סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
כתבה
 
מאת: צבי גורן סיכום פסטיבל עכו 2005
 

 
 


משתתפי פסטיבל עכו 2005 התמקדו יותר בעשייה אמנותית מקצועית ומשוכללת ופחות בתיאטרון חברתי פוליטי ואקטואלי. צבי גורן מסכם.

פרינג` ממסדי

מרבית ההצגות שהתחרו על פרס ההצגה המצטיינת של הפסטיבל לתיאטרון אחר, וההצגות האחרות האחרות שראיתי – גם אם מקצתן היו בעצם מיצגים – יצרו תחושה של שובע אמנותי מסוים. הנועזות כמעט ונעלמה כליל, למעט אולי בהצגת תחרות אחת "האימפוטנטים", בהצגה האורחת המופלאה מאיטליה "בית הרוחות", וכמובן במופע המיוחד של סמדר יערון "משאלה מכוכב" שהועלה כהצגה אורחת, וגם במיצב היפהפה "פרטי-זן" של קבוצת אורתו-דה, אף הוא כהצגה אורחת.

ייתכן מאוד שהעדר הנועזות הכללית דווקא עושה טוב לפסטיבל עכו, גם אם אחת התוצאות היא שפסטיבל השנה כבר נראה פרינג`-ממסדי ולא פרינג`-מהפכני, וגם לא תיאטרון פוליטי-חברתי אקטואלי. בשפה פשוטה, הפסטיבל השנה התמקד בעשייה האמנותית המקצועית והמשוכללת.

אולי משום כך, לא היה יסוד של הפתעה בהחלטה שהפרס הגדול יוענק במשותף ל"שמטרלינג" ול"פרומות". השמועה על שתי ההצגות האלה, מהרגע הראשון, הייתה שצריך לראותן, כי הן יפות ומענגות.

פרומות

משתי ההצגות שזכו במשותף בפרס ההצגה המצטיינת אפשר להצביע על "פרומות" של אודליה מורה-מטלון כעל תיאטרון-קברט-אחר, המביא סיפור קטן, כמעט אגדה לילדים, על מועקה נשית גדולה ובאמצעים כמעט סאטיריים ועם הרבה הומור בחריזה פשוטה, במשחק נפלא ומדויק מאוד של אודליה מורה-מטלון ואליענה שכטר, שגם ביימו את עצמן.

להצגה הזאת עיצבה סיוון ויינשטיין במה ותלבושות שיש להן חלק בלתי נפרד במשחק המשתעשע של המחזה הזה, כך גם המוזיקה של יוסי בן-נון, שחיזקה את תחושת הקברט באמצעות קטעי מעבר ופזמונים קלילים ששובצו מעת לעת בין התמונות, עם ניב קאופמן בפסנתר.

שמטרלינג

המוזיקה היא שם המשחק של ההצגה השנייה שזכתה בפרס, "שמטרלינג", יצירתו של גיא שחף שהיא מופע שיכול היה לפאר מסגרת כמו "הרמת מסך" בתחום המחול, או כל פסטיבל מוזיקה, ובוודאי שהוא תואם לחלוטין את ההגדרה "תיאטרון אחר".

אין בהצגה הזאת מחזה, אך יש בה התרחשות תיאטרלית ואפילו דרמה המתמקדת בכלי נגינה ייחודי – מיתר אחד המחבר בין שני נגנים, גיא רשף עצמו ואלעד קינר, כחבל טבור שעליו הם פורטים בקשתות או בקצות האצבעות. הנגינה שלהם מתקיימת כמין דיאלוג, שערכיו הם צלילים ומבטים, פנים כמעט ללא מבע, ותנועה מזערית.

רשף וקינר יוצרים במפתיע דרמה, שונה, שיש בה מתח מורכב מאוד ומערכת יחסים אינטימית, פיזית כפי שנמצא בדרך כלל במחול המודרני.

מדי פעם מצטרפת אליהם קריינית זמרת – מארינה בלומין – ולכל אורך המופע מלוות אותם לילה בטרמן ומיכל חרסונסקי, במשחקי צלילים, באמצעות כפיסי מתכת, ותאורה באמצעות שני פנסים גבוהים מתנייעים שהם האמצעי העיקרי של התאורה האפקטיבית מאוד שעיצב יאיר ורדי וגם מרכיב מרכזי בעיצוב של גילי גודיאנו לחלל הבמה.

התאורה, הבמה, אופי המוזיקה, התנועה, וגם התלבושות המסוגננות שעיצבה רחל חגיגי יוצרים תחושה של מקדש – מסתורי שבו שולט כלי הנגינה הריאליסטי מאוד של פרידריך שמטרלינג, יוצרו הדמיוני של הכלי.

"פצע בים של כרישים", "סטירה"

הקשר המיוחד בין שני הנגנים מתחבר היטב לשני המערכונים המצוינים של יעקב איילי שזיכו אותו בפרס היצירה מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל. שני המערכונים עוסקים בקשר בין שני אנשים.

ב"פצע בים של כרישים"איילי מפגיש זוג גברים, שפעם היו נערים-עבריינים, שאחד מהם העריץ את הגדול ממנו, ועכשיו, אחרי שנים של פשיעה בקנה מידה עירוני, הוא נשלח לרצוח אותו ליד אגם קטן. ב"סטירה" אלה זוג גברים שגדלו בפנימייה חקלאית, ואחד מהם סטר על לחיו של האחר בלי שום סיבה מהותית, ועתה הוא נתבע לשלם על כך בחייו.

שני סיפורים אנושיים שמתוארים בדיאלוגים עם הרבה הומור, במערכון הראשון, והרבה סבל וחשבון נפש במערכון השני. הטקסט רהוט מאוד, חזק, וראוי להידוק. הסיפורים בוימו ברגישות על ידי איילי וזכו למשחק מצמית של שאול מזרחי, כגנגסטר עייף היודע שבא קיצו, במערכון הראשון, ומשחק מרגש שלו כגבר שנושא עמו כל חייו את עלבון הסטירה שספג בילדותו. מומו טרלובסקי מצחיק במערכון הראשון כעבריין זוטר שבא לרצוח מבלי לדעת שקורבנו הוא האיש שהוא מעריץ כל חייו, והוא רב עוצמה במערכון השני כנכה צה"ל משותק ברגליו שאינו יכול לעצור את הנקמה הבאה אל פתחו.

כמעט כרגיל, אבל בגדול מאוד, יש בהצגה הזאת שחקן שלישי, נעלם מהעין אך חודר עמוק לנשמת המחזות – המלחין אלדד לידור, שמצליח עם המוזיקה שלו למצוא את הנוסחה המדויקת לשני המערכונים, ואף לחבר בין הכאב והצער וההומור שבשניהם.

אבי שכוי עיצב תפאורה כפולה יפהפייה לשני המערכונים, עם תאורה מצוינת שעיצב מרטין עדין. ובוריס סבידנסקי עיצב את התנועה המסוגננת כ"טבעית" של שני השחקנים.

"הזירה"

אולי המורכב והמתוסבך בכל הצגות התחרות היה "הזירה" מחזהו של דני וסרמן הבנוי כתכנית ריאליטי בטלוויזיה המשודרת בשידור חי ומתנהל בה קרב איגרוף בין מתאגרף המבקש לגייס מימון להצלת חיי בתו, לבין מתאגרף-עבריין שיוצא מבית הסוהר למטרת הקרב הזה.

המחזה כתוב ומוגש במכלול המושגים והאמצעים המאפיינים את שידורי הטלוויזיה המסחרית בכלל, ולא רק זו של הריאליטי. וסרמן המחזאי פעל על פי הכלל של "תפסת מרובה" – ולתוך המחזה הכניס כמעט כל תופעה שלילית, כל שטיק וכל אמצעי שהטלוויזיה קונה באמצעותו את הרייטינג שלה, כולל שימוש בנכים ובדרמות משפחתיות, אונס קבוצתי וכיו"ב.

התוצאה היא שהמחזה מחמיץ כמעט כל רעיון טוב שיש בו, ועם זאת יש בו כוח מסוים אולי בזכות ההצגה ומשתתפיה, שכוללים שני מתאגרפים אמיתיים, נכה רגליים אמיתי, צעירה ערבייה מעכו שרוצה לשיר, ועוד שחקנים מקומיים לא מקצועיים.

אבל בעיקר, ההצגה הזאת שייכת לתומר שרון המצוין בתפקיד המנחה שהוא גם השופט בקרב האיגרוף, וגם אביו של אחד המתאגרפים בתמונות הפלאש-בק העולות כשהמתאגרף מוכה לקרשים ועל סף הנוק-אאוט. שרון עשה כאן את אותו "נס משחק" שמתרחש מעת לעת, מכיוון שהוזעק לשחק בהצגה ימים ספורים לפני פתיחת הפסטיבל, והוא משתלט על תפקידו המורכב ויוצר דמויות מלאות – זו של המנחה וזו של האב.

"אלבום"

שחקן אחר שנושא על כתפיו הצגה שלמה הוא סלים דאו ב"אלבום", יצירתם של חיים יפים ברבלט, אייל לנדסמן ואמיר ניזאר זועבי. המחזה,מונודרמה של אדם בערוב ימיו המבקש להיזכר ולזכור במשמעויות של חייו.

הרעיון כולו נוצר כמחווה לסמואל בקט, שמחזהו המוקדם "סרטו האחרון של קראפ" הוא שנתן את ההשראה ליוצרי ההצגה הזאת. אצל בקט אמצעי העזר הקלטת קול, ובהצגה הזאת האמצעי הוא תמונות סטילס וסרטוני וידיאו מיוחדים שהכינו רפי אבולעפיה, שי בן שושן ועודד ירון.

הסרטונים מוקרנים על התפאורה (שני קירות של עשרות תיבות קרטון שנערמו זו על גב זו) על הקירות של אולם הקריפטה שבה התקיימה ההצגה, ואפילו על בגדו של סלים דאו. והכל בתכנון מדויק מאוד ובשילוב עם המוזיקה הנפלאה של רן בנגו, שכמו משחקו המרגש של דאו חיברה את כל המרכיבים ליחידה שלמה.

"האימפוטנטים"

מחזהו של ריאד מסארווה ובבימויו אמור להיות הנועז והפוליטי בהצגות הפסטיבל. הוא בוודאי נועז בכל מה שנוגע למתרחש בקרב ערביי ישראל, ובעיקר משום שהוא משתמש במטאפורה אנושית – אין אונים מיני פיזי - כדי לתאר מצב לאומי. המחזה איננו נועז אולי כאשר מדובר ב"מה רצה המחזאי להגיד", ולפחות לאוזן שלי – השומעת ערבית גם כשאני נעזר בכתוביות התרגום.

עלילת המחזה מתרחש בבר עלוב בברלין שמנוהל על ידי טורקי שהיה קומוניסט, נכלא ונאנס. יושבים בו ערב ערב, זונה ירושלמית (במשחק מרגש מאוד של רנין בשאראת, שזכתה עליו באחת המלגות
של סדנאות הבמה), ושלושה גברים שחוויותיהם השונות עיקרו את גבריותם.

אחד מהם הוא במאי תיאטרון (בגילומו המצוין של איאד שידי) שמחליט ערב אחד שהגיע הזמן שכולם ישברו את שתיקתם ויספרו על מה שאירע להם. התוצאה היא שבסופו של התהליך הוא עצמו חושף את הסיפור שלו ומתאבד.

ההצגה הזאת, מתברר, לא עלתה לראשונה בפסטיבל (כפי שמעיד דף ההסבר שחולק לקהל) אלא כחצי שנה לפני כן. והשאלה היא על מה ולמה הוחלט להכניס אותה לתחרות ולא כהצגה אורחת.

"איש-לכת או walk-wo-man"

תמיהה בפני עצמה מעלה הטיול עם סיפור שיצרו שיר גולדברג, שחר פנקס ומשה פרלשטיין. זהו מעין מסע בכמה תחנות בעכו העתיקה, כאשר הקהל – כלומר כל איש לעצמו מלווה במכשיר ווקמן שבו דיסק עם הקלטה של סיפור דרמטי לכאורה של צעירה (קארין טפר, או חן אלון בגרסה זהה אבל של צעיר) שחוזרת לעיר אחרי שנות היעדרות ונזכרת בחוויות ילדות נשכחות וסתומות.

הרעיון יפה, אך אינו ממומש במלואו. זה איננו תיאטרון, וגם איננו סיור של ממש בעכו, למרות המפה המצורפת. הסיפור האישי של הצעיר/ה נמהל בתיאורים פיוטיים של הנופים והזיכרון המתעורר מהם.

כאשר מגיעים לתחנה האחרונה נתקלים בדלת נעולה המסמלת למעשה את החסר המהותי של כל העניין – דרמה אמיתית שבשבילה היה כדאי לעבור את כל המהלך ולהתאמץ לשמוע את פס הקול באוזניות כאשר מסביב העיר רוחשת בסאון הקולות של באי הפסטיבל, השוק, גלי הים ועוד קולות חיים המחרישים על אלה המוקלטים.

"בלונדינית עד כאב"

מחזמר קטן מאת סתו ג`יימס דיויס ורוני קידר, שמעלתו העיקרית בחדוות הנעורים של צוות "אנסמבל עד כאב" המבצע אותו בתנועה, בשירה ובמשחק קליל.

הסיפור טפשי למדי, וזה בהחלט לא נורא, על אח ואחות נאהבים ונעימים (יש להם תירוץ "טרגי" למצב הזה שנקלעו אליו על פי העיקרון של אדיפוס ויוקסטה, כלומר בלי לדעת שהם אח ואחות) שמערכת היחסים ביניהם מתגלגלת לפרשיות רצח בסיוע מכונית של שכנה מטמטמת למדי.

אם העסק הזה שדווקא נהניתי ממנו יקבל דחיפה הפקתית רצינית הוא עוד יכול להפוך לקאלט חדש של צעירי דור האלימות הרומנטית הצומח אצלנו. לא שזה מצדיק במיוחד את עצם קיומה של ההצגה החביבה הזאת.

"פרטים אישיים"

האחרונה ברשימה הזאת על הצגות התחרות היא אולי האכזבה הגדולה שלי, כי אחרי "פרנהיים" ו"אשת" ו"איך בטעות" שעלתה לפני ארבע שנים וחצי בפסטיבל הצגות הילדים לא היה כמעט ספק שאלית ובר תעשה את ההבדל בין תיאטרון אחר סתם לתיאטרון אחר גדול.

אבל לעולם אין לדעת, כנראה, בטח לא בתיאטרון, וכנראה שגם לא בכזה שמשלב משחק בובות ושחקנים. בדיעבד נראה כי העניין כולו לא צלח, החל בעיבוד הבימתי בעקבות ספרו של ז`וזה סאראמאגו "כל השמות" וכלה ברצון לחדש משהו בשיטתה של ובר.

הפעם היא פיצלה את המשחק שהיה בעבר נחלתן של הבובות בין הבובנאים לבובות, אך ללא שיטתיות ברורה שהייתה מאפשרת אולי לעקוב אחרי הדברים.

בכל מה שנגע לבובות עצמן (שעוצבו ופוסלו בידי גילי קוזין אולמר, עם מנגנוני הפעלה שבנתה אורית נוביץ ליבוביץ), היו רגעי קסם – בעיקר בתמונות המפגש ביניהן. אך התנועה מסביב, הדמויות האנושיות וכל המבנה הדרמטי יצרו תחושה של נסיגה במקום ההתקדמות והחידוש שהיו צפויים מוובר.

התפאורה שהכינה אלית ובר, המוזיקה שכתב יונתן בר גיורא והתלבושות שעיצבה מיכל הוניגספלד היו ברמה גבוהה ביותר שרק הדגישה את הכשל הדרמטי והרעיוני של המחזה וההצגה.

"פרטי-זן"

אירוע החוצות הזה של קבוצת אורתו-דה לא השתתף בתחרות בעכו, אך הביא עמו את פרס ההצגה הטובה ביותר בפסטיבל הבינלאומי להצגות רחוב, בת ים 2005. ולא בכדי.

זהו מיצג למופת לפי הרעיון של יפעת זנדני וינון צפריר, בבימוי משותף של צפריר עם אבי גיבסון בר-אל, ובעיצוב מרתק של מיקי בן-כנען. המיצג שריכז סביבו עשרות רבות של צופים מסוקרנים ונלהבים טיפל במצבנו הלאומי באמצעות סמל חשוב בהוויה היהודית והישראלית – האנדרטה ללוחמי הגטאות. היוצרים והמבצעים הכניסו חיים לדמויות שבאנדרטה ובאמצעות תנועה מדויקת מאוד ופס קול של אפקטים ברורים כמו ירי והפגזות ומטס אווירי, מילאו בתוכן עדכני שתוהה על מיתוס הגבורה וניצחון הרוח.

יהיו העמדות אשר יהיו ביחס לתפיסה הפוליטית הביקורתית של המיצג, התגובות שנשמעו לידי, כמו "זה אנחנו", העידו כי בפעם הזאת הצליחה הקבוצה לצקת מסר אקטואלי בכלים אמנותיים מדויקים מאוד שאפשר להתחבר אליהם.

"משאלה מכוכב"

חמישה מופעים אורחים בפסטיבל באו מבית היוצר של המרכז לתיאטרון עכו, שצמח מתוך הפסטיבלים הראשונים והתמקם בגני הפסטיבל. מבין אלה ראיתי את המופע המדהים של סמדר יערון שנוצר בהפקה משותפת של המרכז לתיאטרון עכו ופסטיבל ברלין, ואחרי הצלחתו הגדולה בגרמניה הוא הועלה עתה לראשונה אצלנו.

המופע בנוי כמונולוג של אישה הנישאת לכוכב, שאינו אלא מגן דוד עשוי ברזל ומלופף-מרופד כטליתות. טקס הנישואין הוא מסע נוקב דרך הזהות ההיסטורית שלנו, באמצעות רצף אסוציאציות הנבנה על מילים, ביטויים, חלקי שירים ופזמונים ועוד.

זהו מסע של תיאטרון וירטואוזי טוטאלי אישי מאוד, שיערון מגדירה אותו כ"מסע האפוקליפטי והבהול שלי לירושלים – ללדת משיח, להדליק משואה". בדרך, לדבריה, קורס עולם הערכים שעליו גדלה ואמונותיה מתפרקות.

יערון, שלפני חמישה חודשים עברה ניתוח השתלת מעקפים, מחזיקה את קהלה בגרון כשהיא ניצבת על רגליה על הבמה, משוחחת עם מכרים בקהל, חושפת את צלקת הניתוח, מחלקת סיגריות שכבר איננה מעשנת אותן, ובעיקר היא עוצרת את הנשימה כאשר היא מטפסת פעם אחר פעם על הכוכב שלה ועולה עמו לגובה של ששה מטרים, תוך כדי התפתלות בתוכו, בין חדריו, וללא קשירת-ביטחון.

אני מקווה כי המופע הזה יועלה שוב, אם בעכו או בירושלים ובתל אביב כי כן מדובר באחת מאותן חוויות חד פעמיות בדורן.

" בית הרוחות"

תקווה דומה, אך עם סיכוי קטן יותר להתגשמותה אני נושא ביחס להצגה האורחת מאיטליה "בית הבובות", אחת מארבע ההצגות האורחות מחו"ל.

למעשה מדובר בהפקה משותפת איטלקית-ישראלית של להקת איי.טי – תיאטרו דלואורלוג`יו רומא והתיאטרון הערבי-עברי מיפו. היא הועלתה לראשונה בפסטיבל אנזימי ברומא 2003, בהשתתפות יוצרים ושחקנים איטלקים וישראלים יהודים וערבים.

ההצגה המיוחדת, הנמשכת שלוש שעות וחצי, היא עיבוד של הספר "בית הרוחות" מאת איזבל איינדה, המתאר קורות משפחה צ`יליאנית במשך שלושה דורות שמגיעים לשיאם הדרמטי במרתפי העינויים של שלטון הרודן פינושה.

את המחזה עיבדו קלאודיה דלה סטה ונילי אגסי. דלה סטה החיה בישראל גם הייתה שותפה בבימוי עם גלנדה סוולד, ובסיבוב הנוכחי היא גם משחקת את התפקיד המרכזי של בת המשפחה הנחלצת ממרתף העינויים ומשחזרת עם סבה את סיפורה של המשפחה.

אורי און עיצב תפאורה מצוינת, המתקיימת בשלושה אזורים נפרדים – במרכז המטבח וחדר האוכל, ומשני הצדדים בשתי בימות שבהן מוצגות תמונות מהעבר. הקהל יושב משני צדי החלק המרכזי של התפאורה. את התלבושות עיצב פדריקו פולוצ`י.

זיו וולושין עיצב את התאורה ויובל מסנר כתב מוזיקה מצוינת, אפקטיבית, שיוצרת אווירה נכונה. אדם הורביץ הכין את קטעי הווידיאו המלווים את המערכה השלישית שבה מתרחשות הפיכת איינדה והפיכת הנגד הצבאית של פינושה.

הלהקה הגדולה של השחקנים – כמעט כולם מגלמים שני תפקידים או שלושה – מפליאה לעשות, הן במרכיבים הקלילים ומלאי ההומור, הן בקטעי דרמה ובמיוחד בסופה הנוגע ללב של המערכה השנייה, ובמערכה השלישית הדרמטית.

"ילדי החיה"

חוויה מסוג אחר מביא עמו מגרמניה השחקן הישראלי יהודה אלמגור שיחד עם רעייתו אורסולה עיבד חלקים מספרו של דוד גרוסמן "עיין ערך אהבה", ובעיקר את קטעי סיפורו של מומיק על סבו אנשל וסרמן והקצין הגרמני הר נייגל.

העיבוד המועלה בשפה האנגלית (כפי שנמסר לי על שום התנגדות של תיאטרון גשר להצגתו בארץ בעברית) בנוי על שילוב בין שחקן חי לבובות שמופעלות על ידי פרנק זולנה, מבכירי הבובנאים בגרמניה.

אלמגור הוא המספר, ומומיק, וסבו ונייגל ודמות דמיונית אחרת, שמתאר בקולו, בניגון עתיק, בלעג או בכאב את הסיפור של מומיק שמוליך אל הסיפור האחר, זה שסבו סיפר לקצין הנאצי כדי שזה ירשה לו למות כמו כל בני משפחתו ועמו שנרצחו כבר במחנה ההשמדה.

זו הצגה חזקה מאוד, מרשימה בשימוש בבובות שמתארת היטב את הסיוט שגרוסמן תיאר בספרו. עם זאת, ואולי בגלל השימוש בשפה האנגלית, נוצר בהצגה משהו מנוכר וקר.

אני מקווה כי בתיאטרון גשר יתעשתו וגם יזמינו את יהודה אלמגור ופרנק זולנה להעלות את הגרסה שלהם – ובעברית – לפרק מתוך "מומיק" כאורחיהם. הרווח יהיה כפול ומכופל לכולם.

"בעלי הוא אסטרונאוט"

ההצגה האורחת הזאת מאנגליה, שעמה גם מסתיימת הרשימה המסכמת הזאת, היא אולי ההפתעה החביבה והמתוחכמת של הפסטיבל.

מדובר במונולוג של פקידה יפנית שהחליטה לוותר על הסיכוי לפגוש את האהוב האחד היחיד והמיוחד. היא מתחתנת עם אנתרופולוג אנגלי ועוקרת לאנגליה, שם היא מגלה את המוזרויות הבריטיות הצבעוניות ומעמתת אותן עם המוזרויות היפניות האפרוריות.

זהו מופע שמשלב טקסטים, שירה, אנימציה מצחיקה, מצלמת וידיאו וחפצים שונים, שהיוצרת שלו האמנית הבינתחומית קזוקו הוהקי מפיקה ממנו פניני משחק והבעה מעוררי צחוק בלתי פוסק, מטורף ונוגע ללב ממש כפי שהובטח בתכנייה.


"התחושה שלי נפלאה" - דניאלה מיכאלי על פסטיבל עכו
פסטיבל עכו 2005 – בסימן חיפוש אחר שפה
פירוט הצגות הפסטיבל


23/10/2005   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (6 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
6. משאלה מכוכב
עדי , (27/10/2005)
5. "פצע בים של כרישים" ו- "סטירה"
רונה , (26/10/2005)
4. ווקמן
, (25/10/2005)
3. ווקמן
עמית , (23/10/2005)
2. עכו -אכזבה
רועי , (23/10/2005)
1.
עמצ'י , (23/10/2005)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע