סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה לאחים גדג'
 

 
 
במרחק של שלושה חודשים בלבד ראו אור אלבומי הסולו האחרונים של האחים שלום גד ואביב גדג', שני זמרים-יוצרים מרכזיים ונחשבים במוזיקת השוליים המקומית, שהפכה מזמן את האינדי - שלהם ובכלל - ליצירה המרתקת ביותר ברוק הישראלי. שני האלבומים הם יצירות קונספטואליות באופיין, המפורקות לשירים הנוגעים זה בזה ומתאחדים ביחד לאמירה משותפת."
האחים שלום גד ואביב גדג' משיקים שני אלבומי סולו שיוצרים אמירה משותפת, יחד עם יכולת ביטוי אינדיבידואלית ומרשימה


במרחק של שלושה חודשים בלבד ראו אור אלבומי הסולו האחרונים של האחים שלום גד ואביב גדג', שני זמרים-יוצרים מרכזיים ונחשבים במוזיקת השוליים המקומית, שהפכה מזמן את האינדי - שלהם ובכלל - ליצירה המרתקת ביותר ברוק הישראלי. שניהם עשו זאת באמצעות הד סטארט, האתר לגיוס תמיכה מן הציבור, מה שרק מאשר את העניין והאכפתיות שמגלים במוזיקה שלהם.
 
התכתבות מוזיקלית וחתימה ייחודית

לשלום, המבוגר יותר (יהיה בן 52 בעוד כחודשיים), "הכל חדש" הוא אלבום נוסף בדיסקוגרפיה עשירה ומגוונת, רבת ניסיונות ושיתופי פעולה (כולל להקת פונץ'), עד שקשה לקבוע רשמית את מספרו של האלבום החדש. אולם הוא השמיני שלו עם "היהלומים", הרכב שהוא מוביל מאז 1999, ובו חברים (עתה) אלי שאולי (גיטרות), גיל פדידה (גיטרות, בס וכינור) ו סתו בן שחר (תופים). גד, כדי לסגור את הפינה, מנגן (בהקלטות) בגיטרות ובס, והוא המפיק המוזיקלי והכותב (מלים ולחן) של היצירות - 14 במקרה זה, על 53:57 דקות.

אביב, שנשאר נאמן לשם המשפחה המקורי, צעיר משלום בתריסר שנים. "שרף אורנים" הוא אלבום הסולו השלישי שלו בשבע השנים האחרונות, מאז התפרקה "אלג'יר", להקת האם בה יצר, ניגן ושר. גם עברו מתאפיין בשיתופי פעולה - עם חברו המנוח גבריאל בלחסן, ועם אחיו יבדל לחיים ארוכים. באלבומו החדש 13 יצירות (על פני 60:36 דקות) שאת כולן כתב (להוציא שותפות באחת) והלחין, הגה, ניגן (בשלל כלים) והפיק מוזיקלית, בעזרת נבחרת אול-סטארס של מוזיקאים ונגנים מובילים. אגב, שניהם מודים האחד לשני על עזרה הדדית, וזה יפה.


   

שני האלבומים הנם יצירות קונספטואליות באופיין, המפורקות לשירים אך אלה נוגעים אחד בבא אחריו ומתאחדים ביחד לאמירה משותפת. אצל גד היא ברורה ואפילו חד משמעית יותר. כשמו, אלבומו עוסק בהתחלות חדשות ובבחינת הסתגלות למצבים חדשים. ניתן לייחס אותם לחיי הזוגיות, אך הם עמוקים ורחבים יותר, ובתבנית האפית שלהם יוצרים שירת מהגרים מודרנית, מסה כואבת, עצובה וקודרת על החיים הלא פשוטים בעולמנו הנוכחי ("להיות עולה חדש זה לכל החיים"). ואולי היא מהווה תשובה מאוחרת, מחושבת ומנומקת ל"ילדים של מהגרים", אלבומו הקודם של אחיו אביב, מ-2013.
 
לטעמי, זה האלבום הטוב ביותר, הידידותי ביותר והחשוב ביותר שלו. מצד אחד, אפשר לקרוא את השירים שלו גם ללא מוזיקה, ועל אף שהם עמוסים במשפטי מפתח, בכותרות ובסיסמאות קופירייטריות, אלה לא מוגזמים, רק מדויקים, נוגעים ומרגשים. מצד שני, נוכח הרכב הנגנים שיצר אותו, בחדוות נגינה יוצאת דופן, ניתן להעלותו על הבמה כמות שהוא כמעט, דבר לא מובן מאליו לגבי אלבום קונספט עם יצירות מוזיקליות מורכבות.



אביב גדג' (צילום: רונן ללנה)

צלילים של מציאות כואבת

"אנחנו כאן בשביל לצעוק את השירים העצובים", מכריז גד ב"רק עוד קסם אחד". ואכן, מרביתם, לפחות בחלק הראשון של האלבום - מ"מלחמה ואהבה" הפותח ועד היצירה האינסטרומנטלית הקצרצרה אך המסויטת והמטורפת כמתבקש משמה "מחוץ למשרד הפנים" - עניינם תוכחה סוערת, גם כשהם מוגשים במלנכוליות המובנית שלו. החלק השני, אחריתו של האלבום, עד "כביש מספר אחת" (ולא אחד, כפי שהוא, בעברית משובשת וראויה לשיפור!) שכמו מציע כיוון להתחלה וחדשה ואולי חוזר להתחלה ומציע האזנה מחודשת, מפויס ורגוע יותר לכאורה.


  



בשיריו מוהל גד מסרים חובקי חיים של אהבה ומלחמה (כמו בשיר הראשון, שמכריז "מלחמה זה עובר, אהבה זה לנצח", שאופיו הזוגי נובע גם מהשתתפותה בשירה של הזמרת נגה שלו), מקורות והיסטוריה ("פיסת אוויר קטנה" המצוין, פולק סוריאליסטי שמקפל בתוכו את תולדות ההגירה של האנושות, מהגירוש בגן עדן ועד הטראומות של העידן המודרני), עבודה ובירוקרטיה ("העלייה השביעית" שהוא מניפסט חברתי - ביקורתי שמשתמש לכאורה בעליה האתיופית לאילוסטרציה להתחלות חדשות בכל מקום בעולם - "הם לא מחפשים גן עדן, הם -רק, תוספת שלי, ע"א- רוצים לעבוד"), תוכחה מעמדית ("להישאר בחיים") וחינוך לסובלנות ("העכבר שעלה מרוסיה בתוך פסנתר כנף"), מחאה ("רק עוד קסם אחד" על תרבות הצריכה והנהנתנות) וקריאה לעשות מעשה ("פרות קדושות וסוסים שיכורים" שמציע להפסיק לבכות ומדרבן להתעוררות, כמעט כמו בוב מרלי).

  


כל אלה מתגבשים לעיסוק במלאכת החיים המורכבים, בידיעה ש"האושר הוא מצב של הגוף" והמוות הוא בן לוויה וחלק בלתי נפרד מהם (אחת היצירות המשובחות באלבום, שמלוּוָה באפקט של קלידים למרות שאין קרדיטציה לכלי נגינה זה ומעניין לדעת איך הוא הופק. האם זה הכינור של פדידה?), ובניסיון לפיוס ופשרה, הכלה והבנה שצריך לנהוג לפי "רוח הדברים" על מנת להתמודד עם קשיי הקליטה וההתערות בחיים (גם הוא שיר מצוין, מרכזי וחשוב באלבום, שצבוע, כמו שלושה נוספים, בנגינת החצוצרה המנחמת והמלטפת של עידית מינצר הנפלאה, וגם בו משיחות הכינור מחוללות פלאים).

אלבום חזק שדורש הסתגלות לשירתו  של שלום גד (ולא קל עם הקול שלו בעבור new comers, אם יורשה לי משחק מלים דו-לשוני). האזנות נוספות ירככו את האימפקט ויחשפו את המאזין למה שחשוב באמת - היצירה האמיצה והחכמה, הרגישה והיפה שלו.



שלום-גד-01.jpg
שלום גד (צילום: יעל אופנבך)




הפקה מוזיקלית מרהיבה

גם "שרף אורנים", החדש של אביב גדג', הוא ללא ספק האלבום הטוב ביותר עד כה של יוצרו, אלא שהוא תובעני ומאתגר הרבה יותר מזה של אחיו, על אף הסאונד הידידותי, המזמין והמשכר שלו. מה שכסף (שהושג בהד סטארט במהירות שיא) יכול לאפשר ולתרום. אמנם שוגרו ממנו לרדיו שלושה שירים עד כה, אבל קשה עד בלתי אפשרי לפרק את "שרף אורנים" לסינגלים או ללהיטים. ואם הם מבקשים להתחבב זה בזכות ההפקה המוזיקלית המרהיבה ומרחיבת הלב והדמיון, לא במהותם.

גדג', ולא בפעם הראשונה, עושה מוזיקה ושירים כי הם דרכו הנפשית-יותר-מאמנותית להתבטא. הטקסטים שלו קורעים אשנב, בעצם חלון, לחיבוטי נפש, ללבטי זהות וכיוון, לחיפוש נואש אחרי אהבה וחום, לבדיקת מהות האושר וחמקמקותו, לגעגועים ולתעתועים, לתהיות על החיים ולשאלות על הקיום. זוהי חפירה בתוך הנשמה, עם השדים, הצללים והמנגינות שבתוכה (ובתוכו), בידיעה ש"מוזיקה היא פצע שפתוח לרווחה... שדוקר בלי הבחנה", סוג של מוטו.

לא לכל השאלות של גדג' יש תשובות. להיפך, הוא משאיר אותן פתוחות, דבר שמגדיל את מרחב ההזדהות עם נקודת המוצא המאוד אישית, על אף כתיבה מאוד פילוסופית. "למה האמת נשארת במקום/ אבל השקר תמיד נשאר חופשי?", הוא תוהה בשיר הנושא, ספק שיר געגועים לאימא ולאהבה, ספק חתירה לאמת וליופי. "גם לי מגיע להיות מאושר גם אם זה לכמה דקות", הוא מבקש ב"כל החומות הגבוהות" שהסאונד שלו, שביצירתו שותפים גם שלומי שבן בפסנתר, אהוד בנאי במפוחית ומארק אליהו בקמנצ'ה וסאז, הוא של סיוט.

זה אלבום סוריאליסטי-פסיכדלי, ששואב השראה לריבוי גוונים ולעירוב סגנונות מהקרקס של החיים, "...משכן לשדים ולמנגינות/ בעולם ללא מגע יד אדם ("שקטה כמו מים"), "תפאורה מקרטון, מחיאות כפיים מוקלטות/ לפעמים קהי חושים, כמעט תמיד על סף דמעות/ הקול שלך מעוות, הפנים מטושטשות... בוא היום, תחזור מחר/ הכל יהיה אותו דבר... אל תגיד הופ! לפני שקפצת" ("הופ!").

  


גדג' מתגעגע לילדות שלא הייתה לו ("כאבי גדילה"), הוא מתפלל לבית ולאהבה ("פקח את עיניך" הפותח), מתמודד עם תחושת זרות ("מלאכים בשמי הנגב"). כמו אחיו הוא מסכם את תולדות האנושות ב-12 שורות ("חמסין" שנכתב עם נעמה כספי) וגם לו יש גן עדן לערוג אליו, לשוב אליו מפוכח, גמול תמימות, למוד סכנות ומודע למשיחים לשעה ולמלכים מפלסטיק ("בכל גן עדן יש נחש"). אולם בניגוד לשלום, שאצלו הכל חדש, אצל אביב אין שום חדש - אולי הזמנים חדשים, אבל "הכל כרגיל, האור השחור ימשיך להאיר" ("נשמות מנייר" הכי פזמון והכי להיט באלבום).
הסיום, עם "כמעט אמיתי", סוגר מעגל של תפילה עם הפתיחה ועם סיפור חייו ב"מעיין", שגם בו "כל החיות באות לשתות מהפצע שלי". וסימפוניית כלי מיתר מרהיבה מלווה את המבע האופטימי: "כמו ברק שכלוא בבקבוק/ הייתי חזק גם כשהייתי שבור/ והמשכתי לבעור גם כשהייתי כבוי". 
 

  

הצעקה של גדג' היא בהפקה. בואו תקשיבו לה, תקשיבו גם לו. אבל ספק גדול אם ניתן לשחזר אותה על הבמה, במלוא הדרה ויפעתה, על סוללת נגניה הכוכבים - לא רק בנו הנדלר בבס, רון בונקר בגיטרות, גדי פטר בתופים, ארז מונק בכלי פריטה והקשה, רננה נאמן בנבל ומאיה בלזיצמן בצ'לו. העיבודים של האחרונה "מפרנסים" גם רביעיית כינורות, שתי ויולות, שני צ'לים וארבעה כלי נשיפה. דרישות סימפוניות גבוהות.

גם לאביב לא יזיק שיפור משמעותי בשימוש בשפה (אין בעברית "מסב על שולחן" אלא "אל שולחן", והצירוף "עד שיִקלו המים" ב"כל החומות הגבוהות" הוא המצאה שלו). השירה שלו לא נקייה מפגמי דיקציה אבל היא נסלחת בזכות עוצמות הרגש, התחנונים והנואשות והנכונות לחשיפה.
 
שלום גד והיהלומים. הכל חדש (עצמאי/הליקון)
אביב גדג'. שרף אורנים (קמע)



11/12/2016   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. עד שיקלו המים
אלונה , גליל (14/04/2018)
2. טרחנות לשמה.
JACKY , עתלית (13/12/2016) (לת)
1. הביקורת הכי מעצבנת שנכתבה. של נעליך צייקן
ליאור , (12/12/2016)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע