בבסיס משפט הגירושין בסרטם של רונית ושלומי אלקבץ עומד יסוד שיעורר כל אשה. הביקורת של זהר וגנר
"גט – המשפט של ויויאן אמסלם" הוא דרמת בית משפט שצולמה בלוקיישן אחד, בחלל קטן, עלוב, חדר הדיונים של בית הדין הרבני.
זוהי החלטה נועזת של הבמאים רונית ושלומי אלקבץ, שיש בה צמצום ופשטות, כמו גם בהחלטה לשמור על מונוכרומטיות בגווני אפור, שחור ולבן.
שחור הוא צבעם של אנשי הדת, ומסמל בסרט ארכאיות, ומחשכים. הלבן הוא צבעם של הקירות העירומים והשתקנים בבית הדין.
במקרים מסוימים הרשו לעצמם הבמאים חריגות קטנות, שבולטות לעין דווקא בגלל חומרת ההחלטות שבלב עשיית הסרט המוקפד. כמו למשל החולצה האדומה שויויאן (רונית אלקבץ) לובשת באמצע הסרט. חולצה המספרת לנו משהו נוסף. אולי על תשוקה אסורה שמתלקחת בחוץ, בעולם שאינו נגלה לנו. ואולי החולצה מספרת על אופייה המרדני של ויויאן, שלא מוכנה להיות קשורה לגבר, כמו כלב למלונה.
"גט" (צילום: תולי חן)
כל אשה
הסרט עוקב אחר חמש השנים שבהן נלחמת ויויאן להשיג גט מבעלה. אלקבץ מגלמת דמות השומרת על איפוק יחסי בדיבורה ובהופעתה. אבל לקראת סוף הסרט היא מתפרצת פעמיים. בשתי ההתלקחויות שלה עוררה בי רגש כה עז, עד כי פרצתי בבכי בלתי נשלט. ולא הייתי היחידה. כמעט כל הנשים באולם התייפחו מרה, ועד סופו של הסרט משכו באפן.
מזמן לא נסחפתי כל כך אחר הופעתה של שחקנית. מעבר לווירטואוזיות שמגלה אלקבץ, יש במאבק של הדמות שהיא מגלמת, יסוד המעורר כל אישה באשר היא, גם אם אינה חיה בחברה דתית, או במדינת עולם שלישי. וזאת משום שרובם של הגברים עלי אדמות גדלו בידיעה שהם המין החזק, והאישה היא רכושם.
גם מנשה נוי, ככרמל בן טובים, עורך הדין של אמסלם, מבריק בהופעתו. השחקנים האחרים, בני המשפחה שמגיעים לבית הדין כעדים, לוקחים על עצמם את הנגיעות הקומיות של הסרט. רובם מגלמים דמויות מוכרות מ"שבעה" (החלק השני בטרילוגיה של האחרים אלקבץ, שנפתחה ב"לקחת לך אשה") וההכרות המעמיקה של התסריטאים והשחקנים עם דמויות העבר, מסייעת בהעברת עולם ומלואו, גם אם בעזרת דקות מסך מועטות.
"גט" (צילום: תולי חן)
שלום בית מעל לכל
"גט" הזכיר לי את הסרט התיעודי של הבמאית קים לונגינוטו "גירושין נוסח אירן" (1998). גם במרכז סרט זה מאבקן של נשים איראניות המנסות להשתחרר מבעליהן, והוא מתרחש רובו ככולו בבית משפט לדיני משפחה.
הדמיון מצמרר. גם באיראן עומד לנגד עיני הדיינים שלום בית, אפילו במחיר אומללותם של בני הזוג. גם שם נאמר, כמו לויויאן, כי גבר שאינו מכה ואינו מהמר, הוא גבר טוב. הנשים עטויות שחורים מכף רגל עד ראש ואפילו שערן מוסתר. אבל בכניסה לבית הדין הן מתבקשות לנגב את הליפסטיק, אם צבע השפתיים שלהן עז מדי.
גם ויויאן כאמור בשחורים, הרי כך תרשים בהופעתה את הרבנים, אבל מתחת לשולחן נראות סנדלים נשיות החושפות כף רגל מטופחת, ולעיתים תנועות רגליה חתוליות.
בשוט האחרון בסרט, נראית ויויאן צועדת במסדרון. זהו תקריב של כפות רגליה, בנעלי בית. קרסוליה נפוחים ויגעים. אלו לא הרגליים שהתנדנדו תחת השולחן בהתרסה, במהלך הדיונים. יתכן שהאחים אלקבץ רומזים לנשים שביננו, שבכל מקרה נצא מובסות. אבל לפחות לא הלכנו כצאן לטבח.