סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
3031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן א-ז׳אנר 2016 - סל תרבות וסוף דבר
 

 
 
א-ז׳אנר 2016 ו-14 היצירות שהועלו במהלכו, יצרו את מה שהוגדר בתכניה כך: 'באשמורת האחרונה של שנת 2016 החלטנו 'להשתמש' בפטיבל א-ז׳אנר כנקודת בוחן לשינויים תרבותיים ואמנותיים שמלווים את ישראל. אולי דרך אמנות הפרפורמנס, זו שמאז ומתמיד חותרת לחדשנות רדיקלית ולכינון העתיד, נוכל להפשיט, לפרק ולהבין את הרחשים המתקיימים בתרבותנו.'
אולי. ולפחות כדאי לנסות, כמחוות פרידה ליאיר ורדי, שהאירוע החשוב הזה של תמונע ישוב ויעלה בשידור חוזר."
אירועיו המרגשים של מפגש-פסטיבל תמונע השנה הם כמתנת פרידה שמחה של יאיר ורדי


מעבר למגבלות

אני יודע שהכותרות למעלה חורגות מעט מהצפוי. זה קורה בעיקר משום שאני, כרבים אחרים שהגענו בסוף השבוע לאירועי פסטיבל א-ז׳אנר 2016 בתיאטרון תמונע, תחת מטר כבד ורוחות שאיימו לחבל בשמחות המובטחות תחת הכותרת ״מאיפה ולאן״, מצאתי את עצמי מופתע, אפילו מאוד, לקרוא במאמרו של יאיר ורדי, אוצר האירוע, כי זו "השנה האחרונה שאני אאצור את הפסטיבל מאז הקמתו." 

בדיקה מיידית של ההודעה המפתיעה הזאת - שהרי מאימתי מישהו כאן מחליט שזהו זה, ודי, אחרי 13  שנים - גילתה כי למעשה מדובר במהלך סיום מקיף יותר של פרישה מהמעמד הפורמלי ב״בית״ של נאווה צוקרמן ומיקי צוקרמן ואילן רוזנטל. השמועה אומרת כי את מקומו של ורדי ימלאו המחזאי ניצן כהן, וצמד הכוריאוגרפים ענת כ״ץ וארז מעיין.

ומעתה, ורדי, אותו ג׳ינג׳י סוחף באנרגיה שלו, שיזם את הפסטיבל הזה, במילותיו שלו ״בתור סטודנט צעיר וחצוף שחיפש במה לעבודות שאינן נכנסות להגדרה מדיומית אחת״, ימשיך ליצור עצמאי בשטח, בדרכו שלו, בז׳אנר האישי של אמן שמחפש תמיד את מה שמעבר למגבלות. שלו, של אמנותו, של הבמה. 



סל תרבות (תמונת יחסי ציבור)



כבר השבוע הוא ישוב ויעלה את ״סל תרבות״ יצירתו האחרונה במסגרת תמונע, שבה הוא מפגיש את הקהל ב״סלון מעבדתי״ של עצמו וחבריו - ריקי חיות, נטלי צוקרמן, סתיו מרין, ג׳ייסון דנינו-הולט, אברהם הורביץ ורותם תש״ח. הם מנהלים דיאלוגים - מקצתם מאולתרים - שמנסים לעמוד על זהות שבמשך שנים ביקשו למצוא אותה בכל תחום מהתיישבות וחקלאות ועד הייטק, אמנות ותרבות. זהות ישראלית.

אבל כשם שזה לא היה בנמצא בעבר, ולא יעזרו כל השאמאנים שינסו להעלות רוחות ממעמקי היסטוריה אמיתית או דמיונית, כך גם היום. הזהות חומקת לנו בין המנהגים שאימצו אותנו לא פחות מאלה שאימצנו אנחנו. מלחמה. זיכרון. אין שלום. אין שלטון. אין דרך ארץ ואין דרך חוק. והתרבות נאבקת על הזכות לומר זאת. וכך ״סל תרבות״ היא יצירה ישראלית דווקא משום שהיא מהרהרת בכך ומערערת על כך.

אנך ופלס 

ההקדמה הזאת נוגעת למה שהפסטיבל השנה הציע לרבים השוחרים את דרכו, ולחדשים שזה מקרוב נחשפו אליו. כך אלה ואלה יימצאו יחד מול ״הרכבות מחדש״ - רקונסטרוקציה שחמישה יוצרים עושים ליצירות שלהם שהועלו ב-12 הפסטיבלים הקודמים. ואין הכוונה לנוסטלגיה - אם כי קשה לנפות את האירוע גם ממנה - אלא בדיקה יוצרת ״במתח שבין המציאות שבה נרקמה היצירה לפני שנים לאופן שבו ניגשים אל העבודה מחדש.״

חמש היצירות שהיו ואוחזרו אל הפסטיבל מהעבר ומהייחוד המקורי שלהם, נדרשו על ידי האוצרות לחשוב על השונה בנקודת הזמן עתה ביחס לנקודת הזמן שהייתה לעת היצירה המקורית, ולהעריך את השינויים בעבודות עצמן ובמישורי החברה, הפוליטיקה, האישי-פרטי, ומה השינויים מעידים הן על היצירה העכשווית והן על המרחב הזמן יוצר לה.



עלית קרייז (תמונת יחסי ציבור)



מבחינות רבות היצירה המייצגת את כל אלה היא זו של עלית קרייז המשחזרת את יצירתה My Name is Luca שיצרה לפני תשע שנים, והשתתף בה בנה לוקא, אז תינוק בן ארבעה חודשים. אז זו הייתה מחווה עצמית של קרייז למעמדה כיוצרת, אולי בצעד של פרידה לפני שתשקע באימהות במשרה מלאה. לוקא לא הסכים להשתתף ביצירה המשוחזרת - וכבר בכך השיגה קרייז הישג ייחודי שבו היא יוצרת ״מופע שחזור של רגעים חד פעמיים שלא ניתן לשחזר״. 

יתר על כן המופע הזה על כל רבדיו, האישיים הקונספטואליים, החפציים, הסביבתיים, היה אנך חשוב לכוונת האוצר, והשתרגה להפליא בפלס המאוזן של ניצן כהן ביצירה אישית לא פחות, ״מועד להריסה״, שבה הוא מתייחס אל המקור שהעלה לפני שלוש שנים. 

כמו אז גם עתה, המופע התנהל בטריאלוג עם נאווה צוקרמן ויאיר ורדי. אז הוא הביא קולות וטקסטים ששמע ברחוב, ועתה הוא נאבק בקולות של עצמו, של מקום אחר ״הרבה יותר אלים״, הבית שחזר אליו לעת הריסתו, פצוע ושותת נופים מבעד לפרצי קירות, כשכל קולו ותנועתו כלואים מול השניים במושב שאינו קם ממנו.   


ניצן כהן.jpg
ניצן כהן (תמונת יחסי ציבור)


נעים ונדים במרחב


מפגש חוזר שגם בו נראה השילוב בין שני קווים, הוא המופע ״מפלסות״ של מרב סבירסקי בהשתתפות מיכל סממה. היצירה המקורת, Floor Work, הועלתה ב-2007, וכאז כן עתה נבחנת בה החותמת שמותירים אחרי עוברים ושבים, ומה שיוצרת הרשת של עקבותיהם. סבירסקי יצרה את נתיבי עקבותיה בוידיאו ובחיטוב עם מפסלת על לוח תלוי, וסממה יצרה בשתי ידיה מפת דרכים במשטח גדול של אבני חצץ. 

מנקודת מבטה של סבירסקי הרובד שעליו היא נעה ב״מפלסות״ הוא ״תהליך יצירה של דרך ההופכת לעבודת אמנות בפני עצמה.״  ואולי זו גם המחשבה שעומדת ב״חלקי מפנים״ של טליה הופמן, המחברת במופע כמעט ביזארי בין יצירת המקור ״נא לא לגעת בכלב״ מ-2012, לסיפור קצר בן 100 שנים מאת רוברט ואלזר שהופיע בספר ״זהו זה״ בספרית פועלים, 2010.

עניינו של הסיפור עסק בזהות האיכות של האזרח, ובנדרש ממנו כדי שלא יעורר פחד וחשד. הופמן טיגנה פיסות כבד והגישה אותם למוראד חסן שאכל והציג את עצמו ואת מאפייניו, פעם ועוד פעם ועוד פעם, ומפעם לפעם נשמטו פרטים, אלה ואחרים, עד שמה שנותר היה כמופע עירום, ויסלחו לי שומרי החומה, שהזכיר לי את ״זהו האדם״ של  פרימו לוי

וזהו גם האדם שסמדר יערון שבה ושרה את ענותו הבלתי נגמרת בשדרוג של ״שירה בציבור למיטיבי לכת״ שיצרה לפני חמש שנים עם הסיסמא ״בלי נאמנות אין אזרחות״ נוסח אביגדור ליברמן של אותם ימים, בואכה אל ״בלי נאמנות אין תרבות״ - אין מימון - של מירי רגב בימים האלה. פנסים המאירים את חלקת אלוהים הקטנה שלנו, ומלעיטים אותנו ב״חומרים משובחים שראויים להלחנה ושירה משותפת.״ 

שידור חי והרס משורטט

יחד עם חמש היצירות שנבנו מחדש תוך מבט כפול, קדימה ואחורה, הועלו עוד תשע יצירות-משך, כאלה שנעות על ציר עבר-עתיד עם תחנת זמן שהיא ״עכשיו כשזה קורה״, אך אין להן התחלה אמצע וסוף אלא, כהגדרתו של ורדי, בזמן של התקיימות מתמדת.

ראשונה מתוך השבע שראיתי, והועלתה בפייסבוק וגם בתמונע בשידור חי מכיכר הבימה, הייתה ״קול המדינה הבאה״ של עומר קריגר והלל רומן, שהייתה נועזת ומתגרה מול קהל שהופתע לראות נואמים כזוהיר בהלול, איימן עודה, לאה שקדיאל ואבי בוסקילה, שיחד עם עוד דוברים יצרו שידור ציבורי של ממש, נטול התערבות, שבו הציגו את החזון של מדינה אחרי כיבוש ועם מציאות של שיתוף יהודי-ערבי, פיוס ושלום. 

למיטב ידיעתי לא הגיע למעצר איש מהדוברים או הצופים בהם בכיכר, וזה כשלעצמו כבר נותן מקום לתקווה. ואם נצרף לכך את הסרט האקספרימנטלי-דוקומנטרי COLD FACTS של אינס מולדבסקי, שבו היא ובלאל, חברה הפלסטיני, יוצרים את סיפורם המשמש כדיוקן לחברה רבת הלאומים, עמוסת המאבקים, נקבל הטעמה מודעת לממדים הפוליטיים שאופפים מציאות ואמנות גם יחד.



אינס מולדבסקי (תמונת יחסי ציבור)


דניאלה מרוז
הביאה את יצירת הווידאו ״זכרוני לברכה״, שבו היא מכליאה טקסי זיכרון שונים ורשמיים מזווית ראייתה של תלמידה בבית ספר שבאולם ההתעמלות שלו קמים ונתלים זוכרים וזוכרות, וכמובן מושאי חוויית הזיכרון. לרגעים כגן חיות. הסרט שהועלה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה לפני חודשיים נוצר כעבודת גמר בבצלאל והוצג בתערוכת עבודות הגמר. ציפור לא צייצה אז.

בהפשטה מוחשית ומקורית להפליא - אולי אפילו מושלמת - הביא האדריכל שגיא שוורץ תזכורת לפוליטיקה אקטואלית אחרת בדמות שרטוט המדמה ״שגרה וירטואלית של הריסה, בנייה ושמירת הקיים והרצוי.״ כמי שנע ונד בין הריסות של מבנים, כמי שנקרא לבנות על גבי הריסות או בתוכן - והשכבות שנראות במעגל ההרס-בנייה שהוא שרטט, שוורץ שם את האצבע על כיבוש מהותי על סלע קיומנו.



דניאלה מרוז (תמונת יחסי ציבור)

ביטון, רגב וגלויה מארץ ישנה


יצירה מרתקת במרקמיה השונים הייתה ״פיגומים״ של חנה וזאנה גרינולד, ישובה בתוך שולחן עגול שעליו מפוזרות מיליוני אבנים קטנות (או קטניות?) צבעוניות, וקבוצת צופים מאושרת היושבת סביב השולחן עסוקה במיונם לפי צבעיהן. משהו גזעני. 

לא נורא, אבל וזאנה גרינולד מעניקה לכל זה משמעות באמצעות הסיור שלה ברחבי דוח ביטון שאותו היא מגדירה כ״תכנית עבודה מקיפה לסידור ארונות הבית מחדש…״ כאמצעי של מאבק ״על זיכרון אישי פרטי דחוק ומודר ויחד עם זה קולקטיבי, הצד האחר של הסיפור הישראלי.״ 

וזה נהיה חזק יותר כשבכל רגע מישהו מהקהל מתבקש לקרוא כמה שורות של טקסטים שנאמרו או נכתבו על ידי כותבי דו״חות והמלצות וגם מעבר לכך. וכרגיל בכל חגיגה למען התרבות המודרת - יש מרק לכל צופה נאמן.

נאמנות הצופים ליוצרים נבחנה היטב גם ב״נטול סיפור״ של יוליה ויינשטיין לבנדיאר, שמזמנת לשיחה ישירה עמה צופה אחד/אחת ובעזרת שאר הצופים היא מנהלת דיאלוג מפתיע ומורכב, ללא תכנית סדורה מראש, ומבלי לשער איך ולאן יזרמו הדברים. הייתי אחד מבעלי השיח הישיר, ואני יכול להעיד לכאורה מבפנים - שהיא ידעה לנווט מצוין אירוע שבמרכזו היכולת לתקשר ולשתף. 

מפגשים בין מירי רגב לאחמד טיבי העסיקו את פיי שפירו בצמד העבודות שלה ״בקטע לאומי״/״תת כת״ שלא הצלחתי לראות, לצערי. בבר הוצב ״פסנתר עומד״ עטוף יריעה אדומה, יצירת סאונד מרשימה של אסף שתיל בשיתוף ״מוזיקה נובה״ שבה הוא יצר משוואה חדשה ללחן של נורית הירש ״בשנה הבאה״, כמייצגת חיים של תקוות מפורקות ממשמעות ומסיכוי להתגשמות.

ואחרונה חביבה, לי לוריאן ביצירה ״גלויה״, שבה היא יוצרת כרטיס שנשלח בדואר כמכתב קצר ללא מעטפה; "לא מוסתר, נראה, חשוף״. היא עושה זאת בשיתוף עם יחידים/ות מהקהל - כשמלאכת הכנת הגלויה האישית נעשית תחת עדשת מצלמה התלויה מעל שולחן העבודה שלה ומשדרת את המתרחש אל מסך טלוויזיה המוצב לפני דלת הכניסה. זה אירוע עדין ואינטימי שבוחן את הקשר בין לוריאן לקהל. משני הכיוונים. אני מחכה בקוצר רוח להגעתה של הגלויה שלוריאן יצרה עמי ועבורי...

בסיכום, א-ז׳אנר 2016 ו-14 היצירות שהועלו במהלכו, יצרו את מה שהוגדר בתכניה כך: ״באשמורת האחרונה של שנת 2016 החלטנו 'להשתמש' בפטיבל א-ז׳אנר כנקודת בוחן לשינויים תרבותיים ואמנותיים שמלווים את ישראל. אולי דרך אמנות הפרפורמנס, זו שמאז ומתמיד חותרת לחדשנות רדיקלית ולכינון העתיד, נוכל להפשיט, לפרק ולהבין את הרחשים המתקיימים בתרבותנו.״ 

אולי. ולפחות כדאי לנסות, וכמחוות פרידה ליאיר ורדי, שהאירוע החשוב הזה של תמונע ישוב ויעלה בשידור חוזר. 



18/12/2016   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע