סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2020 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
27282930
ריאיון
 
מאת: ענת מוניץ הבקכות הסודניות של יאיר שרמן
 

 
 
הקונספט שעליו בניתי את ההצגה הוא התחושה הדואלית שזרים מעוררים בנו – מצד אחד דחייה ופחד, ומצד שני סקרנות ומשיכה. לפי זה בניתי את הבמה כמטבח תעשייתי, ומקהלת הבקכות הן עובדות המטבח. כך החברה השמרנית מצליחה מצד אחד לנכס אותן לעצמה, ומצד שני להכחיש את קיומן, לעשות אותן שקופות"
הבמאי יאיר שרמן מאמין שהטרגדיה של אוריפידס, שתעלה בביה"ס גודמן, מדברת עלינו, כאן ועכשיו. שיחה


דיברנו בשעת לילה מאוחרת, אחרי עוד סשן מתיש של חזרות על הטרגדיה היוונית של אוריפידס, שתעלה במוצאי-שבת בבית-הספר למשחק גודמן שבנגב.

"זו הצגה על חריגים שלא מוצאים את מקומם", מסביר לי יאיר שרמן, הבמאי, "והיא לגמרי רלבנטית למה שקורה במדינה ולמה שקורה בתוכי".

המחזה שמביים שרמן, "הבקכות", מספר את סיפורו של זר מסתורי המופיע בעיר תביי כשליחו של אל אנונימי, בקכוס. הזר הכריזמטי סוחף אחריו את נשות העיר, ובראשן את אמו של המלך הצעיר והנערץ פנתאוס, לטראנס מטורף של פולחני טבע, ריקודים עד אובדן חושים, אורגיות המוניות ואהבה חופשית.

המאבק הבלתי נמנע בין שלטון החוק לבין פולחני החופש הופך לעימות אישי בין המנהיגים ומוביל בסופו של דבר לרצח אבסורדי ובלתי צפוי.

חריג ולא שייך במדינה הזאת

אני תוהה למה בחרת לביים טרגדיה יוונית דווקא, ולא מחזה מודרני למשל.

"תמיד רציתי לעשות טרגדיה יוונית. זה חומר משובח והבסיס לכל הדרמה שנכתבה מאז. שם הכל התחיל. ויש בטרגדיות האלה אלמנטים מאוד מאתגרים. למשל שהאירועים החשובים מתרחשים בעצם מחוץ לבמה, ואנחנו שומעים עליהם מהמקהלה. או השפה הקלאסית, הלא-מובנת. אבל יותר מהכל אני נמשך לרף הרגשי הגבוה שהן מציבות. הדמויות תמיד מגיעות לקצה גבול היכולת הרגשית של בני אנוש, וזה דורש התמודדות מאוד עמוקה גם מבחינת הבימוי וגם מבחינת המשחק.

"בבקכות יש סצנה שבה אמו של המלך נכנסת לבמה כשראשו של בנה בידיה. היא רצחה אותו מתוך שכרות ואפילו לא יודעת למה, היא מגלה את זה תוך כדי. זה מצב מאוד ייחודי שאף שחקן לא חווה אישית, ולהוביל אותו דרך זה זו התמודדות מרתקת".

אז אם כבר טרגדיה, למה לא "אדיפוס" או משהו יותר מוכר?

"'הבקכות' הוא מחזה מצוין שעניין אותי אישית. נורא רציתי להביא את בקכוס, שידוע גם כדיוניסוס, אל הבמה בתור אל חריג בנוף עירו, מישהו שנזרק ממנה וחוזר אליה עם רצון לנקמה. כל חייו רדפו אחריו וניסו להרוג אותו, אמו מתה והוא גדל כנווד. בשבילי הוא מייצג את דמות האחר, השונה, שנוקם את נקמתו באלה שנידו אותו. הבקכות, מקהלת הנשים הזרות שהגיעו איתו מהמזרח, שם הסתתר ואסף קהל מאמינים, מצטרפות אליו למסע הנקמה. כך מתחילה מלחמה בין הזרים לבין החברה המקומית, המיליטנטית".

ואתה מתחבר לנושא הזה.

"לגמרי. תמיד הרגשתי חריג ולא שייך במדינה הזאת, בכל הרמות".

שרמן אכן אינו במאי קונבנציונלי בנוף המקומי, ולא רק בשל גילו הצעיר (29). ירושלמי במקור, הוא עזב את הארץ בגיל 19 לניו יורק, "עם שתי מזוודות והמון מוטיבציה". לאחר חמש שנים של לימודי משחק גילה את נפלאות הבימוי. "הרגשתי שאני לא מנצל את כל היכולות שלי כשחקן ושבימוי מושך אותי הרבה יותר", הוא אומר. "למרות כל הקושי שהיה לי בארץ, אף פעם לא ניסיתי לחיות כאן כאדם בוגר, והחלטתי לחזור לכאן כבמאי".

בגיל 24 נחת בתל אביב, ועד מהרה ביים את ההצגה הראשונה שלו, "השיעור", שעלתה בצוותא ובהבימה והיתה לכרטיס הכניסה שלו לתיאטרון הישראלי. אחר-כך ביים הצגות בבית-הספר של יורם לוינשטיין, בתיאטרון הערבי-עברי, בפסטיבל בת ים, בתיאטרון באר שבע, בגודמן ובמקומות אחרים.

הבקכות-יחצ.jpg
 "הבקכות" צילום: יח"צ

לא סובל תיאטרון מסבירני

הספקת לא מעט. ממה נובעת תחושת החריגות?

"קשה לי לענות על זה. יכול להיות שזה נובע ממשהו פנימי אצלי, ויכול להיות שאני בכלל מדמיין את זה, אבל ככה אני מרגיש".

אולי מפני שלא השתלבת בתיאטרון הרפרטוארי?

"עולם התיאטרון בארץ מאוד שמרני ומנסה כל הזמן לרצות – את הקהל, את המנהלים האמנותיים, את השלטון או את הקניינים. זה ממש לא בשבילי. ואני לא מאשים אף אחד. אני יודע שיש אילוצי תקציב, אבל אני לא מסוגל להיכנע לסיטואציה. אני חייב להישאר נאמן לעצמי, למרות שאני לא יודע לאן זה יוביל אותי. זו אחת הסיבות שאני נהנה לעבוד בבתי-ספר למשחק, ועובד עם גודמן כבר ארבע שנים. הם מאפשרים לי לבחור את החומר שלי, לקחת סיכונים ולעבוד עם שחקנים צעירים, טוטליים ומתמסרים. זו קרקע נהדרת ליצירה מאתגרת".

מה ה"אני מאמין" שלך כבמאי?

"אין לי דבר כזה. אני בוחר את המחזות שמרגישים לי נכונים, ועושה על הבמה את מה שנראה לי נכון. חשוב לי שאנשים שבאים לראות את ההצגות שלי ייצאו חושבים. אני לא סובל תיאטרון מסבירני, שמגיש את המסר לקהל בכפית. בשביל זה יש טלוויזיה, והיא עושה את זה מצוין. אני לא רוצה לדבר ברור ושיבינו אותי. כשאני הולך לראות הצגה אני רוצה לצאת אחרת מאיך שנכנסתי, לעבור חוויה – להצחיק, לזעזע, לא משנה – העיקר שמשהו יזוז".

נאמר עליך שסגנון הבימוי שלך חדשני ובועט.

"אני מבין למה אנשים רואים את זה כך, אבל כשאני עובד אני לא מרגיש נועז או בועט. אני פשוט הולך עם מה שאני מרגיש. אולי זה נובע מהגיל הצעיר שלי, שמאפשר לי לעשות בחירות אמיצות".

איך זה בא לידי ביטוי ב"בקכות"?

"כשבוחרים חומר קלאסי אי-אפשר לביים אותו בסגנון קלאסי, כי זה יהיה משעמם. צריך לחדש. הקונספט שעליו בניתי את ההצגה הוא התחושה הדואלית שזרים מעוררים בנו – מצד אחד דחייה ופחד, ומצד שני סקרנות ומשיכה. לפי זה בניתי את הבמה כמטבח תעשייתי, ומקהלת הבקכות הן עובדות המטבח. כך החברה השמרנית מצליחה מצד אחד לנכס אותן לעצמה, ומצד שני להכחיש את קיומן, לעשות אותן שקופות.

"במחזה החברה השמרנית מיוצגת על-ידי בעלי המסעדה הקפיטליסטיים, אלה שנהנים מהתוצר המוכן. הבקכות הן אלה שמתעסקות באוכל, ייצריות ומחוברות לאדמה, ונוצר פער מעמדי בין אלה שמלכלכים את הידיים לסטריליים שמקבלים הכל מוכן".

יאיר-שרמן.jpg
יאיר שרמן (יח"צ)

אם מכחישים בני-אדם, זה מביא לאלימות


כל זה מתחבר למצב העובדים הזרים בישראל. זה מה שעמד לנגד עיניך?

"לא העובדים הזרים, אלא מבקשי המקלט, הפליטים. וזה לא אחד לאחד. אין לי מקהלה של בקכות שחורות שנראות כמו עובדות זרות. לא עשיתי להצגה אדפטציה ישראלית, אם זה מה שאת שואלת. אבל מדובר במצב של מנצלים ומנוצלים, אנשים שלא מכירים בהם.

"בקכוס הגיע כדי לנקום על כך שלא הכירו בו ולמסד את הפולחן שלו. בעצם הוא אומר – לכל אחד מגיע מקום בעיר, לא משנה מי ומה אתה – דתי, חילוני, עובד זר, הומו, מתנחל, לא משנה. החברה המקומית, שמתכחשת לו ולבקכות ומעדיפה לסלק אותם, בסופו של דבר מביאה על עצמה את הטרגדיה – הרצח המזעזע של המלך בידי אמו".

אני יכולה להבין מזה שאתה תומך באלימות כפתרון?

"ממש לא. אבל אני מזהיר מפניה, בדיוק כמו שעשתה הטרגדיה המקורית בזמנה ביוון. הטרגדיה הזו נכתבה בתקופה שיוון שיגשגה, אבל התריעה שאם לא ייצמדו לדמוקרטיה, לשפיות, לכבוד הדדי ולמוסר, משהו יקרוס וייהרס שם.

"אני חושב שזה מאוד רלבנטי למצב שלנו כאן. אם מכחישים בני-אדם, זה מביא לאלימות. אין פלא שהמצב שהגענו אליו היום עם מבקשי המקלט הוא טעון כל כך. אחרי שכולאים אותם ומכחישים את קיומם, מה עוד נשאר להם לעשות? לכן בחרתי במחזה שאומר – אם נמשיך בדרך הזו, זה מה שיקרה לנו".

 

ההצגה תתקיים במוצ " ש, 25 בינואר 2014 , ב- 20:30 , בבית - הספר גודמן בבאר שבע. כמו כן תתקיים ההצגה ב 26–28- וב 30–31- בינואר וכן ב 1–3- בפברואר 2014 . שעות: ימי חול, 20:30 , ימי שישי, 14:00 , מוצ " ש, 20:30 . כרטיס: 40 שקל. לפרטים והזמנות: 08-6464940 , שלוחה 1.


למועדי מופעים >

23/01/2014   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. לא מסכים
דין , (30/01/2014)
1. צפיתי אמש
אייל , באר שבע (28/01/2014)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע