סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: צבי גורן הרמת מסך 2016 - חוץ אמת
 

 
 
אם יהיה אפשר שהיצירות שהועלו השנה לא ייעלמו מהבמה כמו מרבית היצירות שהועלו בשנים הקודמות, אני משוכנע שממדי הקומוניקציה שלהן ישתפרו וישתכללו. זה קורה למיטב היוצרים 'המיושנים' ומוטב שזה יקרה ליוצרים 'הממוחדשים-מאותגרים-מאתגרים'."
תשעה יוצרים מחפשים את עצמם ואת הקהל וזאת האמת האחרונה במפעל המחול המרכזי


עצה טובה

כיוון שעולם הבמה נאחז במילים, בהגדרות ובאמיתות - אולי נכונות לעצמן ואולי מזויפות - אם על הבמה עצמה או בדפי הסבר ובתוכניות הנלוות, אפתח את רשימת הביקורת הזאת על מה שמוגדר כ״הרמת מסך בכורות במחול״ של השנה, בהתייחסות קצרה למלים המלוות אותה ״לפני״ - או ״לקראת״ - ונוקשות היטב כ״אחרי״. 

כי לא בכדי, וכרגיל בצירוף מקרים משעשע,  נבחר השבוע המושג  POSTTRUTH (אפשר עם קו מחבר או עם רווח, ובכל מקרה אני מציע לתרגם אותו "חוץ-אמת") כמילת השנה. כי למילים יש משקל, מהות ונוכחות - והעובדה - זו האמת שעדיין מתקיימת ללא ויכוח - היא, שעולם המחול מנצל את המילים, את אלה שנאמרו כבר מזמן ואת אלה שנוצרות בו בזמן שמתרחשת תנועה, וזו כבר איננה מספקת את הגוף הנע בתוכה.

איציק ג׳ולי והלל קוגן, מנהלי המפעל השנה, בפנייתם ״המקדימה״ בתכנייה היפהפייה, אם נקראה, מציעים ש״לא חייבים מיד לנתח, להבין הכול. אפשר רק להרגיש, לקחת את זה הביתה. לאפסן ולחכות קצת.״  או ״להסתכן בשיח על פריצת דרך ועל שמרנות, על הגוף הממשי ועל הגוף המופשט. על תרבות ותת-תרבות, והעיקר - לא לפחד כלל.״ אינני מזהה מי מהשניים כתב את העצה הראשונה ומי את האחרת, ובהתאם לכללי החוץ-אמת זו עצה אחת משותפת לשניהם. וטובה היא.



מימין: איציק ג'ולי (צילום: גדי דגון). משמאל: הלל קוגן (תמונת יחסי ציבור)


ריענון הקהל


אבל הם לא הסתפקו וצירפו אליהם את דנה שלו, אוצרת ומנחה את הכנס הנלווה תחת מטריית הכותרת ״פריצת דרך״ ולהערכתה, הרמת מסך 2016 ״חותרת תחת ההגדרות של מחול כריקוד גרידא״ ו״הזדמנות לא רק לתמיכה בכוריאוגרפים עצמאיים וחשיפתם לקהל, אלא גם לריענון נקודת המבט של הקהל […] שמאתגרת הן את היוצרים והן את הצופים להתנערות מן התפיסות המיושנות.״ או בעברית פשוטה, ישירה ומדויקת: ״יצירות ששפתן פורצת את גבולותיה של ישראל אל המערב ובחזרה.״

כי אכן, הקהל המקומי לא באמת מעניין את דנה שלו וגם לא את כל המתפרנסים ומתעלקים על גב היוצרים והיצירות במאמרי-אקדמיה. אלה ואלה הם במסגרת שיח פנימי של יוצרים, אוצרים, חוקרים. זה טוב כשלעצמו, אבל זה זה חוץ-אמת, לא כמטרה להונות, אלא בדרך ביטוי לאמונה ולשכנוע העצמי שכך הם הדברים. 

וכן, בהחלט אפשר לטעון זאת גם כלפי הרשימה הזאת. הייתי מעדיף לקבל את העצה הראשונה ולדחות את חיווי דעתי. אך כמבקר אינני רשאי להתעלם ממה שכבר ראיתי, ועליי לתת את תגובתי העקרונית, גם אם איננה מנומקת כל צורכה.

מסך 1 - החיה והאדם

מסך 1 הביא שתי יצירות מכבידות על שאלת הרחבת השפה. ״אנדרטה לתרנגולת״ של מיכל סממה שהעמיסה על הבמה 40 דקות של נסיונות לבטא רעיון מעניין לפיתוח תיאורטי, אך מתקשה לבוא לידי מימוש בימתי מתוחכם. הרעיון, או מה שעניין את סממה, זה הפער בין מצב חי למצב אנדרטאי, בגוף האדם מזה ובגוף האנדרטה מזה. 



אנדרטה לתרנגולת (צילום: תמר לם)





היו רגעים שבהם היא נגעה ברעיון, אך בשלב מסוים התעורר בי החשד שיש לה מטרה חוץ-יצירתית. בקריאה מאוחרת של הטקסט שלה בתכנייה מצאתי את התיאור המסכם שהיצירה ״בודקת את (אי) האפשרות להנציח את חיית החווה, החיה היצרנית, הכלואה, המתועשת, שמוציאת את נפשה אל הצלחת. הגוף כמו שואל: מיהו המנציח ומי המונצח? מי המנצח ומי המנוצח?״. יש לי תשובה אישית ברורה: אובסתי.

לאחר ההפסקה, הקפיצה תמי ליבוביץ את העדר ביצירה THE CALLING - חמישה רקדנים בני דורות שונים (אבל לא מעבר לנציגי בני ה-40, למיטב ידיעתי)  - ובסדרת תרגילי דום-נוח-נוע ועם רקיעות רגליים מתוקצבות מוזיקלית, קולות (כמו ביצירה הקודמת וכמו ביצירות אחרות שעוד יבואו) נראה כמחפשים את הטריפ שיחזיק אותם בתנועה נמשכת. פה ושם זה הצחיק, ובכל מקרה זה האריך מעבר לאין-סוף.



תמי לבוביץ - THECALLING (צילום: תמר לם)



מסך 2 - גשר בין במה לקהל


מסך 2 הביא נחמה וקשר עם הקהל בשתי היצירות שהועלו בו. ״תמיד זה כאן״ של עדי בוטרוס, בביצועו יחד עם אבשלום לטוכה, יצא לחשוף את הזהות מבעד לגוף. התנועה הבימתית, שראשיתה בנפילות חוזרות ונשנות, בנפרד, הגדירה למעשה את הסביבה שאיננה מעוניינת או אפילו דוחה את האיבר המציע עצמו להשתלה, להטמעה, לקליטה, להתמזגות. בהמשך, וככל שהמאמץ התקדם, נוצר הצורך במגע בין השניים, בהתכנסות - אם לא במרחב המתנכר לפחות בתא האישי המוכן לקליטה הדדית. זה היה יפה והיו רגעי כאב - שלי כצופה - והיה מחול.



עדי בוטרוס, תמיד זה כאן (צילום: תמר לם)




היצירה השניה, SCARABEO, הוא שמה באיטלקית של חיפושית במצרים העתיקה, ובימי המאות המאוחרות נקבע כשם למשחק שבץ-נא. אנדריאה קוסטנזו מרטיני השתמש בשני המובנים האלה ביצירתו שכל כולה מפרקת ומרכיבה את מושג הצורה, המבנה, הנרטיב, הזהות, והמעמד שיש בו במה, מבצעים - הוא עצמו יחד עם אבידן בן-גיאת - וקהל. היצירה ומבצעיה, כמו בוטרוס ולטוכה, הקימו גשר משובץ נתזי הנאה בין הבמה לאולם.



אנדראה קוסטנזו מרטיני (צילום: תמר לם)



מסך 3 - הכוח והמשיכה

מסך 3 נפתח בפרפורמנס צועק של החוויה הנשית, כפי שיצרו וביצעו מירב דגן וסתיו מרין ביצירה ״תתקרבי״, עתירות הניסיון במה שחורג ומחתרתי ואחר ומנפץ דעות, תפיסות, מוסכמות ואפילו את היפוכי כל אלה. היצירה וביצועה גם יחד יוצרים מצב שאינו מרשה לקהל להתענג על מה שהוא רואה, גם אם הוא מגיב במה שנראה כהנאה. זה רק לרגע, הן שואגות או צוחקות או בוכות. תהיו אתנו, בכל קול.



סתיו מרין, מירב דגן  - "תתקרבי" (צילום: תמר לם)


לאחר הסערה הגענו אל היצירה השנייה, Behind the Mountain היפה של נדר רוסנו. התחושה שהוא יצר בי במחול הזה הייתה של יוצר שהתפתח והתקדם, והרחיב את שפתו האישית, ובה בעת נותר נאמן לייעודו כאמן שמבקש לקיים את הקשר החיוני עם קהליו. זו יצירה שבמרכזה הרקדנית סתיו סטרוז המשדרת - כנגד רוני ברנשטטר וצוקי רינגרט וביחד אתם - כוח משיכה מאיים של משהו שהיה מוכר ועכשיו הוא שונה, בתוך סביבה שאולי לא השתנתה באמת אך מבעד לנוכחות המצמררת של האישה הזרה-המוכרת. ממש כמונו כשאנו מביטים בעצמנו בבית המוכר והמגן או מסגיר.



נדר רוסנו, Behind the Mountain (צילום: תמר לם)


מסך 4 - מצב אישה

מסך 4 הביא שלוש יצירות קצרות, שהראשונה בהן, ״פרג׳ן״ של סחר דאמוני, היא יצירה חפה מהתחכמויות מיותרות בבואה לתאר מצב-אישה ״בתרבות שהצמיחה אותה״, זו של חברה שמרנית, ערבית וגברית, תובענית ומאיימת. דאמוני מכילה את אלה בתנועה מעגלית מתמדת, בשינויים הדרגתיים המתפתחים מתוכה, מתארים את החוויות הנאצרות בגופה ואת המאבק הנע לעבר הגבולות והחוצה, עד אין סוף.



סחר דאמוני (צילום: תמר לם)


גם ״זורחות״ של שירה אביתר, בביצועה יחד עם ענת עמרני, מביאות חוויות גוף הנובעות מתוך שתי תרבויות מוכרות כאן היטב - התימנית והמרוקאית - כפי שבאו לידי ביטוי במהלך שנותיהן כאן או נעלמו תוך כדי ההיטמעות, אך לא באמת. זה כלל הצצה מקסימה אל ביטויי התרבויות האלה בלהקת ענבל, בעיכוסי-אגן וגם בקולות. היה משהו מייצג יותר מאלה בחדוות-המאמץ עד כלות הנשימה של אביתר ועמרני.


זורחות-צילום-תמר-לם.jpg
זורחות (צילום: תמר לם)



את המסך הזה ואת כל מפעל הרמת מסך השנה, נעל המיצג המרנין שיצר אסף אהרונסון תחת הכותרת ״מה שמגיע״, שאולי היה אפשר לתת לו שם חלופי כמו ״סלט פירות״. זהו גם התיאור של הפרפורמנסים האינדיבידואליים והמשותפים שלו ושל שותפיו הנהדרים יואב אדמוני (כן, הוא ג׳ינג׳י), בר אלטרס וזהר וימן קלמן. אהרונסון יצר שואו צבעוני, רצוף הומור נאמן לכוונתו "להתבונן על האירוע הבימתי כעל אירוע מפוזר". מבחינות רבות, ולהבדיל - בכל זאת רק חצי שעה - ״מה שמגיע״ זה מופע בכחנליה שהדהד אצלי בכיף את ״הר אולימפוס״ של יאן פאבר.



אסף אהרונסון, מה שמגיע (צילום: תמר לם)



לסיום - אם יהיה אפשר שהיצירות שהועלו השנה לא ייעלמו מהבמה כמו מרבית היצירות שהועלו בשנים הקודמות, אני משוכנע שממדי הקומוניקציה שלהן ישתפרו וישתכללו. זה קורה למיטב היוצרים ״המיושנים״ ומוטב שזה יקרה ליוצרים ״הממוחדשים-מאותגרים-מאתגרים״.



17/11/2016   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע