סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: צבי גורן סיכום הרמת מסך 2015: רשימה שנייה
 

 
 
Builders (הבונים החופשיים) מאת עידו בטש הייתה אחת מהיצירות היפות ביותר שהועלו הפעם, אולי המחולית ביותר בכל המסכים. היצירה היא דואט שבטש רקד יחד עם דור פרנק לצלילי מוזיקה קלאסית מאת פרנץ ליסט, ושורה קצרה מאת גוסטב מאהלר, ובו כהגדרתו השניים "שואפים למצב אוטופי... לבדוק את האפשרות שלנו כפרטים בחברה לשנות מהבסיס את חוקי ההתנהגות הנורמטיבית"
רק יצירתה של לילך ליבנה במסך 6 הצליחה להתניע את הקהל כגורם משפיע ביצירת אמנות


אמיתות לשעה זמנית

האמת הראשונה המזדקרת בסיכום הרמת מסך 2015 היא שהיצירות שהועלו, הפנו עורף למחול נטו בהמשך למה שהיה בשנה שעברה. אבל אין בכך כדי לטעון שזו הייתה מטרתם לסתום את הגולל על המחול כפי שנדמה למי שמצפים למצוא אותו במפעל הזה, ובוודאי לא למי שמחפשים שפה כוראוגרפית חדשה. זהו יותר שלב מעבר, שלב הפרפורמנס, שבו היוצרים בוחנים אפשרויות שונות.

האמת השנייה היא שיוצרים שבכל זאת ניסו ליצור מופע עם דגש מחולי, הצליחו להאיר בעייתיות נמשכת של הזמן והמקום, שיש להם תביעות במתחמים של ביטוי ואמירה שידברו אל תובנת הצופים במקום אל ריגשתם. אלא שרגעי המחול, ברמתם הטובה או החלשה יותר, נראו לעתים כנספחים לעיקר, ומשום כך רק מעטים מהיוצרים יצרו גם "כוראוגרפיה" בתוך ה"פרפורמנס" שבנו עם שותפיהם, מעצבי במה, תלבושות, תאורה וסאונד.

האמת השלישית, ישנה נושנה כדברי קהלת, היא שאין חדש תחת השמש. היצירות שהועלו, בדרגה זו או אחרת, ממשיכות שושלת ארוכה של ניסיונות מוצלחים או כושלים לרתום את אמנות התנועה של הגוף המופיע בפני קהל. הבלט הקלאסי נפרץ בשעתו על ידי יוצרים שפעלו במסגרתו, המחול המודרני התפצל בשעתו למעגלים סגורים, שנפרצו בבוא העת וחברו לאמנויות במה אחרות, לאמנויות לחימה, לקרקס, "לכל מה שזז".

והאמת הרביעית היא שהגוף, שהאידיאולוגיה המקומית החלה לטפח את מהותו כרעיון, הוא כמאמר המשורר ״רק בית חומר, נכון, אומנם כן הוא,/ אבל חומר כזה, כה נאה ומשובח,/ כבר כמעט לא מוצאים בימינו.״ ובאמת אין לו תחליף. בלעדיו אין מחול, אין תנועה, אין פרפורמנס. ואת זה גם הרמת מסך 2015 הוכיחה.


מסך 4 - רגש, דימוי, מכונה

היצירה הראשונה במסך 4 (בניהול אמנותי של איציק ג׳ולי) הייתה In Vitro (במבחנה) של בשמת נוסן, אשר ניסיונה כרקדנית בת שבע התפתח במשך השנים למעמד בינלאומי כמעמידה בלהקות שונות את יצירותיו של אוהד נהרין וכמורה לגאגא. כיוצרת עצמאית, ובשיתוף עם יוצרים שונים בארץ ובחו״ל, היא בחרה כהגדרתה "לחקור את התנועה, את הרגש ואת הדימוי במבע מכני".

את אלה היא הביאה בצורה ברורה ומבוקרת ביצירה שכללה במה ותלבושות בעיצוב של קים טייטלבאום, כולל הר-קרחון לבן שבנה גילי גודיאנו. אבל לא הם שיצרו את הטקסט המחולי אלא התנועה הייחודית שנוסן בנתה לעצמה ולכל אחד מרקדנים המצוינים שגייסה לצדה - גילי נבות, רן בן דרור, אריאל כהן (בכניסה מרשימה מאוחרת ששינתה את מאזן-המחקר). סולו, דואט, משחק זרועות ״הודי״, ובמיוחד דואט של בן דרור וכהן, יצרו תחושה של ״חיות טרף״. 30 דקות של עניין.

לאחר ההפסקה הגיעה תורה של The Free Builders (הבונים החופשיים) מאת עידו בטש שהייתה אחת מהיצירות היפות ביותר שהועלו הפעם, אולי המחולית ביותר בכל המסכים. היצירה היא דואט שבטש רקד יחד עם דור פרנק לצלילי מוזיקה קלאסית מאת פרנץ ליסט, ושורה קצרה מאת גוסטב מאהלר, ובו כהגדרתו השניים "שואפים למצב אוטופי... לבדוק את האפשרות שלנו כפרטים בחברה לשנות מהבסיס את חוקי ההתנהגות הנורמטיבית".

הם עושים זאת בשרשרת של מצבים, כנואמים סטטיים וללא מילים בהתחלה, הומוריסטיים ומקצביים בהמשך, ותמיד בשימוש מושכל בגופם, תוך יצירת משוואה מעניינת בין קול לתנועה באמצעות הברות שהם משמיעים לתנועות שהם מבצעים. יוצרים שינויים של הדימוי האישי או הפיזי, מחפשים מבע חדש, אחר, לעצמם כיחידים או כצמד, נפרדים ממה שמצאו והולכים הלאה אל הסיום הנפלא בו היא נושאת אותו על כתפה וביחד הזה הם נפרדים מהקהל כציפור גדולה. פרפורמנס שהופך למחול נטו.


אין ויטרו - בשמת נוסן (צילום: תמר לם)

מסך 5 - משלוש יוצאת אחת

מסך 5 (בניהולו האמנותי של איציק ג׳ולי) שהועלה על במת המרכז האתני ענבל נפתח ב-The Happening(התרחשות). סולו של תמי ליבוביץ אשר כהגדרתה היה "סדרה של פעולות, מעין פסלים קינטיים וווקאליים המושתתים על קואורדינציה של מכניקה ורגש. העבודה הזאת היא על 'עצמי' כפורמט, לא בהכרח כאוטוביוגרפיה".

יש בעבודה רגעים יפים של אסתטיקה בימתית, יצירת דימויים, בהילוך החוזר על עצמו או בהילוך אטי, בשימוש באביזרים - אך מעבר לכך לא הצלחתי למצוא בה תשוקה או יצריות. נותרתי פסיבי במקומי, או כחולף על פני תמונות בתערוכה מבלי להתעכב לבחון מוצג כלשהו. על פי תגובות אחרות, חוששני שגם הפעם נכשלתי בתפקידי כצופה.

כך גם קרה לי ב-Void של אור מרין שהייתה השלישית והחותמת את המסך הזה, למרות עירום חלקי ושפע צמחיה שפוזרה על הבמה ואחר כך הפכה ללבוש חלקי של שלוש הרקדניות אלי כהן, מור נרדימון, הילה זוהר שהיו מרשימות ברגעים רבים. אלא שהיצירה עצמה, שבהן הן אמורות לבחון "את החומריות של גופן" (ראה הציטוט לעיל במבוא למאמר), לא התחברה אצלי הפעם לאמירה משמעותית, אם בגלל מוגבלות כוראוגרפית, או בגלל מוגבלות אישית שלי וכישלוני החוזר כקהל.

וזה דווקא הפתיע אותי כי בין שתי היצירות האלה הופיעה "לחוד(ים)", יצירה פוליטית מענגת ומקורית של עדי בוטרוס שממשיך לפתח בהצלחה את כישוריו היצירתיים לביטוי רעיונות חברתיים או פוליטיים, כפי ששם היצירה רומז במשמעויות הגלויות או הנרמזות בו למצב הקיומי הנוכחי שלנו בארץ הזאת, או במרחב האזורי. יחד. לחוד. לכודים.

עדי-בוטרוס-גדי-דגון01.jpg
עדי בוטרוס (צילום: גדי דגון)

אזהרת המשורר

היצירה נפתחת כאשר בוטרוס ואבשלום לטוכה יושבים ומלהגים דיאלוג "פיקנטי" עם ביטויים כמו "אתה יכול לשחרר את זה" או "הזדמנות לחוויה מתקנת", תוך כדי משיכת חבל אדום היוצא מצד הבמה האחר. ולא שהם אומרים משהו קונקרטי, אבל ההומור הדק (בנוסח המוכר מיצירות קדמות של בוטרוס, הלל קוגן וגם רותם תש״ח) מדבר מבעד לחלקי משפטים ומילים.

ואז, כשנדמה שהחוט הארוך ארוך עוד יותר ונגזר עלינו לצפות עוד ועוד בהתלהגות המשועשעת-רצינית, פורצת אל הבמה, זועמת ואלימה, אישה באדום שמסתבר כי נמאס לה לחכות לסימן המוסכם לכניסתה, ונראה לה כי הפטפטת לא תיפסק. האישה הזאת היא השחקנית אהובה קרן שבמטה קסם, וככל הנראה בעבודה מרוכזת, הפכה גם לרקדנית עבור היצירה הזאת. והיא משחקת ורוקדת, כאם הגדולה מהחלומות, בנשמה ובגוף.

כבר בכך בהגדרתה של קרן כשחקנית או רקדנית או פרפורמרית אני מאשש את הטיעון הפוליטי הניצב ביסוד היצירה הזאת שיש לנו "רצון אובססיבי להגדיר את עצמנו במרחב… לסמן אחרים ולחדד הפרדה למי שרוצה בה". וכך באמצעות טריו מרתק, יצירתו נדמית לרגעים כסיפור קין והבל או יעקב ועשיו - ומעניין שללא יצחק וישמעאל, שהרי הם ממילא נמצאים על הבמה, בפועל או בדמיון.

אינני בטוח שבוטרוס צודק בהנחת העבודה האופטימית שלו שבסופו של דבר תהיה כאן התמזגות, "בין אם באדמה או ברוח", אבל ברור לו וגם לנו, למרבה הצער, שבינתיים "לנו נותר לשהות בחידלון ובחוסר היכולת שלנו להציע איזון". ובכך חובר עדי בוטרוס אל המשורר האנגלי ווילפרד אוון,שכתב אז, לפני כמעט מאה שנה, לפני שנהרג בחזית בימיה האחרונים של מלחמת העולם הראשונה, ש"כל מה שמשורר יכול היום לעשות הוא להזהיר".

מסך 6 - הקהל יאמר את דברו

הסערה בכוס מים של הרמת מסך השנה היא בלי ספק זו שעוררה היצירה הבודדת במסך הזה בניהולו האמנותי של איציק ג׳ולי. היצירה ששמה "האבסטרקציה: מרחב לתפילה משותפת" היא פרודיה מתוחכמת - שלא כל חוויה נכנסים בסודה - של לילך ליבנה על מסורת צמצום הניראות של הגוף בדתות השונות, ומהפולחניות המקדשת את התהליך.

יחד עם אבנר מרים עמית, מזמינה ליבנה את הקהל להיכנס למקדש התפילה בסטודיו דליה שבמרכז המחול סוזן דלל, להשיל נעליים, להתמזג במעגלים, ללבוש מסכים שחורים או לבנים בגזרת הבורקה, להאזין ואפילו להשתתף בהשמעה כנסייתית של טקסטים רציניים ומדודים, חרף חיוכה הנרמז וקולה הרך של ליבנה. היא מציעה בירה בקונכיות, היא מעלה את רוחה של איזידורה דנקן והיא גם מעלה קרבן אדם שהיא בוחרת מהקהל.

מסך-6-תמר-לם.jpg
לילך ליבנה  (צילום: תמר לם )

אבל מבעד לפרודיה מתגבשת ההכרה כי היצירה הזאת, שאיננה יצירת מחול או פרפורמנס, היא יצירת אמנות במובנה הרחב ביותר שבוחנת את הקהל, תוך כדי הפעלתו, ואת יכולתו כיחיד וכחברה להפשיט את עצמו ואת סביבתו ממושגיו הנוקשים היוצרים את הגוף ואת השריון המכסה אותו. ואולי לכך מכוונים גם החושבים מחול, תנועה, משחק ופרפורמנס. נושא למחשבה.



24/11/2015   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע