סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן אורות מוסקבה, סתיו 2014 (2)
 

 
 
צבי גורן נפעם ממפגשים מפתיעים עם שני מחזות קלאסיים ועם להקת הבלט של הבולשוי. רשימה שנייה מביקור  במוסקבה


בוריס גודונוב עם איגור האיום
 
במהלך פגישתי הנוסטלגית עם ד״ר טטיאנה קרסובה, המכהנת עתה כראש המחלקה ללימודים ישראליים באקדמיה למדעים של רוסיה היא התעניינה במיוחד בתגובתי לשתי ההצגות ה״פוליטיות״ שראיתי - ״בוריס גודונוב״ מאת אלכסנדר פושקין, בתאטרון לנקום, ו״בעל אידאלי״ מאת אוסקר וויילד בתאטרון האמנותי ע״ש צ׳כוב.
 
ואכן, שתי ההצגות גם יחד הציבו תמונת מראה לרוסיה בת ימינו, תוך ניצול מובהק של היכולות והכישרון של הבמאי של שתיהן, קונסטנטין בוגומולוב, אחד מהבולטים בגל החדש של התאטרון הרוסי. לשתיהן נוהר הקהל והכרטיסים אוזלים מיד כאשר מתפרסמים מועדיהן, ולשתיהן יש חסידים ומתנגדים, הן ביחס לתכנים כפי שההפקה מטעימה, הן ביחס לייחודה הבימתי המובהק .
 
ראשונה שראיתי הייתה ״בוריס גודונוב״ אף כי נוצרה אחרי ״בעל אידאלי״ ונראה כי מה שהתפרע בהפקה המוקדמת - בעיבוד ובמשחק - היה מאופק, מהודק ונסמך על הטקסט המקורי בהפקה המאוחרת, זו של המחזה הקלאסי, החשוב יותר לרוסים.
 
עיצוב הבמה והשימוש במסכי טלוויזיה, להקרנות וידאו או כתובות ותיארוך התמונות, התברר כבעל משמעות מהותית לתפיסתו של הבמאי, שהחליט לשלוט בדמיונו באמצעותם, ולשרת בכך את העלילה ואת הטקסט, יותר מלשרת את רעיונותיו ה״מהפכניים״. אחת הדוגמאות הבולטות לקיצורים היא הוויתור על תמונת ההמונים המתחננים שבוריס ייאות להיות הצאר.
 
במקומם בוגומולוב הציג במסכי הטלוויזיה קבוצת שורות של טקסטים קצרים כמו ״העם מחכה״, ״העם מתחנן״, ״העם בוכה״ וכד׳ - שחזרו על עצמם 15 פעמים בדממה מוחלטת. בהצגה שנכחתי בה העניין עיצבן כמה צופים שקמו ועזבו את האולם. 
 
בוריס-גודונוב---איגור-מירקורבנוב-ומריה-מירונובה.jpg
"בוריס גודונוב" - איגור מירקורבנוב ומריה מירונובה (יח"צ)


עם זאת, הכבוד לטקסט נשמר היטב בקיצורים הנובעים בעיקר מהרצון לגעת במישרין במורכבותו של הדמויות הראשיות, ולוותר על הרקע הסביבתי. בתוך כך עובר כובד המשקל מהצאר שעלה לשלטון בסוף המאה ה-16 ויצא מדעתו, בנקיפות המצפון על רציחותיו, אל הנזיר הנמלט והמתחזה ליורש העצר החוקי דמיטרי, שעל פי עדויות נרצח בידיו של בוריס. מהר מאוד מתברר כי המתחזה ואהובתו הפולניה מארינה אינם טלית שכולה תכלת, וידיו של ״דמיטרי״ אוספות את דמי קרבנותיו, בדרך אל מלחמת פולין-רוסיה.
 
הנוסחה הבימתית בת זמננו וכוללת שידורי טלוויזיה תלבושות עכשוויות (באחת מהן, אגב, על חולצת טי לבנה שלובש בנו של אחד הקרבנות של בוריס, מופיעה בתכלת הכתובת I Love Israel עם מגן דוד). החלק הראשון שופע הומור, חזותי בעיקרו, שמדגיש היטב את האקטואליה המקומית והאוניברסלית של המחזה, שנכתב ב-1825 וכבר אז נחשב כהתבוננות בת זמנה בשלטון הצארים של המאה ה-19.
 
במהלך ההצגה הוקרנו קטעי וידאו של פוטין, של סטלין וגם של טבח ילדים בידי נזירים פרבוסלאביים, ובחלק השני של ההצגה עלה המתח הדרמטי והטקסט, במונולוגים ודיאלוגים ארוכים, או בשתיקות של קרבנות, עשה את העבודה ללא טריקים. זאת בעיקר בזכות המשחק הנפלא של בעלי התפקידים הראשיים, אלכסנדר זברוייב כבוריס, אוליגרך אלגנטי, ובמיוחד איגור מירקורבנוב כמתחזה.
 
שמחתי לראות את מירקורבנוב, שהיה מראשוני תאטרון גשר וכיכב בהצגותיו הגדולות החל ב״רוזנקרנץ וגילדנסטרן מתים״ של טום סטופארד, שעמה הגיח התאטרון הזה ללב התאטרון הישראלי, וכלה בתפקידו הגדול ב״אדם בן כלב״, שאותו שב לשחק כאן גם אחרי שנפרד מחבריו ושב לרוסיה ב-1902. משחקו המאופק והעדין כדמיטרי, ואפילו התפרצותו האחת, היו מלאכת מחשבת מדויקת של הבעה החושפת את מזימותיו בחינניות רצחנית. 
  
אתר תיאטרון לנקום
 
"בעל אידאלי" - אכזבה מרהיבה
 
ההנאה הרבה מרעיונותיו של קונסטנטין בוגומולוב ב״בוריס גודונוב״ וממשחקו של איגור מירקורבנוב התחלפה למחרת בהפתעה של תימהון ובניסיון לפענח את פשר ״בעל אידאלי״ שלהם, שמאז העלאתו אשתקד נהיה הלהיט הגדול של מוסקבה, ונחשב לאחת מהצגות המופת של התאטרון המודרני שם.
 
לאחר ששמעו על אכזבתי , הסבירו לי ידידיי כי מדובר בהצגה שכל כולה רוויה בהווייה הרוסית העכשווית על כל פניה, הידועים והנסתרים מעין זרים. משום כך, לדבריהם לא הייתי יכול, גם אם היו לי הכלים הלשוניים המלאים, לפענח את הקורים שעמם נעטפה הקומדיה הרומנטית של וויילד, שנעה סביב נושא הפרת אמונים, בגידה, תככים אישיים והפכה להיות מחזמר שמעתיק את האישי והפרטי אל המתחם הציבורי.
 
המערכה הראשונה התמקדה בדמותו של לורד, האיש שבעלילה המקורית של וויילד מתגייס לעזרת חברו הנתון לסחיטה של גב׳ שבלי, אשת העולם הגדול, בעלת קשרים מפוקפקים, המאיימת על נישואיו לגרטרוד. האידאל הזיווגי של גרטרוד דורש שהבעל יהיה ללא מתום. 
 
במהלך המערכה מצטט בוגומולוב את ״פאוסט״ של גתה, ובמיוחד את תמונת הסיום של ״שלוש אחיות״, אלא שהנשים כאן כבר הגיעו למוסקבה, אל עולם האוליגרכים החדשים. במערכה השנייה הלורד נעלם, העלילה מפנה מקום לדוריאן גריי ועולמו ולא כל כך ברור על מה ולמה, ובמערכה השלישית נראה כאילו בוגומולוב מחזיר את העלילה, בצליעה קלה, אל המקור ואל הסיום המפתיע של התאבדותו של לורד. אני מודה שבגלל קשיי השפה נבצר ממני להבין את כל המהלכים האלה.
 
אחד מהם, תחייתה של שבלי הכמעט עירומה כישו, עוררה את השערורייה הגדולה ביותר שהתאטרון הרוסי נתקל בה בשנים האחרונות. אפשר בינתיים לנעוץ מחטים בפוטין, אבל לא בדת ובכנסייה. נאמניה פרצו לאחת ההצגות ומנהיגם נשא נאום נמלץ - רבים בקהל היו משוכנעים שזה עוד רעיון מטורף של הבמאי, עד שהתברר כי לא כן, וכי המשטרה נדרשה לחקור את התאטרון ואת מהלכי ההצגה. 

בעל-אידיאלי-יחצ1.jpg
"בעל אידאלי" (יח"צ)
 
ההפקה כשלעצמה מרהיבה ונראית דומה לזו של ״בוריס גודונוב״ ולא בכדי. בשתי ההצגות בוגומולוב נעזר בצוות המעצבים שלו, כך שמיד עם כניסתי לאולם הבנתי מהנראה לעין כי שוב יהיו תשדירי וידאו על מסכי הטלוויזיה, בחזית הבמה. השינוי המהותי הוא כלוב הזכוכית (דומה לזה שהיה בהפקת ״ריגולטו״ באופרה הישראלית) המייצג את המשפחתיות, אמיתית או מדומה.
 
כמחזמר, ברור שהצד המוזיקלי ישתלט על העניינים בעיקר במערכה הראשונה כאשר מירקורבנוב בתפקיד לורד יתגלה כמין כוכב רוק מזדקן, בקולו הניחר, בגחמות של תנועתו וכדומה שזכורים מכמה הצגות שהשתתף בהן בארץ. במערכה השלישית משחקו נרגע ומזכיר את מה שיצליח לעשות טוב יותר ב״בוריס גודונוב״.
 
כך או כך, ההזדמנות לראות הפקה מורכבת, אפילו מסוכסכת עם המקור, שלא לדבר על הפוליטיות המחציפה שלה, הייתה מענגת כשלעצמה. וזו גם התשובה שלי על השאלה שתיארתי בפתח המאמר הזה. שתי ההצגות שראיתי היו תאטרון חי ובועט כמו שרבים מאיתנו מצפים שיקרה אצלנו, אך לך תמצא את מי שיעשו זאת במקום להסתתר מאחורי הקופות והקניינים.  
  
אתר התיאטרון האמנותי ע"ש צ'כוב

"אגם הברבורים" - ככה עושים את זה
 
זאת כמובן לא הייתה הפתעה כי מלכתחילה ידעתי ש״אגם הברבורים״ בבולשוי פירושו מסורת שנשמרה באהבה ובמסירות לאורך כל השנים מאז שלבאיוונוב ומריוס פטיפה יצרו את הכוראוגרפיה שלהם למוזיקה של פיוטר צ׳ייקובסקי. אולם, גם כאשר נכנסתי  לאולם המפואר והגדול, מוזהב ומואר, עדיין לא הבנתי כמה הנאה מרגשת צפויה לי עד שאצא משם בחזרה אל המציאות.
 
צ׳יקובסקי שמח מאוד להיפטר באפריל 1876 מהמשימה של כתיבת מוזיקה סימפונית לבלט, ולא היה לו מושג שהיא עתידה להוליד את הבלט הרוסי הראשון. המוזיקה שלו הייתה ראשונית בכך שהדרמה שלה לא נבעה מחיי היומיום ברוסיה אלא הייתה במהותה יצירה פיוטית, ואולי אפילו הבלט הפסיכולוגי הראשון. לימים יילך בכיוון הזה מת׳יו בורן בגרסת הגברים שלו.
 
המוזיקה תבעה בחינה מחדש של מוסכמות בימוי וכוראוגרפיה, והביאה לעולם הבלט תפיסה דרמטורגית, מטען רגשי מסוג חדש, וכל מה שנכתב היה נטוע בעלילה. הכוראוגרפים, פטיפה הצרפתי ואיוונוב הרוסי שילבו כוחות, אך יותר מכך חיברו בין המסורות המתחרות של הבלט האיטלקי והבלט הצרפתי, ויצרו שפה כוראוגרפית ״קלאסית״ חדשה. 
 
ההמשך, עם אלכסנדר גורסקי והכוריאוגרפים השונים שניסו לתת גוון חדש, כל דור וחידושיו, רק הידקו את הבסיס והנדבכים שלהם בסופו של דבר התבטלו כאשר נכנס לתמונה יורי גריגורוביץ׳ שגרסתו הראשונה נוצרה כבר ב-1969. מאז, כעדותו, בכל הזדמנות שניתנה לו, ברוסיה או מחוצה לה, מצא מה לשפר, במה להיות קצת מדויק יותר, קצת יותר מושלם ולא מעבר לכך.
 
ההפקה שראיתי היא כבר סיפור אחר, ובה גריגורוביץ׳ בחר להדגיש את צד הנובלה הרומנטית של היצירה על חשבון אגדת הפיות. אחת התוצאות הברורות היא חיזוק תפקידו של הנסיך, ותוספת הזדמנות לבטא משהו נפשי. הרמות והנפות ימשיכו להיות שם, אין ברירה, אבל אולי עם טיפת רגש הן ייראו אחרת. 
 
ואכן, כך היה הביצוע המרתק של סמיון צ׳ודין. רגיש, מהורהר, נמשך ומאוהב עד מוות. וזאת איננה קלישאה לומר שאחרת זה היה משעמם, כפי שנוכחנו לא מכבר בהופעה של להקת בלט כמעט אלמונית מסנט פטרבורג במשכן לאמנות הבמה תל אביב, ובביצוע שהתביישתי לכתוב עליו.
 
הכוראוגרפיה והתסריט של גריגורוביץ׳ ציטטו את האבות המייסדים של ״אגם הברבורים״ אך כל הקטעים בין הנסיך לקוסם הם מקוריים שלו, ובביצוע של צ׳ודין ושל ראמי בלאיוב, על בימת הבולשוי, הם היו מרתקים, גבריים ואפילו ארוטיים.  
 
אגם-הברבורים--יקטרינה-קריסנובה.jpg
"אגם הברבורים"- יקטרינה קריסנובה (יח"צ)


בלאיוב וצ׳ודין היו פרטנרים מצוינים לכוכבת הגדולה של ההופעה שראיתי - יקטרינה קריסנובה הצעירה, שהקיץ זכתה בתואר אמנית העם הרוסי. להגיד שהיא הייתה נפלאה או מדהימה? הרבה יותר מזה. כל תנועה, כל מצב תנוחה, הנף זרוע, מתיחת רגל, פירואטים, קפיצות ונחיתות, כל אלו היו עתירי הדר, מושלמים, עוצרי נשימה. 
 
שינויים קלים נוספים היו בתפקיד הליצן וגם כל מה שנוגע לכורוס - 32 ברבורות שהתיאום ביניהן היה מופתי, לא ייאמן בדיוק הקבוצתי הגדול או בקטעים שבהן רק שלוש או ארבע רקדניות כבשו את תשואות הקהל, או זוגות או הסולניות נהדרות ככלות שהנסיך אמור לבחור אחת מהן כאשתו. מענגים כמוהן היו גם הרקדנים - שופעי אנרגיה, חיוניות, ורומנטיות כנדרש.
 
אני חוסך את תיאור העלילה או את התפתחות הכוראוגרפיה כיוון שהפעם מדובר במשהו שלם, נדיר, שמחיה את האמון בבלט הקלאסי שרבים ממהרים להספידו. ודי היה לראות באולם את הילדים הקטנים החולמים להמשיך את המסורת כדי להבין שלפחות שם, ברוסיה, אפילו פוטין לא יצליח לחסלו.
 
הנה כך הגיע לסיומו הביקור הראשון והנוסטלגי במוסקבה. וזאת גם הייתה החתימה על ההזמנה לחזור לשם. בהחלט. 
  
 
אתר הבולשוי



01/10/2014   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע