סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 מאי 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן אלה גרוסמן לא הייתה שם
 

 
 
לנושא הזה של נשים בתקשורת הישראלית שעדיין מצפה לתחקיר רציני ומעמיק, יש הד קלוש או רמז במחזה של דפנה אנגל ...עדותה, כפי שהיא מועלית במחזה, אולי יכולה לרגש כסיפור רומנטי, אבל כמעט בכל פרטיה הענייניים, ואפילו הטכניים של ההצגה, היא כמראה עקומה שמעוותת מציאות"
מחזה ישראלי חדש על נשים ותקשורת מציג תמונת מציאות כבמראה עקומה ומעוותת


מבוא חלקי על ימים אחרים
 
קיץ 1967. סטודנט ושחקן צעיר מגיע לפגישה בקול ישראל, רחוב הלני המלכה בירושלים, עם חגי פינסקר, האיש והאגדה הרדיופונית. המטרה, להופיע עמו בערבי ראיונות שהיו אז צו האופנה, הובהרה וסוכמה תוך שתי דקות. אלא שבאותה הזדמנות, ובמשך שעתיים נוספות, פינסקר הניח לרגלי הצעיר ההוא מלכודת שהעבירה אותו מעולם הבמה לעולם הרדיו והתקשורת. הצעיר הזה הייתי אני, ובאותה פגישה נקבע חלקי הצנוע בעולם המרתק הזה.
 
במהלך אותה פגישה נכנסה לחדר אישה עם מבטא ייקי בולט שהוצגה בפניי כמרים רוטשילד, מנהלת התקליטיה. היא פתחה פה על פינסקר, נזפה ויצאה. הם היו שניים מראשי קבוצת המהפכנים שהביאו לנפילתו של חנוך גיבתון, שלא הספיק לחמם את כס מנכ״ל רשות השידור החדשה שירשה את ״קול ישראל״, עד אז מחלקה במשרד ראש הממשלה. במקומו מונה לתפקיד הרגיש ביותר בתקשורת הישראלית של אותם ימים שמואל אלמוג.
 
בעלת בריתו של גבתון בעת ההיא הייתה לאה פורת, מנהלת התכניות. במחלקת הבידור ניצבה דרורה בן אב״י. שתי נשים בולטות במשפחה נשית שכללה את רות שפירא, עוגניה שמחוני וחנה בן ארי-ניניו, וכמובן ראומה אלדר ומרים אלון. במחלקת החדשות היו הכתבות דליה יאירי, בתל אביב ודיאנה שמיס בירושלים (שאותה נקראתי להחליף כשיצאה לחופשת לידה).
 
הטלוויזיה עדיין הייתה חלום. כנגד קול ישראל החל לבלוט מעמד גלי צה״ל, ובימי מלחמת ששת הימים נטמנו הזרעים לתחרות על איכות, מהירות ואמינות הדיווחים. שמות וקולות של חיילות צעירות החלו מצטרפים לרשימה של כתבות ועורכות, ובולט במיוחד שמן של יעל דן ואילנה דיין.

אלה-גרוסמן1-דניאל-קמינסקי.jpg
אלה גרוסמן (צילום: דניאל קמינסקי)

 
בעיתונות המודפסת כבר בלטו שמותיהן של חנה זמר, עליזה וולך, בעיתון ״דבר״, וב-78 מצטרפת אליהן כתבת צעירה טלי רפפורט - לימים זלינגר ואח״כ ליפקין-שחק - שכעבור זמן קצר הפכה להיות הכתבת הצבאית הראשונה של ישראל, שברה איסורים והגיעה לשטחי אש וקרבות. כעבור כמה שנים החרתה החזיקה אחריה כרמלה מנשה בקול ישראל, וב״הארץ״ עמירה הס - במתחם האזרחי של המציאות הישראלית-פלסטינית.
 
אינני היסטוריון של התקשורת הישראלית, ומה שתיארתי כאן על קצה המזלג הוא רק איזכור לתמונה רחבה ומקיפה יותר של מקומן של הנשים ותפקודן בתחום הנחשב כעוד אחד ממעוזי הגבריות, שכמו האקדמיה, הרפואה והמשפטים נפתח יותר מהר למהלכי שוויוניות מגדרית. כי כן, נוכחותן של הנשים בעמדות השונות בתקשורת, כעורכות, מפיקות וכתבות הלכה והתרחבה מאמצע שנות הששים ועד אמצע שנות התשעים אם כי לא הגיעה לרמת השיוויון המיוחל. 

"מתהומות הייאוש לבמה"  - שיחה עם  דפנה אנגל, מחזאית "אלה גרוסמן"  
 

28 שנים כסיפור רומנטי
 
לנושא הזה של נשים בתקשורת הישראלית שעדיין מצפה לתחקיר רציני ומעמיק, יש הד קלוש או רמז במחזה של דפנה אנגל ״אלה גרוסמן״ שעלה על במת תאטרון בית ליסין בבימויה של ציפי פינס ומתייחס לתקופה שבין יוני 1967 לאוקטובר 1995.  
 
עדותה, כפי שהיא מועלית במחזה, אולי יכולה לרגש כסיפור רומנטי, אבל כמעט בכל פרטיה הענייניים, ואפילו הטכניים של ההצגה, היא כמראה עקומה שמעוותת מציאות. אפשר לומר שאלה גרוסמן לא הייתה שם. ולא היו אפילו אזכורים של גלי צה״ל, ושל הטלוויזיה ובקושי רב העיתונות המודפסת - ואפילו בחרו בשם ״היום הזה״ לעיתון, מבלי לדעת שבמשך שלושה חודשים היה ב-1976 היה עיתון בשם הזה שעורכו הראשי היה משה דיין.
 
הרעיון העלילתי של המחזה צומח מתוך סיפורה של אלה גרוסמן, ילדה שהתוודעה אל סיפורה של הלן קירפטריק, עיתונאית אמריקאית שהייתה כתבת צבאית באירופה של מלחמת העולם השנייה. בתמיכתו של אביה היא מפתחת את כשרון הכתיבה שלה, ועל סף גיוסה לצה״ל היא עוברת בהצלחה מבחני התאמה להיות כתבת ב״במחנה״, החינמון היחצ״ני הצה״לי של אותם ימים.
 
השתלשלות העניינים מאותה נקודה כוללת אכזבה ראשונה כאשר במקום ״מחנה״ היא מוצבת להיות פקידה אי שם, אך בלחץ של משפחתו של יאיר, אהובה, היא עוברת במהלך מלחת ההתשה לדובר צה״ל, כפקידה שתפקידיה כוללים ניקוי שירותים, הכנת קפה והדפסת הודעות מזויפות על אירועים צבאיים שבהם נהרגו חיילים או נפצעו. היה או לא היה, מה זה חשוב כאשר רוצים לנגח בסאטירה. אבל לא כך במחזה המנסה להיות במלוא הרצינות והכנות ״דרמה מרגשת״.
 
משם, קפיצת מדרגה להודעה טלפונית של מנהל קול ישראל המודיע לאלה כי התקבלה ככתבת, ובאותה נשימה נולד כבר סקופ צבאי, והיא כבר יודעת למי להכתיב ידיעה בת שורה וחצי וגם דורשת ״לעלות לשידור״ מיד. וזו דוגמה אחת למופרך בתמונה הכללית של המחזה, שניתוחו לפרטיו מגלה חולשות דרמטורגיות מפתיעות שיש להן השלכה גם על הדמויות, כולל ובעיקר זו של אלה.
 
למשל השאלה מתי התייתמה מאביה שגידל אותה לבדו, וכיצד מותו השפיע עליה. חלום רומנטי עליו בשלב מאוחר יותר מגלה את העובדה החשובה הזאת. חסרים שונים ניכרים גם בהמשך, האישי והקרייריסטי, שלה, של יאיר ושל מיקי - לכאורה בן דמותו של מיקי גורדוס המאזין הבלתי נלאה לכל אמצעי התקשורת באזור ואף מחוצה לו שסיפק סקופים רבים לקול ישראל ואח״כ גם לטלוויזיה הישראלית.
 
החולשות נובעות בעיקר על שום הרצון לגעת ברשימה מרשימה של נושאים ותת נושאים, ולאורך פרק זמן ״דרמטי״ של 28 שנים בין ימי ההמתנה למלחמת ששת הימים דרך מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון בעקבות ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב  ועד דקות ספורות לפני רצח ראש הממשלה יצחק רבין. ובעיקר, יש ענייני מגדר, אהבה, בגידה, הטרדה מינית, נכות ומוות, וגם יתמות חדשה כרמז גס לטעמי לסגירת המעגל הדרמטי ששמו אלה גרוסמן. 


אלה-גרוסמן-דניאל-קמינסקי1.jpg
אלה גרוסמן (צילום: דניאל קמינסקי)
 
בימוי ומשחק לטובת המחזה
 
המחזה של דפנה אנגל זכה עם זאת בהצגה מהוקצעת שציפי פינס ביימה, עם ייעוץ אמנותי של גלעד קמחי, מהבולטים ביוצרים שהיא אימצה ונתנה להם את ההזדמנויות הראשונות לפתח, ולהמשיך לגלות את יכולותיהם. הבימוי של פינס היה מותאם לאגפי המחזה - הדרמטיים, הרומנטיים והקומיים, וליכולותיהם של השחקנים.
 
הילה פלדמן גילמה את אלה בישירות טובה וקצת קרה, מתבוננת, שהאפילה על החסרים הדרמטורגיים של התפקיד. כבת דמותה כילדה גיה באר גורביץ׳ מצאה את גוון המשחק שהתחבר נכון לזה של פלדמן, וביחד הן יצרו דמות אנושית אמינה. לכך הצטרף אברהם סלקטר שהביא את הלב הגדול של דמות האב.
 
יניב לוי היה מצחיק כראוי בתפקיד מיקי, והוא עיצב יפה את המעבר שלו מחבר לאוהב, מצעיר שמנמן ואנרגטי לנכה בכיסא גלגלים. שלומי טפיארו הביא קסם אישי שהצליח לגבור מבחינה בימתית על התפקיד המושטח של יאיר. חייקה מלכה עשה זאת בהדגשה גבריות התפקיד של אורי, דמות המשמשת במחזה כפלקט לחיבור אופנתי (אבל בהחלט היסטורי) בין הילה צבאית לעליבות האנושית.
 
שמרית לוסטיג כחברה הטובה אוסי, שיודעת לתפוס את יאיר בחולשתו לנשים, וקרן מרום כשירה, החברה המסורה והנאמנה, הוסיפו נופך נשי לתמונה הגברית של המחזה. את זו הייטיב לייצג ניר שטראוס במשחק מוחצן ומכוון כקצין באפיזודה הסאטירית על דובר צה״ל. יקיר שוקרון השלים את הצוות בשני תפקידים אפיזודיים. 


אלה-גרוסמן3-דניאל-קמינסקי.jpg
אלה גרוסמן (צילום: דניאל קמינסקי)
 
והנה אבסורד: ההצגה הזאת נהנית מתפאורה מצוינת של ערן עצמון שיחד עם עבודת וידאו מרשימה של יואב כהן והתאורה היפה של קרן גרנק, יחד עם המוזיקה של אמיר לקנר (כולל אנכרוניזם מוזיקלי אחד) עשו את הצפייה בהצגה נוחה יותר, קולחת ועל פניה אמינה אם כי לא לוותיקים שהיו שם וזוכרים, ואני עדיין רק אחד מני רבים, וגם יש בה מידה של הטעיית הדור הצעיר שהרקע והנתונים אינם מוכרים לו. אבל בהיא בהחלט מתאימה למי שכבר שוחה בים התאוריות על מגדר, פמיניזם, שוויון הזדמנויות, הטרדה מינית, וגם קצת חופש הביטוי.
 
בה בעת מעיקה עלי הרשלנות התחקירית והמעשית ביחס לאבזרים המגוחכים שהובאו לבמה: מכשיר ההקלטה שנועד להקלטת תזכורות במקום הנגרה ותחליפיה; מכשיר האזנה טרנזיסטורי נייד של מיקי הקולט את המרחב השמי ללא אנטנות, ברחוב או במועדון; קפיצה מגוחכת למכשיר טלפון אלחוטי בדגם הכי ראשוני שלו, שהיה כבר משוכלל וצנום במועד שהוא מופיע בהצגה; והס מלהזכיר את אמצעי הקשר המיידי של אותם ימים - הביפרים. ויש עוד. בקטנה, גם קטנוני, אני יודע.   
 
לסיכום - ״אלה גרוסמן״ היא לא המראה שהמלט תבע שהתאטרון יציב מול פני המציאות.


למועדי מופעים >

21/06/2015   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (19 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
19. נחמד ומיותר לחלוטין
דוד , רחובות (06/12/2016)
18. בינוניות בימטבה
נועם , דרום (20/11/2016)
17. הצגה חשובה מאוד!
אורלי חקלאי , מיתר (30/12/2015)
16. הצגה נהדרת
סמדר , קרית מוצקין (19/11/2015)
15. נהדר. פשוט נהדר. מרגש קולח עשוי היטב
צחי , לוד (14/11/2015) (לת)
14. צרמה לי מאוד השפה האנכרוניסטית בהצגה
נועם , (12/11/2015)
13. ראינו אמש את ההצגה
אור , באר טוביה (23/10/2015)
12. לא מסכימה בכלל!
א , קריות (10/10/2015) (לת)
11. הצגה מצוינת
א , קריות (10/10/2015)
10. מביש
סיגל , (25/09/2015)
9.
, (08/07/2015) (לת)
8. אני בן 54 ושמעתי מצוין.
אלברט , (25/06/2015)
7. למה לא מבינים מילה אחת שיוצאת להילה פלדמן מהפה.
רות גושן , גבעתיים (24/06/2015)
6. היי ציפי
רוחמה , (24/06/2015) (לת)
5. נותנים לכל גראפומנית להעלות הצגה?
גוסטה , (22/06/2015) (לת)
4. ביזיון
אליהו כהן , רמת השרון (22/06/2015)
3. מעולה
יואב גרונו , גבעתיים (21/06/2015)
2. הצגה נפלאה
נורית הלוי , תל אביב (21/06/2015)
1. זוהי כתבה של נרקיססט ולא של מבקר תיאטרון
ליאור גרוס , תל אביב (21/06/2015)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע