סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
כתבה
 
מאת: צבי גורן "חזרה לסערה" –נוכחות כובשת של אשר צרפתי
 

 
 


עיצוב בימתי יפהפה ומשחק כובש של אשר צרפתי מפצים באופן חלקי על המרת טקסטים שקספיריים לטובת קטעים ממחזה זניח מהמאה העשרים.

סערה אידיאולוגית

ההצגה החדשה של התיאטרון הערבי-עברי ביפו משלבת שלושה דורות של יצירה – מחזהו הגדול של שקספיר, עיבוד של המחזה שעשה לפני שלושים שנה מחזאי צרפתי יליד מרטיניק, איימה סזאר, וסיפור מסגרת שיצרו המתרגם דן שורר והבמאי יגאל עזרתי.

התוצאה מעורבת. שקספיר אמנם איננו קדוש, נכון, ולחתוך ולקצר בו אפשר בלי חשש בג"צ, אבל השאלה הגדולה שטיפול כזה מעוררת היא לשם מה. אם התשובה היא, כמו במקרה שלפנינו כדי לפנות מקום לקטעים מתוך מחזה אחר השאלה נותרת במקומה, בכפל תמיהה. אני מאמין כי אי אפשר לרתום את העגלה לפני הסוסים, ולנסות להגיע אל לב האידיאולוגיה המתנגדת לכיבוש הישראלי ולדיכוי הפלסטינים באמצעות ההשתלה של קטעי המחזה של סזאר שעוסק בקולוניאליזם ובמרד נגדו, בתוככי המחזה של שקספיר.

כי כן "הסערה" של שקספיר הוא תמונת עולם מיוחדת, שירה גבוהה של יוצר המגיע אל סוף דרכו ונפרד מיצירי רוחו ומקהלו. פרוספרו של "הסערה", שבכוחו העל-טבעי השתלט על אי שהוגלה אליו, איננו קולוניאליסט או כובש ארצות, ואיננו מתנשא אינטלקטואלי הבז לילידים שהוא מוצא באי.

למען האמת, אני מבין את סזאר ואת הרעיון שלו להשתמש במחזה הנפלא לצרכיו האידיאולוגיים, כקומוניסט וכיליד מרטיניק שנאנקה תחת שלטון צרפת. התוצאה היא ככל הנראה מחזה אחר במהותו, לפחות על סמך העדויות שהובאו בהצגה הנוכחית. אבל הרעיון שלו לא באמת מתחבר באמצעות ההשתלות, ובמידה רבה גם ניזוק על רקע הטקסט השקספירי, בתרגום סביר מאוד של דן שורר.

ואולי ההשתלה של קטעי סזאר הייתה עובדת אלמלא נוצר סיפור מסגרת של חזרת תיאטרון, שלכאורה מחזיר את כל העניין לעולמה של אמנות הבמה. הקהל צופה למעשה בחזרה כמעט אחרונה על הצגת "הסערה", ובה הבמאי מחלק תפקידים לשחקנים (קצת מוזר אם נביא בחשבון שההצגה הראשונה תהיה כעבור יומיים). תוך כדי החזרה הבמאי מעיר לשחקנים, גוער, מתקן, מסתכסך, מדבר עם התאורן, ובעצמו משחק את פרוספרו. שהרי גם פרוספרו השקספירי הוא בעצם במאי המביים את ההצגה האחרונה שלו, וגם הוא עושה את כל הפעולות האלה.

אלא שהמשוואה הזאת בסיפור המסגרת עובדת באופן חלקי, לעתים היא גם מיותרת ומפריעת, אבל בעיקר נטולת משמעות לעניין השילוב בין שני המחזות, משום שבשום רגע אין התייחסות של הבמאי או של שחקניו לתוספות מסזאר. כאילו מדובר במחזה שהוא מקשה אחת מראשיתו.

עם זאת, יש בעיבוד המשולש כוח מסוים שקם ונופל על ההפקה הבימתית שבמקרה הזה מעוררת עניין, ואפילו צער כלשהו על כך שעזרתי ושותפיו לא הסתפקו במחזהו של שקספיר.

ובכל זאת מדובר בשקספיר

ברשימת התודות המופיעה בתכנייה מוזכר שמו של עדי סמל כמי שהגה את רעיון ההפקה. אני מניח שמדובר ברעיון הכללי ביחס לאפשרויות של העיצוב הבימתי המיוחד בתוך האולם הארוך והצר של התיאטרון הממוקם במוזיאון יפו העתיקה. ואם אמנם כך, סמל זכאי לקרדיט בולט קצת יותר.

מעצב הבמה, אורי און, הצליח ליצור אי תיאטרלי אמיתי, הבנוי כזירה קטנה שמשלושת עבריה יושב הקהל, ומעליה פרוסה רשת גדולה שעליה, ומתוכה פועל ומופעל אריאל, אותה רוח המשרתת בנאמנות את פרוספרו ומייחלת לשחרור המובטח.

בתוך הזירה הזאת יש רק שני גורמים קבועים – כיסאו של פרוספרו ומבנה צינוקי הנע על צירו, ומשמש תמונות שונות בהתאם למתרחש בהן. מחוץ לזירה, ניצב שולחן מנהלת ההצגה, וסמוך אליה הפסנתר וכלי ההקשה שעמם מעטר עופר שלחין את ההצגה במוזיקה רבת ההשראה שכתב לה.

זיוו וולושין משלים את חוויית הבמה בתאורה עשירה מאוד, שיוצרת תמונות מענינות מהמבנה הבימתי, ומסייעת מאוד לקיום התחושה שבכל זאת מדובר בשקספיר. ששון קדם עיצב תלבושות מעניינות, מותאמות הן לשחקנים כשחקנים, והן לתפקידים שהם מגלמים.

שובו של אשר צרפתי

הבימוי של יגאל עזרתי מתגבר בדרך כלל על כל המהמורות שהכין לעצמו, אך קיצור הטקסט של שקספיר (ואולי גם זה של סזאר) הותירו רק שלד של העלילה ובמידה מסוימת פגמו בהישגו. עם זאת, ובעזרתה של גבי אלדור, שהייתה יועצת אמנותית ועיצבה את התנועה הנהדרת, בעיקר של אריאל, עזרתי הצליח לעצב הצגה יפה וחיה מאוד, ועם משחק מרשים של שלוש הדמויות המרכזיות בעיבוד הזה – פרוספרו, קליבן ואריאל.

את המחזה נושא על כתפיו פרוספרו, ולהצגה היה אפשר לקרוא שובו של אשר צרפתי, אחרי היעדרות ארוכה מדי מהבמה. צרפתי בונה את כפל הדמות של הבמאי המגלם את פרוספרו נדבך על גב נדבך, עד כי בסופה של ההצגה, במערכה השנייה הוא הופך לדמות טרגית, הנאלצת להיפרד מאריאל, ואחר כך גם מבתו ואורחיו היוצאים למילנו, ולהישאר באי עם קליבן.

השינוי הזה של הסיום השקספירי הוא תרומת המחזה של סזאר, ולמרות כל ההסתייגויות יש בו עוצמה מיוחדת. צרפתי מפיק ממנה מרגליות של משחק מרגש, כשם שקודם לכן הפיק מהטקסט השקספירי יהלומים של הומור, בינה, רגש וכוחניות.

עמוס תמם מעצב קליבן, שגופו הערום כמעט כליל משדר כוח פיזי רב, ופיו מפיק הכרזות ייסורים וכאב לצד כרזות של מרד ואידיאולוגיה אנטי קולוניאליסטית. תמם מתגבר על המוקש הזה בדרך כלל, וכשהוא מרים ראשו הוא משגר זיקים צורבים.

את הפיוט המיוחד של המקור השקספירי מרכז בהצגה הזאת בגופו ובקולו כפיר לוי המגלם את דמות אריאל כשהוא שוהה מעל הרשת הגדולה המרומי הבמה. מבעד לפתחים שלה לוי משלשל את פלג גופו העליון, או את רגליו וזרועותיו, ולעתים כמעט את כל גופו, והוא מתפתל, מופיע ונעלם כציפור, כנחש, כשד, ושוב אני מזכיר את גבי אלדור שעשתה כאן יצירת-מחול מרתקת. ובעיקר הוא מעביר את הטקסט שלו בהיר וצלול וענוג כרוח.

רק פעם אחת, חרג עזרתי מהעיצוב הזה של אריאל כתלוי בין שמים לארץ, וזאת בתמונה המקורית שכתב סזאר, שבה הוא מפגיש את קליבן ואריאל לשיחה, כנציגי העם הנכבש ומדוכא הנלחם למען חירותו. עזרתי החליט כי בתמונה הזאת אריאל יירד למטה ויעמוד על רגליו כמו קליבן. בכך סתר הבימוי את הרעיון שפרוספרו כלא את אריאל באותה רשת "שמימית". שהרי אם אריאל יכול לעמוד על רגליו, ואינו כבול או קשור לרשת הזאת, אין כבר משמעות לשחרורו המובטח. למעט המשמעות הרגשית של הפרידה, שאותה ביטאו באופן נפלא צרפתי ולוי גם יחד.

דמויות המשנה נדחקות

קיצור הטקסט השקספירי פגם במיוחד בדמויות המשנה המרכזיות, של מירנדה, שזכתה עם זאת למשחק רענן וצעיר של מיטל זכריה, ושל פרדיננד, במשחק נקי של עלי סלמן. וכששני התפקידים האלה נעלמים כלא היו – המשוואה השקספירית שבציר המחזה נעלמת.

קיצור תמוה אחר הוא השמטת תפקיד טרינקולו, שהשאיר גם את התפקיד של סטפאנו חלקי, וגם כאן נעלם כלא היה אבר חיוני לחיבור עם קליבן. רועי נווה, גדל גוף למראה וברעמת שער מרשימה, ממלא את התפקידון שנותר לו על הצד הקומי הטוב. את להקת השחקנים משלימים מוסא זחלקה, כמלך נפולי, רועי דורון, כאנטוניו, אחיו הבוגדני של פרוספרו, ועימאד ג`בארין כגונזאלו, יועץ המלך ונאמנו של פרוספרו.

בסיכומו של דבר "חזרה לסערה" היא הצגה תיאטרלית מאוד, בעלת יופי חזותי, ונוכחות כובשת של אשר צרפתי. אבל נראה לי כי החיבור בין שקספיר לסזאר מלאכותי מדי, והטיפול בנושא האידיאולוגי של כיבוש ושלטון זר אינו מצליח לעשות את המצופה ממנו.

מבחינה זו לבדה יש כאן החמצה, כי כן עזרתי היה יכול לשרת את הרעיון שלו טוב יותר אם היה מנסה לעבד את "הסערה" למציאות הישראלית-פלסטינית. גם אז זה היה מחזה אחר מזה של שקספיר, כמובן, אבל לפחות הוא היה מכוון ומותאם לנסיבות, לעיוותים, ואפילו למלכודת של כאן ועכשיו, ואולי לתמיד.


מועדי מופעים


24/11/2005   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (4 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
4. הצגה נהדרת. כל הכבוד לתאטרון הערבי עברי
, (08/01/2006) (לת)
3. בהבימה יכולים להסתכל וללמוד
מאיר מנדלסון , (05/12/2005)
2. הצגה מדהימה
רינת , (26/11/2005)
1. חזרה לסערה. אם לא דמותו של קאליבן (עמוס תמם)
שאול וורג , (25/11/2005)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע