זכויות יוצרים לדוד ושלמה
 
דוד המלך לא מופיע ברישומים של אקו"ם, האגודה לשמירת זכויותיהם של יוצרים, קומפוזיטורים ומלחינים. האם נתתם דעתכם לכך שכל אימת שמלחין או מבצע בן זמננו נדרש לשירים שלו (ושל בנו, המלך שלמה) ומסתפק בקרדיט "מן המקורות" לכותב השיר, הוא "מרוויח" בכך שאינו צריך לחלוק זכויות יוצרים? קיפוח פיננסי (של יורשיהם!) ועוול היסטורי שנמשכים כבר 3000 שנה.

הרהור זה ואחרים, ליוו אותי במהלך החוויה הרוחנית מעוררת ההשראה ויוצאת הדופן של "תהלים", מופע הפתיחה של פסטיבל העוד הבינלאומי ה-17. מזמורים נבחרים מספר השירים של דוד המלך, הפזמונאי המקצועי העברי הראשון (שלא לדבר על היותו נגן מבצע, כך בכתובים), זכו ל(חלק מה) כבוד המגיע לו - בעיר אותה בנה, ולטיפול מסור ואוהב של ארבעה מוזיקאי-על ישראלים, ממשיכי דרכו: מלחין הג'אז, נגן הסקסופון והזמר דניאל זמיר, שעמד בראש הפרויקט, כמעבד, מפיק מוזיקלי וגם כמנחה המופע, ואורחיו - המלחינים, הנגנים והזמרים שלמה גרוניך, שם-טוב לוי ושלומי שבן. חתיכת נבחרת.

שלא כמו ההפקה "קהלת", יצירתו של הבן שלמה, שהולחנה כולה והוגשה על ידי קורין אלאל בדיוק באותו מעמד רק לפני שנתיים, "תהלים" מציע קמ"ט מזמורים (149!). קצרים ככל שיהיו, הם מהווים ביחד יריעה שבלתי אפשרי להתמודד עם כולה בערב אחד (ואפילו לא בכמה ערבים). הארבעה "נאלצו" לבחור קמצוץ מן המבחר, 13 בלבד, וגם הם לא בכללותם ככתבם וכלשונם. הרהור נוסף - איך התייחד המונח מזמור לשירת קודש, ואילו המושג פזמון מייצג שירי חולין. שעה שלזַמֵר פירושו לשיר, ואילו פיזום עניינו המהום ומלמול אקראיים.


שלמה גרוניך, שלומי שבן, שם טוב לוי ודניאל זמיר (צילום: עמרי בראל)
 
הכהן הגדול של המופע

זמיר, הכהן הגדול של המופע, הציג  את "תהלים" כספר שירים ש"תפש" ל-3000 שנה ונמצא בהוויה של כל יהודי. כמתבקש מן הבחירה בו, ועוד יותר נוכח מראהו וחזותו החרדית, המתווה המוזיקלי היה חסידי. לא אחד לאחד, לא תמיד, אבל בהשפעה ניכרת וברוכה. ולא היה צורך בווידוי שלו בשלהי המופע, קודם שהשמיע את מזמור כ' ("יענך ה' ביום צרה, ישגבך שם אלוהי יעקב"), רק הוא (בנעימה קולית שהזכירה מאוד את התחינה בשירתו של מאיר בנאי) והקלידן דותן לב ארי, שאת לחנו חיבר כבר ב-2001, בניו יורק, בתחילת התהליך של חזרתו בתשובה. בהחלט אפשר להבין מה שמע בו ג'ון זורן, כשהחתים את הזמיר הישראלי בלייבל "צדיק" שלו. בנגינת הסקסופון מוסיף זמיר תפילה שאינה כתובה.

בניגוד לעמיתיו החילוניים, שפירקו את הטקסט התנ"כי (ללא קבלת רשות מפרקליטיו של המלך ומסוֹכני עזבונו...), בחרו את הפסוקים והמלים המתאימים להם והרכיבו אותו מחדש לנוחותם ולצרכיהם (ככה זה עם חילונים. אין להם אלוהים!), זמיר היה היחיד שדבק בנאמנות למקור הכתוב למן הפסוק הראשון ועד מלתו האחרונה של הפרק. והמזמורים בפיו, הגם שהפכו פסוקים נבחרים לפזמונים חוזרים, נשמעו כתפילה והוא כחזן, שליח ציבור, בבית כנסת.

כאלו היו מזמור א' ("אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב") עם "כי יודע השם דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד", הפסוק האחרון שלו, כפזמון החוזר, וכולו כג'אז חסידי; מזמור קכ"ב ("שיר המעלות לדוד. שמחתי באומרים לי בית השם נלך") עם פסוק 3 ("ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו") כפזמון החוזר, וכאמירה לאומית ופוליטית מתבקשת באכסניה המארחת. לחן נהדר, מעורר ומלהיב; וגם מזמור ס"ז ("למנצח בנגינות מזמור שיר. אלוקים יחננו ויברכנו, יאיר פניו איתנו סלה") שזכה למעטפת פרוג-חסידית, כשזמיר מנסה להפעיל את שומעיו, להפעימם בחשיבות הרעיון, כמו רב מול חסידיו.

דניאל זמיר (צילום: עמרי בראל)

צעקה שמתדפקת על שערי מרום
 
שם טוב לוי העניק ארומה לטינית קופצנית למזמור קל"ז המפורסם ("על נהרות בבל שם שיבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון"), והפך את פסוקים 6-5 המפורסמים עוד יותר ("אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני; תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי...") לפזמון החוזר, ואת המזמור כולו לתוספת נלווית לטקסי נישואין ולעילוי מצב-הרוח בחתונות בכלל. ממזמור קי"ט ("אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'"), הארוך ביותר בתהלים, 176 פסוקים, הסתפק בדגימות בלבד, בבוחרו בבקיאות של קורא שירה ב"שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול" כפזמון.

שלמה גרוניך גנב כהרגלו את ההצגה, ביכולותיו המופלאות להפוך כל טקסט לשירה נשגבה וכל קהל למקהלה. במזמור צ"ח ("מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה..."), שבו כמו ניבא דוד המלך את גרוניך, התמקד המוזיקאי הצבעוני בקרוב ללבו. "זמרו לה' בכינור, בכינור וקול זמרה. בחצוצרות וקול שופר... נהרות ימחאו כף יחד, הרים ירננו" (פסוקים 5 , 6 ו-8). הרפיטטיביות האופיינית לו בנתה את השיר - הלחן הואץ, הקצב התעצם השירה התגברה, והקהל עף למרומי הנרי קראון.

גרוניך וזמיר, שחלקו ביניהם את הקולות במזמור הקודם, שתפו פעולה גם במזמור כ"ג ("מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני") שאת כולו (!) הלחין גרוניך לפני שמונה שנים, לאלבומו "מסע אל המקורות". זמיר עיבד אותו למופע במרקם ג'אזי ברור. זמיר חיזן את המזמור בתחילה, אחר כך, בעזרתם של גרוניך בפסנתר ולוי בחליל, עבר לשירה - ויש הבדל גדול בין שתי צורות ביטוי אלה. פסוק 3, "נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק למען שמו" היה הפזמון החוזר. מהמעמדים המרוממים של המופע, ואולי גם רגע השיא שלו.

שופר שמופיע במזמור צ"ח יורה במזמור קי"ח (הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו"), כמאמר הקלישאה הדרמטורגית. ואכן, מאי שם שלף גרוניך שופר ועל מצע קלידיו של לב ארי, הוציא לו את הנשמה בתקיעה מסתלסלת, המשיך בנגינת הפסנתר כשזמיר מצטרף בסקסופון. השירה התמקדה בפסוק 28, אחד המוכרים ביותר בספר התפילה: "אלי אתה ואודֶךָּ אלוהי ארוממךָּ". גרוניך בשירת צעקה-יבבה שמתדפקת על שערי מרום סגר את תפילת ההודיה גם עם השופר. ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, זה רק מפני ששלמה הזקן, מן הסתם כינוי שהדביק זמיר לר' שלמה קרליבך, אחראי ללחנו.


שם טוב לוי (צילום: עמרי בראל)

כמו לוויים בבית המקדש

שלומי שבן הצטרף עם מזמור ל"ג ("רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהילה"). כעמיתו גרוניך, גם הוא בחר בהזמנה לכלי נגינה - "הודו לה' בכינור, בנבל עשור זמרו לו. שירו לו שיר חדש, היטיבו נגן בתרועה". אלא מה. משניים אלה, פסוקים 3-2, ומחלקי פסוקים בהמשך (9 ,16, 22) בנה שבן את הסיפור שלו, מתבל אותו בנגינת רוק דעתנית.

שבן לא הרחיק לכת, למזמור העוקב, ל"ד ("לדוד, בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו ויילך"), כדי להמשיך ולספר, הפעם סיפור אחר, מוסרי-חברתי-תקשורתי ובעיקר אקטואלי עד לימינו: "לכו בנים שמעו לי, יראת אלוהים אלמדכם. מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו". ובהכירו את המציאות הנוכחית, שבן לא ניסה ליפות אותה, אלא קונן עליה, כבלדה נוגה, עם פסנתר וסקסופון (וליווי בשריקה של זמיר), כמעט שיר דיכאון ("קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע", פסוק 19).


שלמה גרוניך ושלומי שבן (צילום: עמרי בראל)

הסיום, אחרי מזמורים ס"ז ו-כ, שכבר נזכרו לעיל, היה משותף לכל החבורה - ארבעת ה"כוכבים" ולהקת הליווי. תחילה כמתבקש, מזמור ק"נ הנועל את "תהלים" ("הללויה הללו אל בקודשו, הללוהו ברקיע עוזו"). מזמור שמילותיו מזמינות מוזיקה: "הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכינור. הללוהו בתוף ומחול...הללוהו בצלצלי שמע, הללוהו בצלצלי תרועה". בטוח שהיתה לו מוזיקה כשנכתב, ומי יודע אם לא נכתב במקור ללחן קיים ולהרכב כלי נגינה. שלומי שבן הוביל פאנפייר מוזיקלי מלהיב בשירת "כל הנשמה תהלל יה, הללויה", הפסוק האחרון בהחלט בספר. הוא שר והשאר ענו לו, כמו לוויים בבית המקדש קודם זמנו, ושם טוב לוי ודניאל זמיר אף יצאו במחול, אם לא לפי הדרש, אז בהתאם לפשט.

ועוד שיר אחרון כהדרן, מזמור צ"ו: "שירו לה' שיר חדש, שירו לה' כל הארץ". ואני תוהה אם לה' דאז היתה תחנת רדיו ודוד המלך היה כובש את הפלייליסט כל שבוע עם שיר חדש אחר, עם אותן נפלאות, מנחות ותפארות, שלא לדבר על תשוקה לישועות, שאפעס, ממשיכות לבושש. הלחן קרליבכי, מציע מצב רוח טוב, שמח ועולץ, זמיר ממשיך לפזז, גם בלי הסקסופון, וגרוניך ושבן, ארבע ידיים על פסנתר, מקנחים בריפים של רוק'נרול.

והעוּד? נעבעך. פה ושם פותח את השירים, בנגינתו היפה והעדינה של עמוס הופמן, פה ושם מקבל סולו במהלכם, אבל ללא השפעה או תרומה יוצאות דופן. כאילו עשו לו טובה ובזכות הכותרת צירפוהו לתזמורת. ואפשר היה באותה גם בלעדיו, מבלי להמעיט בכשרונו של הופמן.
ועכשיו נשאר רק לחכות לאלבום. כדי שישמחו השמיים, תגל הארץ וירעם גם מעבר לים. ובהקדם.



פסטיבל העוד 2016 (צילום: עמרי בראל)

תהלים, מופע פתיחה פסטיבל העוד הבינלאומי. תיאטרון ירושלים. חמישי 17 בנובמבר 2016. פסטיבל העוּד הבינלאומי ה-17 בירושלים מתקיים עד ה-26 בנובמבר בבית הקונפדרציה , בית מזי"א, תיאטרון ירושלים, צוללת צהובה, בית שמואל. להזמנת כרטיסים: *6226 , 02-6237000, 02-6245206.