סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן המחיצה - מעבר לחיים
 

 
 
״המחיצה״ הוא מחזה שיש בו אלימות מילולית ופיזית המזכירה את מחזותיו של אדוארד אולבי, יש בו אבסורד נוסח הרולד פינטר ויש בו אנשים קשים בנוסח יוסף בר יוסף. השפה של יקיר מחברת את אלה והיא מיוחדת, גם כאשר נדמה כי היא נלכדת בתוך עצמה ואיננה מסייעת לצופה להבין את מכלול רזיה"
מחזה מקורי של עינת יקיר העולה בחאן מבקש להבין את מהלכה המאבן של טראומה משפחתית


במעגל החרדה
 
״המחיצה״ הוא המחזה הראשון של עינת יקיר העולה על במת תאטרון מקצועי, לאחר מחזה קודם שכתבה והוצג בחוג לתאטרון של אוניברסיטת תל אביב.  יקיר, 20 ילידת חיפה מוכרת יותר ככותבת רומנים, סיפורים, כולל לילדים, מאז שזכתה בתחרות הסיפור הקצר של ״הארץ״ בשנת 2000. היא זכתה בפרסים ויש לה סיבות טובות להביט אחורה בגאווה אל 15 שנות יצירה.
 
אבל המחזה העולה עתה בתאטרון החאן הירושלמי בבימויו של  עודד קוטלר וכבר נערך להופיע כספר בהוצאת רסלינג הוא סיפור אחר על מבט לאחור. לא בזעם אלא בחרדה, לא בתבונה אלא בעצירה של מהלך החיים שבאה בעקבות אובדן חיים של ילדה בת שנתיים בתאונת דרכים, שהפיצוי עליו - אם בכלל ניתן לפצות את ההורים - הוא בית קטן, חדר אחד בלבד, שבמחזה הזה הופך לדמות פעילה לצד ההורים, בעל הבית שדרס, ואשתו הלכודה במצפון על חטא שלא חטאה.
 
לדברי יקיר בתכניית ההצגה המחזה שלה ״הוא בעצם הפיתוח הכי משוכלל נכון להיום של החרדה שלי, והחרדה שלי קשורה להיותי כאן, בת הארץ, בת המרחב הזה. חרדה לו – בגלל שאני חרדה לביתי, והכוונה היא לבית הכי בסיסי. זה לא איזה משל. אני חרדה לביתי, חרדה הכי קיומית, מסוג השיח שמתקיים פה מדי יום. בסופו של דבר אני קושרת מאוד את המחזה הזה ללידת בני, כי אני חושבת שמי שבוחר להביא ילדים כאן, מכניס את עצמו למעגל חרדה עוד יותר גדול. […] היא פרצה כשנולד לי הילד הראשון, לצד השמחה והאושר הגדולים. האובדן, חווית האובדן, הפחד מאובדן".

המחיצה-החאן02.jpg
המחיצה (צילום: ז`ראר אלון)

תקועים כנציבי מלח
 
עלילת המחזה מתמקדת בשלוש דמויות, עשר שנים אחרי המפגש הטרגי של אותה תאונת דרכים שהקפיא את מהלך החיים שלהן. האם אילנה נטרפת בטראומה מול עיני הילדה שתמונתה תלויה על הקיר ויוצרת בובות שפרצופיהן הם גזרי עיתונים, כותרות או תמונות של המצב הקיומי הישראלי. האב נוח הוא חוקר צמחים, שגדלו בעציצים וכבר שכחו מגע של מים. בעל הדירה, צלי, בהשפעת אשתו, פיצה את בני הזוג בכך שהעמיד לרשותם את הבית הקטן ועתה הם אמורים לפנות אותו לטובת בתו השבה מאי-שם.
 
אלא שהסידור הזה אינו יכול להסתיים, מתברר, והשנים שעברו רק העמיקו את האחיזה של ההורים בטראומה, שהבית מייצג אותה, והם תקועים בה כנציבי מלח. צלי, בעל הדירה מנסה להשתחרר מהקיפאון הזה, אך אילנה, המסרבת להתפנות מ״הבית שלה״, כלומר מהטראומה, לוכדת אותו עמוק יותר פנימה באמצעות פתרון המחיצה שאמורה לחצוץ בין עולמו לעולמה, אך למעשה תחבר אותם. הגבול, מתברר - ובכך אולי גם יקיר מצביעה על המציאות הישראלית-פלסטינית - הוא לא הקו המפריד אלא דווקא זה המחבר.
 
״המחיצה״ הוא מחזה שיש בו אלימות מילולית ופיזית המזכירה את מחזותיו של אדוארד אולבי, יש בו אבסורד נוסח הרולד פינטר ויש בו אנשים קשים בנוסח יוסף בר יוסף. השפה של יקיר מחברת את אלה והיא מיוחדת, גם כאשר נדמה כי היא נלכדת בתוך עצמה ואיננה מסייעת לצופה להבין את מכלול רזיה, להבדיל ככל הנראה מהיכולת לעמוד על ייחודה ומסריה בקריאה, כפי שעודד קוטלר חווה אותה כשקיבל לידיו את המחזה, ונלכד ברשתו.

המחיצה-חאן01.jpg  
המחיצה (צילום: ז`ראר אלון)  

 
הצגה שאינה עושה הנחות
 
ההצגה שביים מדגישה את המרכיב הפינטרי של המחזה בתפאורה העשירה בפרטיה שעיצבה פרידה קלפהולץ-אברהמי. הבית שהקימה, החלון הגדול הנשקף אל גן מוריק,  הקירות הטחובים-אפורים ושפעת החפצים הממלאים אותו, משדר לצופים עולם של חורבן. התאורה של רוני כהן והמוזיקה של בועז שחורי מדגישים זאת. 
 
כמו הבית, כך גם הדמויות שקוטלר היטיב לפענח בעיצוב המשחק המשובח והמותאם לטקסטואליות שיקיר העניקה להם, ובמיוחד לתפקיד של אילנה, שהוא עמוד התווך הנושא את המחזה ואת העלילה,  ובעיקר את ההצגה במשחקה הכובש-מרגש של נילי רוגל. הדמות שהיא יוצרת נעה בין ילדותיות לנשיות,  בין טירוף נפשי לטירוף פיזי, ובין כאב לשיתוק. זהו הישג גדול של רוגל וקוטלר.
 
יוסי עיני מגלם ברגישות את נוח, הבעל שמוצא פורקן ליובש של צמחיו בבית האחר הקשור לטראומה - שאותה מייצגת  אשתו של בעל הבית, ניבה, דמות נוכחת-נעדרת בעלילה, שמגיחה לפתע בגילומה של יהודית מנדלבאום. את צלי, הכלוא בין אשמה לתשוקת חיים, מגלם בטבעיות ניר רון.
 
בסיכומו של דבר ״המחיצה״ הוא מחזה שאינו קל לעיכול, וההצגה הטובה כשלעצמה איננה עושה לו הנחות. אבל חשיבותו בביטוי החרדה שעינת יקיר מדברת עליה, ובקול המקורי החדש שהיא מביאה לתאטרון הישראלי.


למועדי מופעים >

12/11/2015   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע