סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
כתבה
 
מאת: צבי גורן צבי גורן בלונדון (3) -הגולם קם על יוצרו
 

 
 


לסיום ביקורו בלונדון נפגש צבי גורן עם שתי גרסאות מודרניות לאגדת הגולם שקם על יוצרו ונשלפו מעולם הקולנוע אל התיאטרון.

סאטירה אקטואלית מאז ימי הראינוע ועד היום

הסיפורים והאגדות על מפלצות, בובות, רובוטים וכדומים להם מעשי ידי האדם, להתפאר או להתאכזב, ואשר כניסתם לתוך המערבולת האנושית חוללה אירועים בלתי צפויים בעליל היו חביביהם של יוצרים שונים בכל מהלך ההיסטוריה, וככל הנראה גם בעתיד.

בתיאטרון הלאומי המלכותי בלונדון עלה בי הדימוי של גולם שקם על יוצרו במהלך ההצגה "פעם בחיים" אותה קומדיה-סאטירה שכתבו מוס הארט וג`ורג` ס. קאופמן לפני 75 שנים. בעיני רבים המחזה מביא יותר מהתבוננות סאטירית נכונה לשעתה, והאקטואליות שלה מבעבעת מתוכה היום, אולי אף ביתר שאת.

המחזה מספר על שלישיית קומדיאנטים מובטלים למדי שיוצאים מניו יורק, שבה לא נמצאה להם פרנסה, אל מכרה הזהב הגדול ששמו הוליווד. המהלך הזה מתרחש בעקבות הקרנת הסרט המדבר הראשון "זמר הג`אז" עם אל ג`ולסון, והצלע הנשית בשלישייה מבינה כי זאת באמת ובתמים הזדמנות לגרוף הצלחה לקופה הפרטית.

הרעיון שלה הוא להקים בית ספר לדיבור תקין ולהגייה נכונה עבור השחקנים של הראינוע שעד כה לא נדרשו להשמיע את ציוציהם וצוויחותיהם. בעזרת תרמית קטנה שעובדת על עיתונאית צמרת בעלת קשרים בלתי נדלים עם המפיקים הגדולים, מתנחלים השלושה באולפן גדול שבראשו ניצב טייקון-מוגול ששמו הנרי גלוגאוור.

בנקודה הזאת גם עולה לגדולה חבר אחר בשלישייה, ג`ורג` לואיס, שמפצח בפיו בוטנים וכדומה (ופעלול טכני של אנשי הקול מגביר אותו לממדים מפלצתיים), ודברי השטות שהוא עושה או אומר מקבלים משמעות של גאונות. הוא הופך בסופו של דבר לאיש שמכריע את ההכרעות הגורליות באולפן, שתחילה נראות כאסון וסופן כסנסציה. למעט רעיון אחד קטן בסוף, שהזכיר לי ביתר שאת את סופו של הגולם מפראג.

התמונה ההוליוודית המתוארת במחזה מוכרת וכשלעצמה אף איננה מי-יודע-מה. אלמלא העובדה ששני המחזאים המתנבאים על ירידת קרנם של בימות ברודוויי ועל נסיקתם של סרטי הקולנוע מעולם לא ביקרו בהוליווד לפני שכתבו את המחזה שלהם.

אבל מעבר לכך ומעבר לעובדה שהם מתארים את הקולנוע כגולם שקם על יוצריו ותובע מהם מסים מפלצתיים שיבטיחו את ממונם של המשקיעים, הם מתארים בכתיבתם משהו מוכר יותר לימינו אלה – את הטלוויזיה, את המחשבים, את הטלפונים הסלולריים וכל מה שהופך את העוסקים בהם ואת הצרכנים שלהם לכלי המשחק.

דיוויד סושה הופך קש לזהב

ההצגה המרהיבה על בימת אולם אוליבייה הגדול נהנתה בראש וראשונה מתפאורה נהדרת, תלבושות מעוצבות להפליא (שהזכירו לי את המהפכה שחולל בשעתו ססיל ביטון, מעצב התלבושות של הפקת "גבירתי הנאווה" המקורית בלונדון ואח"כ בקולנוע), ליווי מוזיקלי מצוין ומשחק קבוצתי מקצועי לעילא של 30 שחקנים ורקדנים בבימויו הרענן למדי של אדווארד הול.

ועם זאת, אני מודה שאלמלא שני שחקנים נפלאים היה אפשר לומר שזאת בסך הכל הצגה שניתן למצוא בקלות בברודוויי או בווסט-אנד ולהמשיך הלאה. בתפקיד לואיס ה"גאון" משחק אדריאן סקארבורו שמצליח ליצור דמות אמינה מאוד של כלומניק, כמעט כמו בלאומילך של קישון, בדרך כלל בפנים מביעות תמיהה, במחוות פשוטות של טמבל שאיננו מבין דבר, אפילו לא מה הוא עצמו אומר או עושה.

אבל את ההצגה מקפיץ למרומיה השחקן הנפלא דייוויד סושה, שנהנה בעליל לשחק את דמות המפיק המפלצתי שהגלמים שלו (לואיס והקולנוע גם יחד) קמים עליו שוב ושוב והוא הופך קש לזהב. סושה, שמוכר לרבים כמי שמגלם בסדרת הטלוויזיה ובסרטים שנעשו על פי ספריה של אגתה כריסטי את דמות הבלש הרקול פוארו. בשעתו ראיתי אותו בסטראטפורד בתפקידים שקספיריים גדולים ובראשם שיילוק שזיכו אותו במעמד מרכזי בתיאטרון האנגלי. השתתפותו ב"פעם בחיים" היא בחזקת הופעה של כוכב גדול שהוא כוח המשיכה העיקרי לקהל.

ולא בכדי. סושה יוצר דמות ענקית, מדהימה באנרגיות המתפרצות, באנושיות המתגנבת בין הסדקים, בחוש התזמון המדויק ובתנופה הרחבה של משחקו. כשהוא נכנס לבמה בפעם הראשונה הייתה תחושה מחשמלת, מכשפת. פרצי הצחוק של הקהל לא השאירו מקום לספק כי סושה שולט בהצגה ללא מצרים. וזה שב וחזר בכל תמונה, קצר או גדולה שהופיע בה.

מרוב אפקטים עם המספריים נעלמה אישיותו של אדוארד

למחרת ההצגה הזאת עברתי את אחת החוויות המשפילות ביותר שזכיתי להם בתיאטרון האנגלי. זה היה בתיאטרון מחוץ ללונדון, במופע הטיפוסי המסורתי לעונת חג המולד-ראש השנה. הפעם בחרו להעלות את סיפור אלאדין (וספרתי לפחות ארבע הפקות שונות של הסיפור הזה, מהן שתיים עם כוכבים כמו יאן מקקלן, בלונדון, וסיימון קאלו, בריצ`מונד).

בעברית הכי פשוטה אני יכול להגיד שלא היה שם כמעט שום דבר ראוי לשמו, לא מחזה, לא בימוי, לא משחק. גם התפאורה הנוצצת הייתה שטוחה, והכוכב של ההצגה היה סטנד-אפיסט מן השורה. הקהל נהנה בחצי השני ובעיקר כאשר סדרת תקלות הפיקה מהשחקנים את המיטב, או כאשר שלושה מהם השתוללו על הבמה בהפקרות מוחלטת.

זאת הייתה אמורה להיות ההצגה האחרונה במסע הנוכחי, אך החלטתי שעם טעם רע כזה אינני מוכן לעזוב, ובערב האחרון יצאתי אל אולם הסאדלרס וולס המשופץ ברובע איזלינגטון שבו מועלה הלהיט החדש של מתיו בורן, יוצר "אגם הגברבורים" ו"כר-מן" ו"מחזה ללא מילים" הנפלא שעליו דיווחתי בביקוריי הקודמים.

הפעם הגשים בורן חלום אישי שלו בן שבע שנים והעמיד על הבמה גירסת מחול לסיפור סרטו של טים ברטון מ- 1990 "המספריים של אדוארד" בכיכובו של ג`וני דפ. אלא שמה שעבד מצוין בקולנוע, תסריט, דיאלוג, צילום, עריכה ומשחקו-אישיותו של דפ לא נמצאו לרשותו של בורן והוא נאלץ למצוא תחליפים.

שוב, הצד החזק של ההפקה היה העיצוב הבימתי. אבל בפעם הזאת דווקא הדמיון היצירתי בתחום הזה גימד או האיר את היצירתיות של בורן באור לא מחמיא, ובעיקר במערכה הראשונה שהייתה משעממת למדי, עם מעט רעיונות כוריאוגרפיים שחרגו ממתכונת הריקודים המלווים מחזמרים שכונתיים.

רק לקראת סופה של המערכה היה ניצוץ השראה שנתן הזדמנות מחול רצינית לריצ`רד ווינזור שרקד את תפקיד אדוארד – כשכפות ידיו נתונות בתוך מתקן רב-מספריים. הזדמנות טובה יותר כבר ניתנה לו בסולו ובדואט במערכה השנייה. במהלכה אמנם כבר השתפרו העניינים, ובורן ויתר על קישוטים מיותרים, אך עדיין לא נמצא הפתרון לעניין המרכזי של היצירה – דמותו של אדוארד. מרוב אפקטים קטנים סביב המספריים נעלמה כליל האישיות, ובלעדי זו אין קיום לגולם הזה, לא בתמימותו, לא בתהליך קבלתו, ובעיקר לא בהתאהבותו בבת המשפחה.

עד כדי כך שאפילו התמונה שבה אדוארד הורג בשגגה את מחזרה של הנערה שמשפחתה אימצה אותו, חטופה מאוד ואדוארד נעלם במהירות שיא לפני שהספקנו לקלוט מה קרה.

הנה כך, הסתיים לו הביקור בקול ענות חלושה, כשאני משאיר מאחור רשימת הצגות שלא הספקתי לצפות בהן, חרף המלצות של חברים ושל עמיתים בתקשורת הבריטית. הצגות כמו "מרי סטיוארט" של שילר, "אווז הבר" של איבסן, "מספד לג`ורג` דילן" עם ג`וזף פיינס, "מרי פופינס" ועוד הצגות שהייתי יכול לצפות בהן בשמחה.

לפרטים נוספים על "פעם בחיים"
לפרטים נוספים על "המספריים של אדוארד"

מה רואים בלונדון? צבי גורן מדווח
צבי גורן סוגר שנה עם שקספיר, בלונדון


09/01/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. עכשיו אני מבין איזה מבקר הוא צבי גורן
גם אני ראיתי , (13/01/2006)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע