי ומותח את המרקם האופייני של טריו אל הקצנה, שלרגעים מאבדת את החוט המקשר. מקשה על הקליטה השימוש בדיאלוג מוקלט באנגלית, המובא  ללא הסבר ללא תרגום. זהו נוהג שכבר בעבר קבלתי עליו, ולטעמי הוא הפרעה מטרידה. ובמקרה הזה אף מנוגד לשאיפתו המוצהרת של גטמן.

  

 
שבירה אחרת של המבנה המוכר של הטריו מגיעה ביצירה השנייה בערב, NISHBAR של עידן שרעבי. למעשה נוצרו ביצירה שני מעגלים, האחד הוא מעין דואט במרכז הבמה של דור ממליה ואילן קו, והאחר הוא סולו של שרעבי בצד הבמה. אביעד אריק הרמן עיצב את התלבושות, בגווני שחור אפור לצמד, ואילו לשרעבי יצר בגד מורכב בצבעוניות הרומזת לעולם הקרקס.
 
הרעיון המוליך את הדואט הוא השתקפות במראה, מהלך ששרעבי עבר ברגע של ספקות, וממנו שאב את השראתו. המעניין בתוצאה הוא שאפקט המראה הוא גם זה שמחבר בסופו של דבר את שני אגפי היצירה ומוליך אותה אל סיומה המפתיע. בדרך לשם מתעוררות שאלות בעיקר בנוגע לתפקיד הסולו, ועל אלה יצטרך שרעבי, יחד עם היועץ הדרמטורגי עידו רוזנברג להמשיך לענות בהמשך.

  

 
היצירה השלישית בערב הזה היא ASPHALT של נדר רוסנו, בהשתתפותו יחד עם עדי וינברג ויוחאי גינטון. כאן מתרחשת פעילות מוכרת יותר במתחם הטריו, עם מערכות יחסים ברורות, כמעט כאלבום תמונות שרוסאנו מעלה מנבכי הזיכרון. האפיון האישי, עם זאת, נבלע מעט במתחם המחבר את השלושה.
 
על הבמה הוצבו שני מתקנים נוטים על צירם, ספסל ומגלשה, שעיצבה אורלי הומל. השימוש בהן מוגבל לחלקה האחרון של היצירה, אבל מנקודת מבטו של הצופה הם מדברים מהרגע הראשון ודווקא בנוכחותם הפסיבית הם אלה שמספרים את הנראטיב המחבר את עולם התנועה השופעת שרוסנו יוצר.
 
את התאורה לשלוש היצירות במשך 2 עיצב אורי מורג ברגישות מתאימה לכל אחת.

נדר-רוסנו-דן-מילר.jpg
נדר רוסאנו, צילום: דן מילר
 
מסך 3 – מה שאין במשפחה
 
רונית זיו, המנהלת האמנותית של הערב השלישי מדגישה בדברי ההקדמה שלה לשלוש היצירות, כי המשותף ליוצריהם הוא חקר מושגי התנועה, המרחב והביצוע, ויכולתם "לבודד את המחווה, החל בתנועה המזערית ביותר ועד לתנועה פתאומית וסוחפת".
 
הד לכך נמצא כבר ביצירה הפותחת את הערב, READY של גיל קרלוס הרוש, צעיר היוצרים ב"הרמת מסך" השנה. גם כאן יש בידול בין דואט של שני רקדנים מצוינים – אייל ויזנר וגפן ליברמן – לבין נוכחותה הפסיבית של דמות אם, אלה פוקסנבראונר, שאיננה רקדנית אלא זמרת אופרה.
 
היא יושבת כמעט לכל אורך היצירה, לצד שולחן ארוך עמוס קערות, קנקנים וכלים אחרים, כולם בקריסטל בוהק, השופך אור יקרות אל חלל הבמה שעוצב על ידי רוני שלזינגר. את האפקט הזה יצר יאיר ורדי, מעצב התאורה המיוחדת של הערב כולו.
 
הדואט נע בין עוצמות משתנות במצבים קיצוניים, הקרבים אל המוקד – אותו שולחן המייצג בית, משפחה, קשר, ומערכת גדולה של סיכונים – ומתרחקים ממנו. מבחינות רבות הרוש מצליח לבטא בבהירות את הנראטיב שקבע לעצמו ומתאר "יחסים משפחתיים שנויים במחלוקת המונעים מחסכים, מפחד ומאהבות שונות.”

גיל-קרלוס-הרוש-גדי-דגון.jpg
גיל קרלוס הרוש, צילום: גדי דגון
 
אולי שלא במפתיע, כאשר מדובר בעניינים משפחתיים, גם היצירה השנייה, "קרוב" מאת אפרת רובין, נענית להגדרה הזאת, וביתר מפורשות היא מנסה לבטא "קשרים בין מוכר למודחק, ובין זהות לטשטוש הזהות בתוך המבנה המשפחתי".
 
ארבעת המבצעים – האחיות מיכל ונועה גימלשטיין, עדי ויינברג  ואלון קרניאל, אכן פועלים-מופעלים על פי הנראטיב הזה, ויוצרים בתנועה שופעת את הזיהוי המיטשטש בתוך המשותף הלוחץ אותם,  לצלילי המוזיקה של יונתן אלבק, ובחלל במה שרובין יצרה ובמרכזו פיסול אור ולמרבה הצער הועלם מוקדם מדי.

  


 
הדימוי המקורי של הכוראוגרפית אודליה קופרברג למושג הקולקטיב והמשפחה הוא גם השם של יצירתה – "אקווריום". זהו דימוי מחייב ושלוש הרקדניות שלה – ג'ין פלוטקין, שני גרפינקל ותמר טון – שוחות מצוין בתנועה המעניינת שיצרה, בתלבושות של ורד פיק, ועם מוזיקה משמעותית של דידי ארז.
 
אם לסמוך על התבוננותה של קופרברג, ועל התרגום שלה בעיצוב התנועה, הרי שמדובר בנשמות תועות, המחפשות מוצא ודרך. התנועה מדברת, לרגעים בלחישה, באחרים נחנקת, ותמיד בכוונה להגיע לאוזנו של מי שיחלץ את הדוברת כיצור חי, שהמסה הקולקטיבית עדיין לא מחצה אותה.

  

 
בסיכומו של דבר, בשלושת המסכים קיבלנו תמונה לגמרי לא משעשעת של מאבק נואש הניטש בין זהות היחיד לבין הערפל הקבוצתי. הצפייה בשלושת המסכים ברצף יוצרת תמונת מחול מורכבת שמבקשת לבטא את האדם.
 


18/11/2013   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע