סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: לואי מרשל, גבע אלון ועוד
 

 
 

עמוס אורן על ההרכב של דן תורן ויובל מנדלסון, האלבום העברי של גבע אלון, גיא קארו ואייל קופמן



לואי מרשל -כל הסימנים מראים

 על פניו ההרכב הזה נשמע כמו התחכמות לשמה, אפילו מאולצת. רחוב בצפון הישן של תל אביב נותן את שמו לחבורה של מוזיקאים בני גילים שונים, כשהכתובת הופכת למשחק דימויים עם רשויות החוק האמריקאיות, ובהתאם גם עיצוב החזית והגב של הדיסק מתכתב עם שומרי חוק מימי המערב הפרוע.

אבל לא אצל אמן ומנטור כתיבה כדן תורן וכתלמיד נאמן ושייגעצ כפייתי כמו יובל מנדלסון. ומה שנראה כמושב לצים מילולי-מוזיקלי, הופך לסופר-חיבור, שלא להגיד סופר-גרופ, של רוק פולק קנטרי, שמעלה על נס (בבלי דעת?) את פועלו של אותו לואי מרשל, ראש הקהילת היהודית בארצות הברית בראשית המאה שעברה, למען זכויות אזרחיות ופוליטיות.

לואי-מרשל-אסף-רייז.jpg
לואי מרשל (צילום: אסף רייז)

קחו למשל את מלחמה האזרחים שברקע של "טום סוייר", אחד השירים האחרונים באלבום. הסיפור המקומי לגמרי נשען על יסודות אמריקאים, וההקבלה למצב הבטחוני-פוליטי כאן היא עבה כפיל: "אם לא יהיה פה טוב/ יהיה פה רע". אבל שיר חריף גיטרות זה (מנדלסון סולן), וגם "כוכבי הנוצץ", שנועל את האלבום (אחד משניים בודדים מתורגמים; מלים של וודי גאתרי ולחן של בילי בראג), שמתאר את אורח חייו וחתירתו לצדק של המרשל, מרקחת בלוז-פולק-קנטרי (וחמת חלילים סקוטית!) ששר תורן, הם יוצאים מן הכלל ברצינותם היחסית.

   

שמונת האחרים (36:37 דקות בסך הכל) מוהלים תמונות, מקומות, מצבים והתנהגויות ישראליות בשפה הומוריסטית, במכתמים ובפתגמים שכיחים, ואם הם לא מוסיפים אנרכיה לשטות ולנונסנס, הם מנסים למצוא סדר והיגיון בשיטיון ובאי-גיון, לתפארת הלשון העברית. כמו ב"חזור שנית" עתיר רעשן המתוק של הגיטרות (של תורן, מנדלסון ועופר קורן): "...נשפוך בנזין על השריפה/ ואז העיר תהיה/ הרבה יותר יפה... עזריאלי לא יהיה חסר בכלל/ דקה אחרי באיילון/ קו האופק שטוח בחלון... עכשיו אפשר לראות/ בתי גבוהים ללא תחתית/ מי מנער את הפחית?".

שניהם, תורן כמבוגר האחראי (השריף פט גארט?) ומנדלסון שלומד לקחת אחריות (בילי דה קיד?), נעזרים בגיטרות של קורן, בבס של רועי הדס ובתופים וההפקה המוזיקלית של יובל שפריר, כתבו, הלחינו, תרגמו ושרים על שיר ללא פיזמון, על מים שלא דופקים חשבון, על ברמנית שמדברת רק אנגלית, על אליסיה הלוהטת מסיני, על הר שהוליד עכבר, חור שהוליד בור, על קרקס שפשט את הרגל, על המזרקה של יעקב אגם ועל הדרכים שמובילות לים המלח. שירים שמחים עם צביטות בלב. באיזי, בכיף, בלהט, בתשוקה. מחזירים את ההנאה למוזיקה.

(עצמאי/הליקון)

אייל קופמן והנגרים - השתקפות

"השתקפות" הוא האלבום השני של הזמר והיוצר אייל קופמן עם להקת "הנגרים", שחבריה הם מוטי ביקובסקי (גיטרה), גולן זוסקוביץ' (בס) וליאור שולמן (תופים), ונוכח ניסיונם המצטבר, גם הם אם תרצו, סוג של סופר-חיבור. אולם עבור קופמן זה גם אלבומו החמישי ב-14 שנות פעילות, שכוללת חברות בלהקות "אוליב" ו"כשניקו תתחיל לדבר".

אחרי יצירה שבראשית דרכה התמודדה עם רומנטיקה מסוג אחר ועם הבעה מלודית מרוככת, קופמן התקשח בדרכי הביטוי המוזיקליות שלו, ובאלבום רוק משובח זה הוא נמצא לדעתי בתקופה הטובה ביותר שלו, אם לא בשיאו, כיוצר רוק דעתן. "השתקפות" (תשעה שירים, 33:30 דקות) הוא האלבום המוצלח, המרשים ואפילו הקומוניקטיבי ביותר שלו עד כה, ואחד מאלבומי הרוק המלהיבים של העת  האחרונה. רוק'נרול כהילכתו. בועט ומצליף, רענן ועוצמתי, מיינסטרימי בתכלית, לו רק תחנות הרדיו יטו לו אוזן נדיבה.

אמנם השמות סכמאטיים לכאורה. קצרים להכעיס ולא מסגירים דבר (כמעט) על תכניהם. אבל קופמן שכתב והלחין שמונה מהם, בקיא ומדויק במלאכתו, גם כשהם פשוטים לכאורה וגם כשהם מורכבים יותר. ההפקה המוזיקלית המשותפת לו ולשולמן, מעניקה להם נפח, עוצמה, אפקטים וצבעים רבים. נשענת על הגיטרות הנהדרות שלו ושל ביקובסקי, וגם על אלו של אורי קליאן וארז לב-ארי, אורח של קבע ושל כבוד אצלו.

אם כבר נגרים, אז להישמע רק כך – למן הצליל הדיסטורטי הראשון ב"יצר ההרס" הפותח - הזמנה מוצלחת לפירוק אגרסיות ולהצתת אנרגיות, ועד לגוויעתה של שירת הא-קאפלה ב"עלה" הנועל, בהתמכרות אל השקט. לקופמן, שמשהו בחיתוך הדיבור שלו מזכיר לי את נפתלי בנט (למשל ב"לבן", בלדת האהבה המכושפת), יש נוכחות קולית מרשימה ושליטה מרשימה לא פחות במגוון אפשרויות קוליות וסגנוניות, שביטוי יפה להן ניתן למצוא ב"עמום וקהה", אתגר יצירתי מורכב וחלומו של כל רוקר. ועצותיו הטובות של אבי בללי ניכרות כבר אלבום שני ברציפות.

   
 

דומה ששני נושאים מטרידים בעיקר את קופמן באלבום זה. האחד הוא מעמדה של היצירה שאותה הוא מדמה לאהובה (ואולי להיפך). הוא נאבק עליה ב"המשורר שלך" המצוין ("המשורר שלך/ עומד עירום/ בשערי העיר/ המשורר שלך/ שיכור מביכורייך/ רוצה להצית בך אש/ שתכלה את הרגעים/ בהם את מתפשרת"), מבקש למצוא תנוחה נכונה לצידה, דווקא בעזרת השקט החוזר ונשנה במרבית שיריו (כמו במקבץ של "רק איתה", "עמום וקהה" ו"עלה"), עד כדי חשש מאיבוד היכולת להתמיד איתה ב"השתקפות" הטעון.

הנושא השני הוא ביקורת – צעקה, נכון יותר - כנגד האדישות החברתית, שמצמיחה אטימות וקהות, דורסנות וטיפשות, ב"אדישות" השלום חנוכי (שיש בו שילוב נאה של יה בה בם חסידי). אם תרצו גם "העיירה בוערת" (בתרגומו של אברהם לוינסון למרדכי גבירטיג, ושירה ביידיש של אביו, גדליה קופמן) הוא ביטוי לאדישות, חיבוק ידיים ועמידה מנגד. יציאה לא שכיחה, מרתקת בעוצמתה, התמודדות יפה עם מיתוס יהודי, ותוספת חשובה למאגר שירי שואה.

 (עצמאי)

גיא קארו - אחותי

כזה עדיין לא שמעתם בחייכם. בטח לא בעברית וספק אם יש כזה בשפה אחרת. בגיל 40 גיא קארו החליט להפוך את הקולות שבראשו למוזיקה. מוזיקה? לחנים רזים עד לא קיימים, וטקסטים נושאי שמות בני מלה אחת ("חוט", "עץ", "שחקן", "ישראל"), למרות שהם עתירי מלים ובלתי נגמרים, ויותר מאסות ומקאמות (וגם אלה, לא תמיד שקולות ומחורזות) מאשר שירים או פזמונים. 

11 מונולוגים (על 47 דקות) מדוקלמים ברכות על גבול הלחש, ספוקן וורד ייחודי משלו, בזרם ליניארי של מחשבה ותודעה. לא בתים ולא פזמונים חוזרים (אחד אולי, "בן אדם" שמו, מתקרב למבנה שירי מקובל, אולי מפני שאת הלחן חיבר אחד, לו ריד). וגם המוזיקה, שמעובדת, מופקת ומנוגנת בידי ג'וני שועלי ועודד פרח, וחבריהם שאולי עשת ורון גומל, הם יותר עיטורים מוזיקליים למחשבות הריאליסטיות, סוריאליסטיות, פילוסופיות וקיומיות של קארו.

 צלילים של בלוז ורוק, קברט ותיאטרון, שאנסון וג'אז, וגם הבלחי קנטרי, אלקטרוניקה ורעש תעשייתי, מלווים את האמירות הקבליות רוויות הלהט והנשמה שלו על האדם, על אפסותו מול הבריאה, על מקומו ומשמעותו בעולם, הוא בוחן את האהבה ומחפש מצפון ומוסר בדרך אל ההבנה הטהורה. לדוגמה הפתיח של "לפעמים": "לפעמים אתה נהר זורם והיא בשבילך הים הפתוח/ ספינה בחלל מחכה לך שתבוא תעשה עליה רוח/ אבל אתה עץ בשדה אז היא ציפור שעליו מצייצת/ ורק לפעמים אתה מסתכל במראה ורואה מולך תינוקת שאליך מחייכת".

  

ולמרות שקארו הוא חילוני גמור, כל השירים מתנקזים לאמונה בקב"ה וביהדות, כולל מונולוג בארמית ("מרנא דבשמייא") וציטוט נרחב מן המקורות ב"יגדל" הנועל. את המוזיקה של גיא קארו לא תשמעו ברדיו, ואם תיחשפו אליה באלבום מיוחד זה ובהופעות שלו, תמצאו שהיא עניין רגשי חווייתי, אולי תלוי אווירה ומצב רוח. רק אל תחפשו את "אחותי", אלא אם התכוונתם לנשמה

(עצמאי/ נענע דיסק)
 
גבע אלון - תהיי איתי

הלחץ התקשורתי הכניע בסופו של דבר את גבע אלון. אחרי שישה אלבומים באנגלית (שניים עם להקת האם שלו, The Flying Baby)יצירה ראשונה על טהרת העברית. לא בטוח שהוא היה חייב את זה. באנגלית, דומה, הוא מיטיב להתבטא וגם להישמע.  אבל כשחבר טוב כמו עמיר לב נמצא לצידך  - בכתיבת המלים של שבעה מ-11 השירים (41:20 דקות), בעיבודים ובהפקה המוזיקלית, יש לו כל הזמן, התמיכה והאשראי למצוא את המלים והרגשות הנכונים.

אז כן, צריך להתרגל לאלון בעברית, שהיא יותר מפורשת, יותר קרובה, יותר פמיליארית וגם יותר מועדת למעידה מאשר האנגלית שלו. אבל אי אפשר שלא ללכת שבי אחרי הכנות ודייקנות ההבעה, הלחנים הנכונים שלו, הקול החם ומלא ההבעה, שירתו המהורהרת והמנסה להכיל ובעיקר נגינת הגיטרה הפנטסטית שלו.

אם זה באנגלית ואם זה בעברית, לגבע יש דפוס כמעט קבוע: השירים מתחילים רגוע, מתגעשים בהדרגה ("ים שקט") ומסתיימים בסערת נגינה (כמו ב"הפסנתר האפור") ולפעמים גם בסופת שירה (כמו ב"מדף לדף").

המרחבים האמריקאים שאיכלסו את אלבומי הסולו שלו, מפנים מקום (חלקי) לנופים, תמונות ואנשים מקומיים, של ישראל, של מולדת. כרמל וצל אלונים, יפו וים, הדרך לדרום לעיר שיש לה רק עבר, הכינרת וכמובן רמת גן. שירים אחרים נשארים מעבר לים או לפחות מתרגמים הרגשה בינלאומית למלים עבריות והעצב המתוק שנסוך בשירים ובשירה של אלון עובר ועובד.

"עזבתי אז בחורף/ באתי אל הקיץ שבך/ תמיד בוערת מאיזו סיבה/ נשרף אבל אין לי ברירה/ הלכתי עצוב/ לא ידעתי לשוב", הוא שר ב"קול קורא" המרתק. מסמן את אופיים של שירי אהבה, חברות וזוגיות, זכרונות ילדות וגעגועים, קשרים ומערכות יחסים משפחתיות. בעיקר בין אבא לבנו.

"אבא", שיר שיוצא מן הכלל הוא מן הסתם החשוב ביותר באלבום - ניתוח ההחמצה והנתק הבין דורי, בינו, כנער מתבגר, לביו אביו. התהייה של "איזה אבא אהיה", ב"רמת גן", הוא משל לזוגיות בעידן האורבניות. לכך מצטרפים האבא המבוגר שלה ב"מדף לדף" וההורים בכלל ב"שנינו זה לא סתם", שגם בו יש נימה חמצמצה של החמצה של הזמן שעובר בטיסה.

  

את האלבום הקדיש גבע אלון לאריק איינשטיין ודומה שהשיר שמיטיב לשקף את ההשראה והקשר הוא "תהיי איתי" הנועל, עם הדהוד רב עצב ורושם ל"היֹה היה" האיינשטייני, לצלילי גיטרה צובטת לב. יהיה קשה להתרגל למעבר של אלון לעברית, אבל זה אלבום טוב להתחיל את המסע.

(עצמאי)



08/01/2015   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע