סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
כתבה
 
מאת: צבי גורן מדיאה –מעידה איכותית מאוד
 

 
 


אמנם יבגניה דודינה מפגינה את מכלול כישוריה הנפלאים כמדיאה, אבל תפקידה טובע בים של דמעותיה כשהטרגדיה היוונית הופכת בהפקה של תיאטרון גשר למלודרמה מודרנית.

בצו הגורל

במחזה "מדיאה" של אוריפידס אין צדיק אחד לרפואה. כל הנפשות הפועלות, וגם המתבוננות ומגיבות, שותפות לסדרת רמאויות, בגידות, ורציחות. אין עם מי להזדהות, אין על מי לרחם, למעט אולי על שני הילדים הנרצחים בסופו של המחזה בידי אמם.

הסיפור כולו נסב סביב מושג הבגידה וההתכחשות לבריתות שבין אדם לאדם ובין אדם לכוחות הטבע, או חוקיו. מדיאה הרגה את אביה ואת אחיה כדי שיאסון יצליח לגנוב את גיזת הזהב, ובכוח אהבתה וכשפיה הביאה אותו ואת הארגונאוטים לחוף מבטחים.

מדיאה ויאסון התיישבו בקורינתוס והולידו שני בנים, שהם הסמל והמהות של הברית הקדושה שכרתו ביניהם. אבל יאסון אינו מסתפק עוד בתהילת גיזת הזהב, והוא לוטש עין אל השלטון. הדרך לשם עוברת דרך מיטתה של בת המלך, ובאמצעות נישואים עמה, ובכך הוא מפר את הברית עם מדיאה, ועל פי חוק האלים, הנקמה בו לא תאחר לבוא.

מדיאה מסוכנת, דין המלך גוזר לה ולילדיה גלות. לחתן המיועד שלו תהיה רק אישה אחת, וילדיו יהיו רק ממנה. יאסון מסכים, ובכך הוא גוזר את דין ילדיו. מדיאה נאחזת בכל שביב כדי לעצור את רוע הגזירה, אפילו מגייסת את מלך אתונה, ובה בעת היא כבר יודעת איזו נקמה אכזרית היא רוקחת לבעלה הבוגד.

ואף על פי כן, בסופו של המחזה מחולל אויריפידס מהלך דרמטי קלאסי אמיתי, כאשר הקהל איננו יכול שלא להתעלות מעל התיעוב הטבעי, ונוצרת בו הזדהות כואבת עם מדיאה וייסורי התופת שלה, שמתוכם היא מנחיתה את מכות הגורל שלה על כל הסובב אותה, ועל עצמה.

זאת החידה הענקית של המחזה הזה, אפילו יותר מהחידה הגדולה שיש ב"אדיפוס המלך". וכמו שם גם כאן, מדובר באחת מפרשיות המיתולוגיה המובהקות, שכל המתרחש בה, כל סיבה ונסיבה, נקבעו בצו הגורל.

דוגמה מובהקת לכך היא במה שמתרחש בארמונו של קראון (מאחורי הקלעים, כמובן), לשם מגיעים ילדיהם של מדיאה ויאסון עם מתנתה המורעלת של מדיאה לצרתה. שמלה מפוארת וכתר זהב שממיתים אותה ואת כל הנוגע בה. ומי לא נוגע בה? יאסון. למה? כי האלים קבעו שעונשו לא יהיה מוות אלא מות ילדיו.

המודרניסט הראשון

בני אדם או בני אלים שמנסים למרוד או להפר את צו הגורל והאלים המעצבים אותו – נענשים בחומרה. מרן עובדיה יוסף יכול לתת לזה הכשר מיוחד ולהורות לנאמניו לצפות במחזה כדי להבין כמה מקביעותיו הידועות לשמצה, כמו על אסון הבונים אצלנו או על סופת קתרינה בארה"ב. הכל משמים. ככה זה גם במיתולוגיה היוונית.

אבל "מדיאה" הוא הרבה יותר מעוד מחזה על גורל. אוריפידס נחשב למודרניסט הראשון של הדרמה היוונית הקלאסית, וככל שיישמע מוזר הוא גם נביא שחרור האישה, בהתבוננות חברתית מקורית מאוד, שלמזלו הרב לא ממש הובנה בקרב האתונאים.

כי מעבר לסיפור המיתולוגי, מדיאה מרימה את נס המרד בגברים ובתפיסת העולם הגברית. יש לה טקסט שימצא הד מסוים ב"ליזיסטרטה" של אריסטופנס, ואין כמעט ספק שדמותה, וכמה מהדברים שהיא אומרת היו על שולחנו של הנריק איבסן אלפי שנים אחר כך כשיצר את נורה של "בית בובות" ואפילו משהו בדמותה של הדה גבלר.

מבצע וירטואוזי של דודינה

אבל זה אובד ונבלם כאשר נוטלים מ"מדיאה" את מרכיב הגורל, והופכים את הדמות הזאת לסיפורה של מטיפה פמיניסטית צינית אנכרוניסטית או מחצינים אותה בווירטואוזיות של משחק, בחצר של וילה בת זמננו. ואז אין פלא שהדרמה הגדולה טובעת בבריכת השחייה שהיא המרכיב השליט על הבמה בהפקה החדשה של תיאטרון "גשר", לצד יבגניה דודינה שמטביעה את תפקיד מדיאה בדמעות ושולחת אותו למקום אחר.

לא שיבגניה דודינה בתפקיד מדיאה איננה מפגינה את מכלול כישורי המשחק שלה. מבחינתה זהו מבצע וירטואוזי. אף לרגע אחד היא איננה מרפה את אחיזתה ולפיתתה, כאילו היא חיה טורפת והתפקיד הוא טרפה. בדרך כלל, בהיסטוריה של התיאטרון המודרני, מצב הדברים הפוך. כי מדיאה, בנוסחיו המקוריים, ובעיבודים השונים, הוא תפקיד שטורף את השחקניות המגלמות אותו.

דודינה אף מרחיקה לכת בכך שהיא מגלמת את כל התגובות הרגשיות האפשריות למעשיה שלה בשלבי התכנון, בשעת הביצוע ואחר הביצוע. היא מראה לנו כל תג ותו של רגש אפשרי, ואי אפשר שלא להשתאות על היכולת הפיזית והמנטלית שלה בעשותה כן.

אבל בכך היא גם גוזלת את זכות הקהל להתרגש, להיות נחרד ומבועת, ואפילו להגיע לקתרזיס כלשהו. אולי אפילו לרחם עליה, או על קרבנותיה. בסופה של ההצגה מדיאה לא עולה לשמים אל האלים שהשתמשו בה, כגרסת המקור.

תחת זאת, במעין מחווה אבסורדית לסיפור של מדיאה בגרסת מלינה מרקורי בסרט "רק לא ביום א`" שמסתיים במשפט המפורסם "ואחר כך הלכו כולם אל הים", מדיאה של דודינה יוצאת מהבית עם שני בניה הטבוחים, ומנקה בבריכה את גופם השותת דם. זהו הקתרזיס שלה, לא של הקהל, והשלווה של מדיאה האמורה להחריד את הצופה בטרגדיה הזאת הופכת להישג של משחק מוחצן ומעובד היטב.

טרגדיה יוונית הופכת למלודרמה מודרנית

האחריות למה שקורה ולא קורה בהצגה הזאת נופלת על כתפיה של הבמאית לנה קריינדלין, שנראה כי החליטה ש"מדיאה" הוא בסך הכל מלודרמה מודרנית. לא שאין בימינו מקרים טרגיים של רצח על רקע בגידה ואהבה נכזבת. אבל גם אלה וגם סיפור מדיאה אינם מלודרמה, וטיפול כזה בהם מגמד את הטרגדיה האנושית הגלומה בהם.

את תפקיד האומנת של מדיאה, זו שמנסה איכשהוא להסיט אותה מכוונותיה השטניות, הטמיעה הבמאית בקבוצת עובדות משק הבית, המלוות את המתרחש, מעירות עליו, ומאירות את האפלה הגדולה שמחלחלת בדרמה הזאת.

זאת הסטייה המובהקת ביותר של הבימוי מהמקור, שבו האומנת היא דמות מרכזית מאוד, מודעת למתרחש, מזדהה עם הסבל של מדיאה שלה, מנסה לעצור את המפולת, ונכשלת. הסטייה כה גדולה עד כי אפילו את המונולוג המזעזע שלה על רצח הילדים השמיטו כאן.

הסטייה הזאת מצטרפת לסטייה האחרת ביחס לתפקיד המקהלה המלווה את העלילה כמספר, מעיר ומאייר. המקהלה היא גורם חיצוני, עד ראייה ועד שמיעה שמתבונן מבחוץ, והתערבותה במתרחש היא כמו של כל צופה שיודע לאן הולכים הדברים, ואפילו אם יצעק לא ישמעו אותו גיבורי הדרמה ולא יאזינו לו.

בתפיסתה של קריינדלין האומנת והבנות הן בסופו של דבר משתפות פעולה. אולי ההצדקה לכך היא בתפיסה הפמיניסטית המורדת במוסכמות, אולי בהזדהות המוחלטת עם הנבגדת ועם זעמה הנורא. אבל התוצאה מקטינה את העוצמה הדרמטית של המחזה. שירי גדני, מיכל ויינברג, טל שיף ועדי שליטא עשו תפקידים מסוגננים מאוד, אבל אנכרוניסטים לתפיסה הכללית.

שחקני משנה מעולים

צוות שחקנים מעולה הועמד לרשותה של קריינדלין עבור תפקידי המשנה, ואי אפשר לומר שהם לא העבירו בהצלחה את הרעיונות שלה, באורח מוזר כשלעצמו, ובמשחק ברור מאוד האירו חזק את המוטעה והמטעה שבתפיסתה.

בוריס אחאנוב היה קראון אבהי יותר משהיה מלכותי. אמנון וולף היה קומי גרוטסקי בתפקיד תזאוס ילדותי במקום לייצג את הבוגדנות האינהרנטית של הפוליטיקאי. מיקי לאון היה יאסון הגיוני מדי, מתוחכם אך חסר להט, וחרג מהקו הזה רק עם הכאב שלו בסוף נוכח רצח ילדיו.

גלעד קלטר, כשליח הבא לתאר את מימוש נקמתה של מדיאה בכלתו של יאסון ובאביה – באמצעות ילדיה – מתקרב במשהו אל המגע הקלאסי של התפקיד, כשהוא מתאר חוויה רגשית מבלי לחוות אותה.

עברית חיננית אך נטולת משקל

האנכרוניזם של הבימוי במסווה של "כאן ועכשיו" הוא תולדה של כמה צירופים בהפקה שאינם מתחברים זה לזה באמת. זה מתחיל מיד, למשמע הטקסט (או ליתר דיוק כאשר בגלל הגייה לא ברורה של כמה שחקנים, ובעיקר של יבגניה דודינה, נאלצים להסתייע בכתוביות המוקרנות מעל הבמה).

אני משער שבן בר שביט לא תרגם את המחזה מהמקור היווני אלא מתרגום כלשהו, אחד או יותר, אנגלי או אחר. זה כשלעצמו איננו חידוש, כבר היו דברים מעולם (כולל ההחלטה לצמצם את מקהלת הנשים לשלוש בלבד), ואין זה מעיד על טיב הנוסח העברי.

למעט שני קטעים קצרים מאוד שהיה בהם ניחוח של הפיוט הדרמטי של הטקסט, הגרסה של בן בר שביט הולכת רחוק, והשפה שהוא שם בפי השחקנים, שהיא עברית חיננית מאוד אך נטולת משקל, הן במשמעות המהותית, הן במשמעות הלשונאית.

כי במחזה הזה, כמו בכל מערך המחזאות היוונית הקלאסית, המילים, מידתן ומשקלן הן שעושות את האמירה. אחרת זה באמת רק מילים, מילים, מילים... וזה מגוחך למדי לשמוע את מדיאה מטיחה ביאסון את השילוש-ההמלטי הזה.

אם להצחיק חשקו, או ליצור הפוגה קומית, הצליחו. שם ובעוד כמה מקרים שבהם התרגום רק הדגיש עד כמה הרחיקה "מדיאה" של תיאטרון גשר מבלי להגיע אל יעד כלשהו.

תפאורה קרה, תאורה חמה

התפאורה של מיכאל קרמנקו יפה כשלעצמה, ואפילו יש היגיון מסוים בהחלטה להציב על הבמה בריכת שחייה, שיחד עם ספינת צעצוע ממנועת, ומזרוני ים, פועלת כמין סמל למסע הימי הגדול שעברו מדיאה ויאסון בדרכם אל המנוחה והאושר, בתמונת הפתיחה, ואל השאול, בתמונת הסיום.

העיצוב הזה גם קבע שמשטחי המשחק היציבים יהיו מוגבהים, צרים, מסוכנים ומזמינים מעידות, בעיקר של השחקנית הראשית. זה קרה בעבר והסתיים בתאונה קשה, וזה שוב קרה, אם כי בצורה מתונה יותר – אולי אפילו מכוונת – בהצגת הבכורה. זה היה גם הרגע היחיד שבו עברה באולם תגובה של חרדה.

אבל התפאורה הזאת בכללה, עם הקו הארכיטקטוני המודרני שלה, הייתה קרה מאוד, והייתה נטולת חיים אלמלא התאורה שעיצב לה אבי יונה בואנו (במבי), ויצר עליה את הפינות החמות, הזוהרות או האינטימיות.

גם התלבושות שעיצב ששון קדם ביטאו את אותה מחלוקת קונצפטואלית של ההצגה כולה. הן נראו כמפגן אופנתי מוחצן וחסר חוט שדרה אמנותי, שנע בין הקו הקלאסי בשמלתה של מדיאה לבין החליפות המטרוסקסואליות של יאסון, תזאוס וקראון, כשבדרך עוצרים לתלבושות חסרות חן לארבע הבנות המלוות את העלילה כעובדות משק הבית של מדיאה.

ואחרונה, אולי כמייצגת מובהקת של התנודה של הבמאית על גלי העכשוויות המלודרמטית, היא המוזיקה שמלווה את ההצגה. פרנק סינטרה ובתו ננסי בפזמון הרומנטי "משהו טיפשי", נותנים את הטון בפתיחה ה"מאושרת" ובסיום "הטרגי". בין לבין מכים ברגעים הנכונים או המתאימים קטעי המוזיקה המקורית של אבי בנימין, שיש בה מצלולים יווניים ודרמטיים כמעט הוליוודיים.

מעידה איכותית

בסיכומו של דבר מדובר באירוע בעל חשיבות לדרך ולתפיסה האמנותיים של התיאטרון הישראלי. החזרה מעת לעת אל מקורות הדרמה – וזאת ההפקה הרביעית של "מדיאה" (כולל הגרסה של סנקה) שעולה כאן בחמישים השנים שעברו, עם חנה רובינא, חנה מרון, גילה אלמגור ועתה יבגניה דודינה.

ההתמודדות עם המחזות האלה חיונית, ויש לשבח כל תיאטרון שמנסה את כוחו בזה. לא תמיד זה עובד, אבל ניסוי ותעייה הם לחם חוקו של תיאטרון אמנותי ומקצועי. "מדיאה" של תיאטרון גשר היא בעיניי הצגה שיש בה יופי קר מאוד. אך כמו שקרה שם לפני כמה שנים ל"שלוש אחיות" בבימויו של יבגני אריה, גם הפעם מדובר במעידה איכותית מאוד, שלא הייתי מוותר על הזכות לראות אותה.


לפרטים נוספים


12/09/2005   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (8 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
8. גם מרים זוהר!
ליאור , (12/11/2017)
7. בחירות מעניינות בסופו של דבר
מיקה , (17/05/2006)
6.
הילה , (22/03/2006)
5. מביך
nur7 , (15/02/2006)
4. דודינה עם ביצוע חזק אבל מוגזם, בימוי גאוני...
אור ג , (24/01/2006)
3. אפשר עזרה???
רוני , (30/11/2005)
2. הצגה מביכה של המחזה
שי , (15/11/2005)
1. מילים מילים מילים
מרינה שטייברג , (17/09/2005)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע