סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 מאי 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן צוללן 2016 - לתוך המסורת
 

 
 
בסיכומו, פסטיבל צוללן 2016 עם שפע האירועים, מופעים, הרצאות ודיונים - ואפילו אם רק בחלקו - היה מפגש מעניין עם מסורת שאיננה מרפה ואיננה נכנעת לאופנות או למשוגות של חופש הזלזול בהן."
שלושת השבועות של הפסטיבל הפגישו את העבר עם יוצרים ויצירות מכיווני תנועה שונים   


הכלכלה של המסורת

לא ראיתי את כל השפע שהציעו השנה מנהליו האמנותיים של פסטיבל צוללן, עדו פדר ומשה שכטר אבשלום. אני מיצר על כך גם משום הערכתי הרבה למפעל העצמאי הזה, וגם משום שתכניתו הרעיונית של הפסטיבל השנה היה בסימן חיבור מסקרן של ריבוי קולות וגם משום שאני מייחס משמעות חיונית למושגי מסורת התרבות בארץ בימים שבהם יש מי שבועטת בהם ברגל גסה ומבקשת להמציא את הגלגל שלנו.

המניפסט הרעיוני של הפסטיבל נוסח על ידי מנהליו באחד הטקסטים הבהירים והמדויקים שנכתבו בהקשר של כינוס פרפורמטיבי: ״הפסטיבל מבקש לחשוב את תפיסת ההווה לצד חקירת העבר – וכך, ההיסטוריה, התיאוריה והפילוסופיה של המחול מקבלות חשיבות. הממד הפוליטי, האסתטי והחברתי של המחול שואפים להיות מוצגים אחד לצד השני ולכן הפסטיבל מזמין ויוזם שיתופי פעולה מגוונים בכדי לממש חגיגת מחול עכשווי.״
 
את המשימה הדרקונית הזאת הם תיעלו דרך המושג: trad(e)ition המורכב מהלחם המילים trade ו- tradition. ״המושג חושף בפנינו את ה"כלכלה של המסורת", שבמסגרתה מסורת אינה זהות קבועה, אלא היא שוק חליפין דינאמי, פרפורמנס של הגורמים שמרכיבים את חיינו בפתח המילניום. תנועה בשרשרת האינסופית של הקשרים תרבותיים שבה לעיתים אנו אבודים, ולעיתים באופן מפתיע חופשיים.״

פרויקט הדגל של הפסטיבל השנה שגם זיהה את סוף השבוע הראשון שלו היה ״צוללים בענבל״, ובמסגרתו, לצד הרצאות, דיונים, סרט וקטעי וידאו, כולם בבית תיאטרון ענבל, התבקשו המשתתפים ״לחשוב במשותף מהי להקת מחול עכשווית ששורשיה במה שמכונה ״פולקלור מזרחי״. 

בהערת שוליים, לגמרי לא בשולי הרעיון של הפסטיבל, בית ענבל - שכמו בית בת שבע הסמוך אליו נבנה בשטח המרכז למחול, אירח מופעים שונים, וכך גם מוזיאון תל אביב, בית המידות ברחוב לילינבלום ומחסן 2 בנמל יפו. אתרים שעצם קיומם - השימור, תרתי משמע, הנרמז בקיומם למסורת ועבר - מתייחסים בעצם קיומם למסורת ואיכשהו נאבקים על שימורה ומיחדושה.


פסטיבל-צוללן-2016.jpg
צוללן 2016 (יח"צ)


פולקלור כאמנות

כמבקר אני נדרשתי לשאלה הזאת בהופעה של ״להקת ענבל״ חדשה, בת זמננו ב״ריקוד פשוט״ של מור שני. זו להקה רעננה ומבטיחה, אבל לבד מהשם אין שום זהות בינה לבין להקת-העבר המפוארת של שרה לוי תנאי, מרגלית עובד, לאה אברהם, רינה בדש וממשיכותיהן. 

ביצירתו היפה של מור שני, שהגיע מאמסטרדם כדי ליצור מחול מקורי לפסטיבל, נשבה רוח מעניינת שהביאה התבוננות מתוחכמת על צעדי פולקלור, ראשוניים או מעובדים, המוניים או אנסמבליים מצומצמים אמנותיים, במסגרת  הצעה "לחשוב מחדש על כמה מהמהויות הבסיסיות המרכיבות את רעיון הפולקלור; להסתכל בעין רעננה על צורות בנאליות כאוצרות ידע חדשים ולדמיין את הפולקלור של מחר". 

בחלק הראשון הנוכחות הפולקלורית בולטת, וקבוצת הרקדנים המצוינת, בוגרי מסלול ביכורי העתים, חוגגת במישרין או ברמיזה בדילוגים, קפיצות, צעדים שנולדו אי אז, אי שם, במבנים אירוביים או ״צבאיים״, בפסטיבלי מחולות ובתנועות הנוער. אלא שמור מבין כי את העבר הזה אפשר להציג בחיוך סלחני ולא בהערצה. וכי הקבוצה מהר מאוד הופכת למסה שרירית אלימה, של כור היתוך שברוב להטו הופך למדמנה של כוחות ניצים, מורטים. כאלה שרק בהילוכם האטי עוד אפשר לראותם ולהעריכם כיצירת אמנות.

גם ביצירתה הגדולה החדשה של יסמין גודר Common Emotions שעליה כתבתי בנפרד מתקיים המהלך הפולקלורי המעגלי, אך בזווית שונה לחלוטין. וכך גם בשני ערבי פרויקט 48, המעבדה הקבוצתית שיזמה לפני שלוש שנים דנה רוטנברג וצברה מעמד יוקרתי. כמחצית מעשר היצירות הקצרות שנוצרו בה, כל אחת בתוך 24 שעות, ועל פי מצעי ״עבר״ משותפים, ראויות לפיתוח בהמשך הדרך - וזה יהיה המבחן של הפרויקט ושל הרעיון הכללי של ה״צוללן״.


ריקוד-פשוט-יחצ.jpg
ריקוד פשוט (צילום: יח"צ)

ניסוי ומבוכה

ניסוי מסקרן היה ביצירה WALK של טליה דה פריס ודן וינשטיין, שבחנה בחלל מוזיאון תל אביב את החיבור בין מוזיקה לתנועה, ראשונית ובסיסית ככל שתהיה וככל ש״הילוך״ (שם היצירה) רומז אליה. החיבור הוא, כמובן, המהלך הטבעי מאז שמחול עבר מכיכרות השבטים אל אולמות, קטנים כגדולים. עם זאת נוצרה תחושה לא מספקת, אולי משום שהקהל ישב משלושה עברים במקום שגם הוא ינוע, כמו הצלילים, לאט או מהר, לכאן או לשם, אולי משום ה״מונוטוניות״ של תנועת המבצעים.

יצירה מעניינת בסוף השבוע האחרון הייתה ״נבוכים שָנים״ - Embarrassed Years - של אריאל כהן, נבו רומנו ושני גרנות שבה הם בחנו בדרך מקורית את הנושא של ״חירות ומחתרת. המחתרת היא מחתרת גופנית; החוויות והפעולות שאנחנו לרוב מסתירים מאחרים, הגוף על היותו זמני, מתכלה, מתפרק וחי. במופע זה אנחנו באים לחקור את מה שאנחנו מצניעים בגוף וכיצד אנחנו מפרידים את עצמנו מהחברה כדי לקיים צרכים בסיסיים.״

לשם כך הם בוחנים את המבוכה ואת ההתגברות עליה כמושגי תנועה מובהקים - ריחוק או קרבה, הזדהות או התנכרות, חטטנות וביישנות ועוד סימנים מובהקים, לקריאתם, של האי-רגש הזה של המבוכה, שבעבורם היא דלת שצריך לפתוח ולצאת מתוכה - אלה שלפניה ואלה שמאחוריה - אל החירות  של חוויות אנושיות, מוזרות ככל שיהיו.

נבוכים-שנים-גיא-און1.jpg
נבוכים שנים (צילום: גיא און)


אורחים מחו״ל

היצירה שחתמה את הפסטיבל Yellow Towel של דיינה מישל מקנדה הייתה סולו מעתע מאוד גם בגלל הבוהק הלבן של הבמה ומה שהיה עליה וגם בגלל הטקסטים הממולמלים כמעט ללא הפוגה במהלך השעה שבה מישל חזרה אל התרבות השחורה של מונטריאו במהלך שהיא מכנה כגירוש שדים בטכניקולור. 

כילדה, היא מספרת, היא הייתה עוטפת את ראשה במגבת צהובה כדי לנסות ולהיות בלונדינית כמו חברותיה בבית הספר. כעת בבגרותה, היא מבקרת מחדש בעולם מדומיין ובו האלטר-אגו שלה מופיע באמצעות פרפורמנס טקסי וחופשי מהסתרות וצנזורה. היא חוקרת לעומק סטריאוטיפים של תרבות שחורה, ובודקת האם היא כעת מזדהה עמם, וזאת באופן פשוט ואבסורדי כאחד.

מפגש נוסף עם מסורת מחול, והפעם עםה יוצרת הנפלאה פינה באוש, באמצעות מופע מיוחד שהביאו מברלין אורי טורקניץ הישראלי שראיין יוצרים שונים עליה, וג׳רלדו סי הברזילאי שרקד בלהקתה. I love my dancers - הוא משפט של באוש המתמצת, על פי כל העדויות, את מהות הקשר שלה כיוצרת עם רקדני להקתה.

טורקניץ וסי קראו מתוך ראיונות עם וויליאם פורסיית, ראימונד הוגה, סוזנה לינקה ודומיניק מרסי, ארבע דמויות מרכזיות שהובילו ליצירה של סוג חדש של תאטרון בשנות ה-70 בגרמניה – מחול-תאטרון, והיו קשורים לפינה באוש. דרך סיפוריהם ובמיוחד בכמה קטעי תנועה שהשניים שוקעים לתוכם, הם לוקחים את הקהל לצלילה מרתקת במעמקי הזכרונות על באוש כים שופע אלמוגי מחול.

בסיכומו, פסטיבל צוללן 2016 עם שפע האירועים, מופעים, הרצאות ודיונים - ואפילו אם רק בחלקו - היה מפגש מעניין עם מסורת שאיננה מרפה ואיננה נכנעת לאופנות או למשוגות של חופש הזלזול בהן.

I-love.jpg
I love my dancers  (צילום: יח"צ)


26/09/2016   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע