סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן ההודאה - אין סיכוי לנכבה
 

 
 
'ההודאה' היא גרסה ישראלית-פלסטינית הנסמכת על 'כולם היו בני' מאת ארתור מילר, שבה חטא האב הביא במישרין למות הבן הבכור. אצל לרנר זה הרבה יותר קשה - החטא נעשה ב-1948, ומה שנחשב לעונשו הגיע בשלבים: הבן הבכור נהרג במלחמת יום הכיפורים, ואחיו נותר נכה על קביים ממלחמת לבנון הראשונה. אבל בסופו של המחזה נראה כי החטא רק משמש עלה תאנה - סליחה על הדימוי - לאי היכולת שלנו להכיר בזכות הפלסטינים לקינת-הנכבה שלהם."
תיאטרון יפו מעלה את המחזה שלא הצליח לשבור את הפחד בתיאטרון הרפרטוארי


כיבוש ועונשו

השאלה הגדולה ששאלתי את עצמי תוך כדי הצגת ״ההודאה״ מאת מוטי לרנר בתיאטרון יפו ובבימויו של סיני פתר, הייתה ביחס לסיבות שמנעו את הצגתו בארץ מאז שהוצע לתיאטרונים הרפרטואריים שלנו. מאז שכתיבתו הושלמה ב-2006, נחסמה העלאתו עד כי לרנר נאלץ הרחיק עד וושינגטון כדי לראות את המחזה על במה, בבימויו של סיני פתר, שזכה בהצלחה רבה. אחרי כן נכשל ניסיון נוסף להציגה כאן בעקבות תוצאות הבחירות האחרונות.  

המענה על השאלה לא נמצא במחזה עצמו, שאין בו ובנאמר בו שום עילה להטיח רגבים בתיאטרון הלאומי או העירוניים ולעודד אותם להתחמק ממנו. כי כן, לרנר לא המציא עלילה - ובטח לא עלילת דם - וחיבר כתב אישום ואפילו, כדבריו, ״איננו מנסה להכריע בין הנראטיבים השונים״ על מהלך כיבוש הכפר הערבי טנטורה ב-23 במאי 1948, שהסתיים בהריסתו ובמחיר חייהם של רבים, מהכובשים ובעיקר מבני הכפר שבחרו להתנגד ולא להימלט.

לרנר מעיד על עצמו, וזה בהחלט ניכר במחזה, שהוא ״איננו מנסה לקבוע עובדות היסטוריות חד משמעיות לגבי ההתרחשויות״. וכך, לטעמי, המחזה יוצא נפסד בהעדר הכרעה, ובהימנעות מלהציב כתב אישום. עם זאת יש אשמה שלרנר מטיח - אפילו בשני הצדדים - ביחס להכחשה ולשתיקה. ובמפתיע מי שמתכחש יותר מהאחרים במחזה הוא צעיר ערבי-ישראלי, בנו של שריד מהכפר הכבוש.

״ההודאה״ היא גרסה ישראלית-פלסטינית הנסמכת על ״כולם היו בני״ מאת ארתור מילר, שבה חטא האב הביא במישרין למות הבן הבכור, וההודאה בחטא באה ביריית אקדח. אצל לרנר זה הרבה יותר קשה - החטא נעשה ב-1948, ומה שנחשב לעונשו הגיע בשלבים: הבן הבכור נהרג במלחמת יום הכיפורים, ואחיו שהוא ״גיבור״ המחזה, נותר נכה על קביים ממלחמת לבנון הראשונה.

אבל בסופו של המחזה נראה כי החטא הוא כבר בחזקת ״עובדה מוסכמת״, שנחקרה על ידי הצבא ועל ידי האקדמיה, ונראה כי אחת התוצאות לכך היא שהוא אינו מעיק על המציאות בת זמננו.  הוא רק משמש עלה תאנה - סליחה על הדימוי - לאי היכולת שלנו לממש שביבים אחרונים של נכונות להכיר בזכות הפלסטינים לקינת-הנכבה שלהם. 


ההודאה-1-צילום-רדי-רובינשטיין.jpg
ההודאה (צילום: רדי רובינשטיין)




אחרי 40 שנה…


את האמת הקשה הזאת מביא לרנר באמצעות המרכיב המקורי של המפגש שהמחזה מקיים 40 שנה אחרי כיבוש הכפר בין איברהים, פליט שראה ושרד, לבין אביגדור, מפקד הגדוד הכובש, שעתה הוא קבלן גדול ש״מאיים״ לבנות על שרידי הכפר ובעיקר על השלדים הקבורים שם. הסכין שאברהם מניף כבר בתמונה הראשונה לא יהרוג אף אחד בתמונה האחרונה.

אבל הוא פוצע. הבן הנכה גיורא, מרצה באוניברסיטת חיפה, ואהובתו סמיה, מרצה למדעי המדינה, שהיא בתו של איברהים, תובעים מהאב ומאשתו יונה את ההודאה ובקשת הסליחה על מה שהיה, ובעיקר להיענות לדרישת איברהים להביא את השלדים לקבורה מסודרת עם לוח זיכרון, לפני שהטרקטורים יחפרו ואביגדור יבנה את השכונה החדשה.

לרנר אינו מסתפק בכך. עזמי, בנו של איברהים, מנהל מסעדה חיפאית ששופצה בתרומה של אביגדור, הוא המתנגד החריף לחפירה בעבר שאותה מנהלים בחשיבה מוסרית אחותו וגיורא. הוא גם חוסם את המשך הזעקה הנואשת של אביו. עזמי הוא אפוא ״נביא הדו קיום״, וכך לרנר מציב את עזמי וגיורא זה כנגד זה, כהיפוך של חלוקת התפקידים במציאות הישראלית-פלסטינית. 

את המרקם המסובך של המחזה ביים סיני פתר בישירות של הצגה ״עירומה״ בחלל שעיצבה פרידה שהם באולם המקורה של התיאטרון, שנותן תחושה של מקום אחר וזמן אחר. הקהל יושב משני עברי הבמה, עם שולחן אחד במרכז, כיסאות, ובצדדים סימון של הרס. הקור מתמלא בתאורה היפה של יחיאל אורגל. חביב שחאדה חנא עיטר במוזיקה המוסיפה משקע ומשקל.


ההדואה-עודד-קוטלר-וחוה-אורטמן-צילום-רדי-רובינשטיין.jpg
ההודאה, חוה אורטמן ועודד קוטלר (צילום: רדי רובינשטיין)




אנסמבל מחויב

ובעיקר עושה זאת המשחק של אנסמבל שחקנים מרגש במחויבות העמוקה שניכר בעיצוב תפקידיהם. התפקידים, כולם, עמוסי רגש ודרמטיות בשלבים, החל באביגדור שאותו מגלם עודד קוטלר במהלכים המתעצמים ככל שנראה כי המצפון נדחק לפינה, ומהסדקים הנפערים בו. המעניין במשחקו של קוטלר הוא דווקא בעיצוב של ההתנגדות להכיר באחריותו או באשמה מוסרית, הן ביחס לכיבוש והן ביחס למטען הרגשי, ובמפתיע גם המוסרי, הכבד שהוא מעמיס על גיורא.

לצדו וכחומה בצורה המגינה עליו יונה אשתו במשחק מחושב ומדויק מאוד של חווה אורטמן. היא מרתקת בשליטה העצמית של האם שהיא שותפה, לפחות בהשתקת קול העבר, וכמובן בהעמסת זכר הבן הבכור על כתפי הבן הנכה, ומתעלה במשחקה ונוגעת ללב דווקא כאשר היא מתייצבת כנגד בעלה.    

את הכאב - הפיזי והנפשי - של גיורא מצליח להחיות במלואו דניאל ברטוב, שלאחר הפתיחה הרומנטית-נוסטלגית שהוא מנגן באקורדיון, נעלם וחוזר כשהוא על קביים, שבור רגליים במלחמה שבה גם הוא, כאביו, מצא עצמו הורג חפים מפשע. 

עמם, וכנגדם, גם חנא עידי המרגש ומכאיב בתפקיד איברהים שראה הכל, והיה גם שותף להתנגדות לכוח הישראלי. המפגש המפתיע עם אביגדור שולף לא רק את הסכין אלא גם את המבוכה והבלבול ששנות ההשתקה הביאו לנשמתו, וחנא מעצב את אלה בעוצמה, שהרגע הגדול שלה הוא כאשר חנא מעצב את הוויתור וההשכחה הנכפים עליו על ידי עזמי, בנו.

את עזמי מגלם מצוין ג׳ורג׳ איסקנדר, שמעצב בדקות את הרצון להרגיע את הסערה, ואת העקשנות שלא ליפול לתוך הבור שאביו, אחותו וגיורא כורים לרגלי הרצון שלו לנוע קדימה ולא להביט לאחור, וכאשת לוט להפוך לאנדרטה של חורבן. 



ההודאה-רובא-בלאל-עספור-ודניאל-ברטוב-צילום-רדי-רובינשטיין.jpg
ההודאה, רובא בלאל עספור ודניאל ברטוב (צילום: רדי רובינשטיין)



כנגד העיצוב הזה מתקיים העיצוב של שתי הנשים ה״אוחזות״ בגיורא: סמיה, המניפה את דגל הזיכרון התחקירי למה שהיה, במשחק ישיר ותקיף של רובא בלאל-עספור; כמוה גם ניצן לברטובסקי המעצבת בתקיפות עניינית ורגשית את נטע, האדריכלית הצעירה שאביגדור מייעד לגיורא כאמצעי להרחקתו מהערבייה.

בסיכומו של דבר צריך להודות לתיאטרון יפו - ולראות את ההצגה המצוינת שבדרכה משפילה את התיאטרון הממסדי הרפרטוארי שלנו. 

למועדי מופעים >

02/11/2016   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. הצגה מצויינת לכו לראות!
רחל , תל אביב (02/11/2016) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע