סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן לונדון 2015 - קינוחים קפקאיים
 

 
 
בתיאטרון היאנג-ויק משנעים את ק׳ ו״המשפט״ על מסוע ובוחנים שיבוטים בתא מראות סגור


מבעד לחור המנעול
 
קינוח סעודת התאטרון העשירה במטעמים הגיעה לתחנה הפופולרית של תאטרון היאנג-ויק במרכז התרבותי העשיר בגדה הדרומית של התמזה בלונדון. ההצגות של התאטרון הזה זוכות בדרך כלל להפקות מקוריות, לעתים חתרניות בעליל, והוא אחד התאטראות שמצליחים להכיל בפעילותו את אופיים האיכותי של הפרינג׳ ושל הרפרטוארי.
 
לקראת סיומו של הביקור, ולפני ש״המלט״ גנב את תשומת הלב, עשה זאת היאנג-ויק עם שתי הצגות מסקרנות, שהגדולה והמורכבת בהן היא עיבוד של ״המשפט״, הרומן הנבואי של פרנץ קפקא, בעיבוד של ניק גיל - שחקן ומוזיקאי מוערך בשני הכובעים.
 
העיבוד שלו הדגיש את העל-זמני בפרשת גלגוליו של יוזף ק. ממיטתו (לאחר תמונת פתיחה שבה הוא נהנה ממופע חשפנית ושתייה כדת) כאשר אל חדרו פולשים ״אנשי החוק״ שמודיעים לו כי הוא נאשם. על השאלה במה חטא מתקבלת בין השאר התשובה כי חטאו הוא בעצם העובדה שהוא נאשם. עם זאת הם מאפשרים לו לצאת למשרדו  בבנק שבו הוא מכהן כסגן מנהל.
 
הדרך לשם ובחזרה הופכת למסע מסויט שבו הוא עבר דרך פקידים, עורכי דין, שכנים ובעיבוד של גיל מודגשת בעיקר נוכחותן המפתה או הרודפת של נשים צעירות ומבוגרות. העניין הזה קיים ברומן אבל הוא מהווה מוטיב משמעותי לתחושת הרדיפה ואין-אוניו של ק׳.   
 
הצגה על מסוע
 
שלושה גורמים נותנים להצגה את אופייה, שבניגוד למצופה התקבלה באכזבה מסוימת על ידי המבקרים, אך הקהל נוהר לראותה: התפאורה של מרים בותר שהפכה את האולם המלבני הגדול של התאטרון לאולם בית משפט והושיבה את הקהל סביב כמושבעים. בכניסה מונח לפניהם חור מנעול ענק, שבהמשך יתרומם ויגלה את משטח המשחק - מסוע ארוך המכניס שחקנים ואבזרים מימין ומוציא אותם משמאל, או להפך.
 
הגורם השני הוא הבמאי ריצ׳רד ג׳ונס בעל מוניטין של איכות ולצד עבודותיו ביאנג ויק וברויאל קורט הוא מצליח במיוחד בתחום האופרות והוא מבוקש בבתי האופרה הגדולים והחשובים במילנו, ניו יורק, פריז, ברלין וכמובן בלונדון ובאנגליה. אני מציין זאת משום שבמידה מסוימת הצגת ״המשפט״, על מלוא חולשותיה - ויש כאלה - מזכירה במיטבה הפקה אופראית שמקפיצה יצירות מעבר למציאות העכשווית, ואפילו אצלנו בארץ.
 
הגורם השלישי שמחזיק את ההצגה הזאת זקופה ומרתקת הוא רורי קינאר במשחקו המרתוני (110 דקות של נוכחות בלתי נפסקת) ששב וקובע אותו כאחד השחקנים החשובים בדור הזה של התאטרון האנגלי. בשלוש השנים שעברו ראיתי אותו בתאטרון הלאומי כהמלט מרגש במיוחד, וכיאגו מרשים בעוצמת נוולותו. הפעם הוא נאבק על הבנת ״חטאו״, כנגד מכונת הפולשים לחייו.
 
קינאר מצליח לעצב את הפרנויה שהוא נלכד לתוכה, תוך כדי כך שהוא מנסה לשמור על תפקודו בבנק. לצד התקפי זעם הוא מצליח ל״הירגע״, ואז מבעי קולו, עיניו ומחוותיו יוצרים את המסוע האישי שלו שעליו הוא נע מפוחד מזולתו או נועז במאבקו. לצדו בולטים קייט או׳פלין המגלמת את שש הנשים והנערות שחולפות או עוצרות בדרכו, והשחקן יו סקינר, שגונב את ההצגה בתמונה אחת שבה הוא הופך לכלבם המכשכש בזנב של החוק והצדק.

"המשפט" בתיאטרון "יאנג וויק"


המשפט-צבי-גורן.jpg
המשפט (צילום: צבי גורן)

 
גנים של חסה
 
שלוש שעות הפרידו בין ״המשפט״ להצגה A NUMBER מאת המחזאית החשובה קריל צ׳רצ׳יל. המחזה הוצג לראשונה ב-2002 ברויאל קורט עם דניאל קרייג ("ג'יימס בונד") ומייקל גמבון ("הבלש המזמר") ואחר כך בניו יורק עם סם שפארד, ואף צולם כסרט בהפקה משותפת של HBO ו-BBC.
 
צ׳רצ׳יל בוחנת במחזה את האפשרות שהמדע ישבט בני אדם, ומה יקרה לנו אז. למעשה כבר נעשים שיבוטים אנושיים במקרים של אבדן חיים (חיילים שנהרגו בקרבות) גם אם לא מכנים אותם כך. אבל במחזה הזה היא מספרת את סיפורו של אדם שביקש לשבט את בנו - עקב משבר משפחתי - ולפתע מתברר לו שחוץ מהשיבוט המבוקש, המדען שביצע זאת גנב תאי DNA נוספים ושיבט עשרים, אולי שלושים ואולי אף יותר. המספרים, כפי שרומז שם ההצגה, אינם ידועים ולכל משובט יש כנראה מספר מזהה.
 
צ׳רצ׳יל קבעה כי רק שני שחקנים יגלמו את תפקידי המחזה - האחד יהיה האב, והאחר יגלם שלושה בנים ״זהים״:  את המקור, ושניים מהשיבוטים שלו. המחזה כתוב בחמש תמונות קצרות, 50 דקות בסך הכל, ובכל אחת צפונה הפתעה - של הדמויות, וכמובן של הקהל.
 
ברנרד 2 (השיבוט המוזמן) הוא זה שמגלה להפתעתו את העניין, אך מתנחם בעובדה שהאב גידל אותו ורואה בו את בנו האמיתי. אלא שאז מגיע במפתיע ברנרד 1 שהוא הבן המקורי שהורחק מאביו. המפגש בין שני הבנים מתרחש מחוץ לבמה (על פי עקרונות הדרמה היוונית) וסופו הטרגי מוליך לרצח ולהתאבדות. ואז, מתוך סקרנות טבעית של איש המבקש לגלות את מוצאו, מגיע אל האב אחד השיבוטים ה״ממזריים״ (אם אפשר לכנות זאת כך), שמו מייקל והוא נשוי, מאושר, אב לשלושה, ומקבל את כל העניין בפשטות עניינית.
 
הטקסט החשוב שלו אגב מסביר לאב כי בסופו של דבר ה-DNA שלנו מורכב מתשעים ותשעה אחוזים של גנים זהים בכל בני האדם, תשעים אחוז של גנים זהים לאלה של שימפנזים, ושלושים אחוז לגנים של חסה. ״האם זה מעודד אותך?״ הוא שואל את האב, ״אני אוהב בעיקר את העניין הזה של החסה. זה גורם לי להרגיש שייך״. בדור הזה של הצמחונות זה סופר-אקטואלי וכנראה גם מסביר את העניין.

A-Number בתיאטרון "יאנג וויק"

לקס-שרפנל.jpg
ג'ון ולקס שרפנל (צילום: Johan Persson)
 
אב ובנו בחייהם ובבמה
 
גם כאן שלושה גורמים קבעו את אופיה המיוחד של ההצגה שהיא למעשה הפקה אורחת מתאטרון נופילד בסאות׳המפטון. התפאורה של טום סקאט היא תא סגור שהקהל יושב מארבעת עבריו וצופה במתרחש מבעד לחלונות זכוכית שמשמשים כמראות במעבר בין התמונות. הסאונד מועבר מבפנים לרמקולים באמצעים אקוסטיים משוכללים. (כפי שזה קורה בהצגת תאטרון חיפה ״4.48״).
 
מייקל לונגהרסט ביים את ההצגה ברגישות מיוחדת לניואנסים המחוותיים של שלושת הבנים, וביחס ישיר למפגש עם האב. והגורם המיוחד בהצגה הזאת הוא זוג השחקנים ג׳ון שרפנל ולקס שרפנל שהם אב ובנו גם מחוץ לבמה. שרפנל האב, מוותיקי הבמה, הטלוויזיה והקולנוע באנגליה יוצר דמות אמינה של אדם שניצב לפתע מול תוצאה מפתיעה של אהבתו הראשונה - לברנרד 1, שאת דמותו ביקש לשמר.
 
אבל מי שעושה את ההצגה לחוויית משחק מיוחדת הוא שרפנל הבן, המגלם את הבן המקורי ושניים מהשיבוטים. והוא מצליח באופן טבעי לשמור על שלוש הזהויות, אך בעיקר הוא מעצב בדקויות את ההבדלים ביניהן, שהם בעיקר באופי, בתנועה ובמבע הכללי שהם משדרים.
 
הצגה מעניינת שבמפתיע זוכה לסוג של שיבוט בהצגה ״לופין היקר״, עיבוד של ספר פופולרי שבו פורמה חליפת המכתבים בין ד"ר הספורט האנגלי הוותיק רוג׳ר מורטימר ובנו הסורר-מורד צ׳רלי. את תפקידיהם מגלמים בהצגה העולה השבוע בווסט אנד מגלם עוד צמד שחקנים מוכר - ג׳יימס פוקס ובנו צ׳רלי פוקס.
 
וכך חזרתי מביקור הקיצי בלונדון במחשבה על שני אתגרי משחק מעניינים לצמדים הישראלים יוסי ואבשלום פולק, אברהם ומיכה סלקטר ואלי ורן דנקר. נחכה ונראה אם מי מהם ירים את הכפפה.  



10/08/2015   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע