סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן מדיאה בת זמננו
 

 
 
ההפקה משתמשת במיתוס התקשורת ומציעה לראות את ההתרחשות כמופע חדשותי מתוזמן היטב, ריאליטי של תכנון קפדני על נקמה ונסיבותיה. בעזרת תרגום של בן בר שביט השפה הריתמית, בפרוזה או בשירה, הפכה להיות שפת השגרה המדוברת. לטוב, בהחלט, אך גם לרע כי השפה הזאת איננה יכולה לזעוק. והזעקה היא הקול האנושי, כמעט היחיד, בראשיתו של דבר ובאחריתו"

אנסמבל עיתים מעלה את הטרגדיה היוונית כמופע ריאליטי-חדשותי שמנטרל את הסערה הרגשית



ממיתוס אל מיתוס
 
הטרגדיה של אוריפידס שנכתבה לפני 2,500 שנים העלתה אל סדר היום באתונה נושאים מגוונים שברבות השנים, בתאטרון העולמי, הועמו לטובת האפקט הדרמטי הרגשי המיוחד של סיפור האם הנוקמת את בגידת בעלה ברצח ילדיהם, אהובתו ואביה. העובדה שמדיאה כבר רצחה את אחיה שלה ובגדה באביה, למען הגבר שעתה בוגד בה, הפכו שוליים בהערכת דמותה. הנקמה כנקמה הפכה לנושא המרכזי.
 
דומה כי מיותר לספר את עלילת המחזה המתרחשת בתוך שעות ספורות ומתארת את מהלך ההחלטה, תאמרו התאווה, לנקום בכל מחיר. מרכיב הגורל המוכר בדרמות היווניות משני אך איננו נעדר, ובסיכומו של עניין מדיאה משרתת רק את נקמתה הפרטית, והיא אפילו מצליחה להימלט מעונשה שלה.
 
הביקורת בת זמננו על המחזה, כפי שהיא מופיעה בסדרת מאמרים בתכניית ההפקה החדשה של אנסמבל עיתים, מאתרת במחזה הקלאסי מטען כבד של נושאים, כפי שמסכם מאמרו של ד"ר מעיין מזור, חוקר בתחום הלימודים הקלאסיים באוניברסיטת תל אביב: "שאלות מגדריות, שאלות על יחסי גברים ונשים ועל יחסי הורים וילדים, שאלות של זהות לאומית ואתנית, שאלות על קונפליקטים פסיכולוגיים פנימיים". 
 
בכך, למעשה, נוצרת ההזדמנות להרכיב מיתוס חדש ובן זמננו על זה של העת ההיא, מיתוס  שכמעט אינו מאפשר עוד לחוות את המחזה כנתינתו המקורית אי-אז. זה מהלך מוכר של התפתחות התאטרון ובעיקר ממחצית השנייה של המאה הקודמת. אצלנו סימלה את קו ההפרדה גרסתם של פיטר פריי וחנה רובינא בהבימה ב-1955. אש וגופרית היו שם, במו עיניי ראיתי וחוויתי.
 
עתה, באנסמבל עיתים עולה הפקה שמשתמשת במיתוס התקשורת ומציעה לראות את ההתרחשות כמופע חדשותי מתוזמן היטב, ריאליטי של תכנון קפדני על נקמה ונסיבותיה. בעזרת תרגום של בן בר שביט השפה הריתמית, בפרוזה או בשירה, הפכה להיות שפת השגרה המדוברת. לטוב, בהחלט, אך גם לרע כי השפה הזאת איננה יכולה לזעוק. והזעקה היא הקול האנושי, כמעט היחיד, בראשיתו של דבר ובאחריתו.



מדיאה-1-נילי-ממם.jpg
מדיאה (צילום: נילי ממן)



מסיבת עיתונאיות בשידור חי

 
הבמאי מאיר בן סימון הלך עם התפיסה שלו עד הסוף ולא סמך על זרימתה הטבעית  של האקטואליה הרעיונית הטבועה במחזה המקורי. הוא החליט לכנס מסיבת עיתונאיות ושדרות רדיו וטלוויזיה בתפקיד המקהלה. הן מתארות בשידור חי את המפגשים של מדיאה עם יאסון, הבעל ואבי ילדיה, עם חותנו החדש קראון, מלך קורינתוס, עם אגאוס, אורח הממלכה מאתונה, וכמובן עם מדיאה, אומנתה והשליח המבשר על הצלחת נקמתה באשתו החדשה של יאסון.
 
למרבה המזל הבמאי נשאר במסגרת הקלאסית ולא הראה לנו איך מדיאה רוצחת את ילדיה. הוא אפילו אינו מראה לנו אותם אלא בוחר לסמל אותם באמצעות זוג נעליים קטנות. זה אמנם יפה כשלעצמו, ואפילו מנוצל לרעיון בימתי מעניין כשיאסון מצחצח אותן אחרי הרצח, אבל לפחות מבחינה בימתית זו חריגה מהריאליזם התקשורתי שכפה על המחזה.
 
את התנודה בין ריאליזם לסמליות מייצגת יפה התפאורה של לילי בן נחשון המורכבת משני מוטיבים עיקריים: הראשון הוא אוסף קופסאות שי לחתונה של יאסון, מרביתן תלויות מתקרה רשתית מעל הבמה, וכמה מהן מונחות על הבמה, כולל שתיים קטנות יחסית שבהן יהיו שמלת המשי וכתר הזהב המורעלים שימיתו את הכלה ואת אביה. 
 
המוטיב השני הוא פנסי התאורה שהיא מציבה בתוך כלובים מתנייעים בשני צידי הבמה, אחרים שהיא תולה על מתקנים כך שניתן לשחק עמם וליצור אפקט של "אולפן טלוויזיה". השותף לקונספט פנסי התאורה הוא אבי יונה בואנו (במבי) שניצל את מלוא האפשרויות שלהן, והוסיף תאורה מרחבית מרשימה שנוכחותה מתחזקת באדום לוהט עם תחילת מסע הנקמה.
 
את האפקט החזותי העכשווי מנסה להדגיש גם רונה משעול מעצבת התלבושות, אך לטעמי היה בעיצובן תערובת לא מושכלת של סגנונות, ובעיקר ככל שזה נגע לזה של בגדיהן המצועצעות של העיתונאיות. את התנועה שלהן עיצבה רוני ברנדשטטר, ואלעד פרץ כתב את המוזיקה המלווה אותן ואת האירועים שהן מתארות.



מדיאה-2-נילי-ממם.jpg
מדיאה (צילום: נילי ממן)


זעם שמנמק את עצמו
 
כל אלה כמובן נועדו לשרת את המהלך העיקרי של ההצגה – משחקה של נילי צרויה בתפקיד הקשה הזה של מדיאה. בשמלתה האדומה החגיגית, אם כי ברגליים יחפות המבצבצות מעת לעת, היא יוצרת דמות מחושבת מאוד, בדרך כלל קרה כפסל שיש. פה ושם יש סממנים של זעם אך הוא איננו זועק אלא רק מנמק את עצמו. רק בשלב האחרון שבו עליה להתחיל את ביצוע הנקמה מתפתח משחקה של צרויה לביטוי של כאב.    
 
שותפותיה העיקריות של צרויה בנשיאת העול הכבד של המחזה היו ארבע נשות התקשורת שנדמדו אליה, שאלו, חקרו והגיבו: רעות ברדה-לוי, יוליה פרידמן, הללי נגר וסוזאן ספיאן. הן היו יעילות בתפקידיהן שרחקו מאוד מרעיון המקהלה היוונית בהתאם לתפיסת הבימוי שלא עדות ראייה הן אלא שותפות.  
 
גל אמיתי היטיב לעצב את האופורטוניזם הגברי של יאסון, וסימל טוב את האבל על בניו הנרצחים. בהט קלצ'י הייתה טובה כאומנת שיודעת הכל, אך גם בנאמנותה למדיאה היא שותפה לפשע. איציק אבל היה נחרץ כקריאון, אבינועם שן-צור היה רך כתזאוס האתונאי הנאמן לבריתות, אך גם נותן למדיאה את האופציה של מקלט. נדב בן-הלוי היה השליח המבשר על ביצוע הנקמה.


מדיאה-3-נילי-ממם.jpg
מדיאה (צילום: נילי ממן)


בסיכומו של דבר הגרסה הזאת של "מדיאה" היא ניסיון מעניין לתת לה זהות עכשווית מותאמת. 

למועדי מופעים >

19/01/2015   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע