סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן סיפורי הופמן – תעתועי האופרה
 

 
 
גם אם מבחינה בימתית יש בהפקה הזאת מרכיבים מעניינים, אופייניים לקופפר ולחידושיו, היא איננה עומדת במבחן הזמן, ודאי לא ביחס להפקות הקודמות שרבים מהצופים הזכירו את שבחיהן בהפסקה"
האופרה הישראלית מעלה הפקה מיושנת של יצירתו הגאונית של אופנבך. חבל.


גבר אחד, מוזה וארבע נשים

ז'אק אופנבך, שנודע בעיקר על שום האופרטות הקומיות המקסימות שהרעיף על שמי פריז, כתב רק אופרה רצינית אחת, הלא היא "סיפורי הופמן", המספרת על אהבותיו הכושלות של המשורר האופראי הופמן הנאבק עם כשל היצירתיות שלו.
 
אופנבך לא השלים את כתיבת האופרה, והותיר למוזיקאים, למנצחים ולחוקרים את המשימה לנסות ולקבוע גרסה אחת, אך לשווא, והמאמצים הבלתי נלאים לנסות ולקבוע את הגרסה המוזיקלית והטקסטואלית המוחלטת שהיה כותב בסופו של דבר, לא נשאו פרי. בכל מקרה, קצרה או ארוכה, בצרפתית או בגרמנית, אי אפשר להישאר אדיש לשפע הרעיונות המוזיקליים והדרמטיים שהטעין בהם את יצירתו הדרמטית. 
 
את עלילת האופרה חיברו וכתבו ז'ול בורבייה ומישל קארה על פי סיפוריו של א.ת.א הופמן הגרמני, שבכולם יש מרכיב מרכזי של המופלא, המוזר והמסתורי שלא לומר השטני. התוצאה היא אופרה הבנויה כשלוש מערכות קצרות, שונות באופיין.
 
הן מחוברות באמצעות סיפור מסגרת, המוצג בפרולוג ובאפילוג, ומלווה את מהלך המערכות. זהו סיפור מאבקה של המוזה הדוחקת במשורר הופמן להתעשת משברונו ומשכרותו, ובעיקר מהתאהבותו חסרת הסיכוי בזמרת האופרה סטלה המופיעה בבית האופרה הסמוך למסבאה שבה הוא שורץ מוקף סטודנטים הוללים ושאר שתיינים שהופכים אותו לכדור משחק. 
  
תחת לחצם הוא מספר להם את קורות אהבותיו הכושלות לבובה המכנית אולימפיה העולה באש, לזונת הצמרת הוונציאנית ג`ולייטה שהעדיפה יהלום נוצץ ואשמאי זקן על פני הופמן האוהב ולזמרת הצעירה אנטוניה שאמנותה הביאה את מותה.
 
ברקע פועל-זומם היועץ לינדורף שהוא התגלמות השטן המתערב בחייו ועל חייו של הופמן, ושב ומופיע כדמויות אפלות בסיפורי האהבה – כאופטיקאי העיוור קופליוס, כרופא אליל ד"ר מירקל, וכסרסור דפרטוטו. 
 


סיפורי-הופמן-2-יוסי-צבקר.jpg
סיפורי הופמן (צילום: יוסי צבקר)



הפקה מיושנת ותפאורה מתעתעת
 
  
ב-25 השנים שעברו שפר מזלה של האופרה הזו פעמיים באופרה הישראלית. לראשונה זה היה ב-1989 בהפקה מקורית מרגשת של הבמאי דייוויד אולדן ומעצב התפאורה הישראלי רוניתורן. על הבמה הקטנה של אולם נוגה ביפו החוויה הייתה גדולה. חלפו 16 שנים והאופרה העלתה במשכנה המפואר הפקה מרהיבה של קופרדוקציה של בתי האופרה של מדריד, טולוז וטורינו.
 
והנה עוברות להן עוד שבע שנים ובמקום להחזיר לבמה את מה שהצליח הביאה האופרה הישראלית הפקה מיושנת ללא ציון מקורה –  הקומישה אופר של ברלין – וללא התייחסות להארי קופפר, הבמאי החשוב שיצר אותה שם בשעתו, וכמובן בלי לציין את המועד שנוצרה, ב-1993. שם, אגב, הועלתה ב-2007 הפקה חדשה יותר של האופרה הזאת.
 
קופפר הוא במאי בעל הישגים מרשימים וחשובים, ובעיקר באופרות של וגנר, בביירויט ועבור דניאל ברנבוים באופרה הממלכתית של ברלין, והבימוי שלו ל"סיפורי הופמן" נחשב בשעתו חדשני אם כי לא בפסגת יצירותיו.

ההתעלמות ממנו בתכנייה (גם הוא  וגם מעצב התפאורה המקורית הנס שאוורנוך אינם זוכים לקטע ביוגרפי ברשימת היוצרים) מגיעה לשיאה בראיון עם הבמאי המחדש דרק גימפל. ראיון שמדמה (בלשון המעטה) את גימפל כבמאי מקורי של ההפקה.
 
גם אם מבחינה בימתית יש בהפקה הזאת מרכיבים מעניינים, אופייניים לקופפר ולחידושיו, היא איננה עומדת במבחן הזמן, ודאי לא ביחס להפקות הקודמות שציינתי, ואשר רבים מהצופים הזכירו את שבחיהן בהפסקה.
 
הגדילה להרגיז התפאורה המתעתעת בכל מיני המצאות חסרות פשר ואפילו השימוש במכונית שנשארה מ-"שיקוי אהבה" לא הצליח לכסות על הפטנטים המתנייעים הנה והנה, כולל פסל בנוסח הנרי מור ופסנתר כנף ענק, ובעיקר התמונות הסתומות המוקרנות בחלונות הנפערים ונסגרים בל הרף בקיר האחורי, או תמונת הענק של טנק חלוד טבוע ברקע לתמונה האמורה להתרחש בנשף חשק וונציאני. 
 


סיפורי-הופמן-3-יוסי-צבקר.jpg
סיפורי הופמן (צילום: יוסי צבקר)




זמרת אחת לארבע דמויות

 
והנה הגענו אל המוזיקה עצמה שנראה כי בביצוע הזה של תזמורת האופרה נשמעה לא  אחת חלולה למרות שניצח עליה פרדריק שאזלן, שעשה זאת בהצלחה רבה בשתי ההפקות הקודמות ונחשב למומחה בכל הנוגע ל"סיפורי הופמן". הוא ככל הנראה גם אחראי לעירוב גרסאות שונות שלה בביצוע הזה.
 
שתי החלטות מהותיות בתחום המוזיקה שבהפקה הזאת ראויות בהחלט להתייחסות. הראשונה היא ההחלטה לתת לזמרת אחת לגלם את ארבעת תפקידי הנשים שהופמן "מתאהב" בהן, ללא תכלית כמובן. כך רצה בשעתו הופמן, אבל רק במקרים בודדים זה התקיים בגלל השוני המובהק של סוגי הזמרה הנדרשים לכל אחת משלוש הנאהבות  המזמרות (הדמות הרביעית, של זמרת אופרה היא ללא זמרה).
 
את ההחלטה לעשות זאת הפעם מימשה בצורה חלקית בלבד הזמרת ליובוב פטרובה, שהייתה מרשימה מאוד בקולורטורות של תפקיד הבובה המכנית אולימפיה, מאכזבת עד דיכאון בתפקיד זונת-הצמרת ג'ולייטה, חיוורת בתחילת המערכה של אנטוניה, שאסור לה לשיר מפאת מחלתה, אך התאוששה בחלק המסיים, הדרמטי, של המערכה.
 
החלטה שנייה ומפתיעה אף יותר הייתה להפקיד בידי זמר בריטון את תפקיד המוזה המתחפשת לניקלאוס, ידידו של  הופמן, מלווה אותו, נאבק בו ומחזיר אותו אל הביבים שבהם פורחת יצירתו. בתכנייה יש על כך רק משפט אחד, מקרי וקצת מגוחך, במאמר שאינו נושא את שם הכותב: "תפקיד המוזה/ניקלאוס מבוצע הפעם על ידי זמר בריטון ולא כפי שהורגלנו בעבר על ידי זמרת מצו סופרן" (ההדגשה שלי).
 
הורגלנו? או שלא מצאנו זמרת באיכות הנדרשת לתפקיד שמבצעות אותו המעולות בזמרות המצו? או אולי חלילה, משום שמשחק הג'נדר המשמעותי נבצר מעיני הבימוי, הישן או המחודש? ותראו מה עושה שינוי קטן כזה, שאינו מנומק: במהלך הפרולוג המוזה אומרת  בנחרצות "הגיעה השעה הגורלית, עליו לבחור בין אהבתי אליו לאהבתה או שיהיה שלה או שלי לנצח נצחים". ומחליטה להיכנס לדמותו של ניקלאוס.
 
כאשר זה נאמר על ידי זמרת כל מה שיבוא אחר כך – מאבק נמשך להוכיח להופמן את הטעויות שלו בפרשיות האהבה עם אולימפיה, ג'ולייטה ואנטוניה, וכמובן גם סטלה – מקבל משמעות ג'נדרית מרתקת, שייצגה נפלא את המאבק להציל את אוניו היצירתיים, להבדיל מהייצריים, של הופמן. 
 


סיפורי-הופמן-1-יוסי-צבקר.jpg
סיפורי הופמן (צילום: יוסי צבקר)




החטא ובושתו

כאשר הוחלט שזמר בריטון יעשה את המוזה, ויתרו למעשה על המרכיב שהטעין את העלילה בדרמה המונחת בבסיסה: המאבק של המוזה על היצירה, כפי שזה בא לידי ביטוי בקיצוץ התפקיד מאותם קטעים שרק זמרת מצו סופרן יכולה לשיר (אבל היו מתחכמים אם היו מזמנים את זמר הקונטרה טנור יניב ד'אור לשיר את התפקיד).  

אחת התוצאות המרגיזות ביותר של ההחלטה נגעה לביצוע דואט הברקרולה הנפלא, ששרות המוזה וג'ולייטה, בתחילת המערכה הוונציאנית. זהו אחד מרגעי השיא המופתיים של האופרה, להיט ענק, שמייצג את האופרה הזאת יותר מהרבה קטעים נהדרים שהיא מתגאה בהם. מה שקיבלנו הפעם היה ביצוע חיוור, חלשלוש, של שתי זמרות שהוצבו בחשכה כמעט מוחלטת בצד הבמה, מחוץ לתפאורה. ועל כך אפשר לומר - החטא ובושתו.
 
לצד הביקורת הזאת אפשר לציין ביצועים אישיים של זמרי הבית ולדימיר בראון המרשים בארבעת תפקידי השטן המפתה והמכשיל; נח בריגר הנהדר במשחקו ובזמרתו כמשרת בבית אנטוניה; סבטלנה סנדלר המצוינת כאמה המתה;וגיא מנהיים הטוב בארבעה תפקידים אפיזודיים. טובה מאוד הייתה גם מקהלת האופרה בניצוחו של איתן שמייסר, שגם ינצח בהמשך על האופרה בשלמותה.
 
גוסטבו פורטה (דון חוזה דה מצדה) היה פושר למדי כהופמן, והגזים בנסיונותיו להוכיח שיש לו קול בעל עוצמה; ואת תפקיד המסורס של המוזה/ניקלאוס שר היטב זמר הבריטון יונוץ פאסקו, שהרשים כאן השנה בתפקיד רנאטו ב"נשף המסיכות".
 
ואחרון חביב, וכתמיד גם מצוין באמנותו, המתרגם הנאמן לכתוביות ישראל אובל, שחידש והצליח למצוא את דרכו במבוך הגרסאות שחוברו הפעם והפיק תרגום שיש בו פיוט עדין ושפה עדכנית.
 
הסך הכל קטן מאוד ומרכיביו הטובים ספורים ואינם מושיעים. נחכה בסבלנות לגרסה חדשה. 

 

לרכישת כרטיסים


למועדי מופעים >

23/03/2014   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. שאלת תם?
ציפורה אשר , גבעתיים (24/03/2014)
1. הכל נכון -אבל-
יאיר לב-טוב , מרכז (24/03/2014)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע