סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: צבי גורן א-ז׳אנר 2017 - אין כמו בבית
 

 
 
כמה מהיוצרים שחוברו יחדיו בשני הבתים - ולא בהכרח בזיקה המחברת בין אמירותיהם - הצליחו לגעת במשמעויות הנלוות אצלנו למושג הבית, הפרטי או הלאומי, כמכורה שמכילה לא את ההבטחה אלא את המיקוח על החלקות הרשומות בטאבו הנפשי של כל אחד מהיוצרים או הצופים ביצירתם."
הרעיון המרכזי בשני בתי האירוע החתרני של תיאטרון תמונע נע ונד בתוך פנים/חוץ-החיים


המשפט הפותח בתכניה של א-ז׳אנר 2017 הוא אקסיומה האומרת ״העולם מיטלטל בין קטבים״. ממנו ממשיכים לשוטט בהתבוננותם ניצן כהן ונאווה צוקרמן האוצרים והמנהלים האמנותיים, הנושאים באחריות למרקם שנוצר בשתי תכניות האירוע. או ב״בית ראשון״ וב״בית שני״, כהגדרתם הנעה במחשבה תחילה בין משמעות דתית, לאומית, היסטורית לבין חתירה תחת יסודותיהם, אם כי להפתעתי רק בעקיפין.
 
לשמחתי, לעומת זאת, כמה מהיוצרים שחוברו יחדיו בשני הבתים - ולא בהכרח בזיקה המחברת בין אמירותיהם - דווקא הצליחו לגעת במשמעויות הנלוות אצלנו למושג הבית, הפרטי או הלאומי, כמכורה שמכילה לא את ההבטחה (שאגב, מעולם לא התייחסה למושגים האלה) אלא את המיקוח על החלקות הרשומות בטאבו הנפשי של כל אחד מהיוצרים או הצופים ביצירתם.

שיעור בבנייה פוליטית
 
שתי היצירות הישירות ביותר מבחינה זו היו ״הבית ה-112״ של עינת ויצמן ועזיז א-טורי שכותרת המשנה שלו היא ״שיעור בבנייה פוליטית״, ו״דברים שמצאתי בארון של אמא״ של נדב בושם. אין ביניהן קשר למעט היות שתי היצירות ביצועים חיים של חוויה אישית, של טראומה המוצגת בפני הקהל במין קור רוח מצמית שקשה להתנער ממנו גם ככלות האירוע כולו.

הבית ה112 צילום נירה יצחקי.jpg
"הבית ה-112 - שיעור בבנייה פוליטית" (צילום: נירה יצחקי)

 
אצל ויצמן וא-טורי זו חווית הבנייה, פעם ועוד פעם, של בית שייהרס. חוויית גזר הדין השולל מהכפר הבדווי אל ערקיב את הזכות להתקיים ולבנות ברישיון על האדמה עליה חיו תושביו כל הימים ההם אשר בחרו לחיות במדינת היהודים, שחרתה על דגלה את הדאגה והשמירה על הגר החי בקרבה.
 
בית המשפט אסר על א-טורי לתקוע אפילו מסמר אחד בבנייה מחדש של הבית שעד ערב יום העצמאות דחפורי המדינה הרסו 111 פעמים. וכך גם במופע הזה - לא הוא אלא בניו, שאותם חינך על אהבת המדינה, הם שמביאים את הקרשים, המסמרים, הפטיש, והיריעות שעליהם גם יוקרן סרט שצולם במהלך אחת ההריסות. השיעור הבימתי של הבנייה הזאת אוחז בגרון - הוא יותר משיעור פוליטי. הוא קריאה אנושית לבוא ולהיות שם, איתם. ובזה כוחה האמיתי של היצירה האמנותית שויצמן וא-טורי הביאו. 
 
קינה מוזיאלית
 
יש משהו דומה, בעיניי, בקריאה של נדבבושם להיכנס למוזיאון שהקים לזכרה של אמו שהלכה לעולמה לפני כמה חודשים, והותירה אחריה דירה עמוסה חפצים. כל אחד מהם, כמו כל פינה בדירה, מספר סיפור של בניית בית על יסודות שכיום, בחוץ, נראים כממוטטים בסער המציאות של רגב ובנט (וזה כבר המבט שלי, על אחריותי).
 
בושם, שבעצמו הוא יוצר חתרני, מצא את המורשת שנותרה באחריותו כמחייבת אמירה יצירתית מאוד לא חתרנית. עליו לפרק בית שהיה בית ילדותו. וכדי להבין את האחריות הזאת בחר ליצור בא-ז׳אנר אולטימטיבי את בית אמו על האוצרות שבו - והאמינו לי שיש הרבה - וכך להבין ״מהו אובדן, איך מתעצב הזיכרון, ומה עושים עם מה שנותר בסוף״.

בארון של אמא צילום דן בן ארי.jpg
"דברים שמצאתי בארון של אמא" (צילום: דן בן ארי)

 
בושם עושה זאת יחד עם בהט קלצ׳י וענת פדרשניידר, ויוצר בחיוכו החם קינה מרגשת, שהיא אמנם אישית פרטית, אך כמו זו של א-טורי היא הופכת להיות מסמך עדות למקום ולזמן שהיו וגם לאלה שלנו.
 
יצירה מתוחכמת אחרת שהביאה את הפרטי-הביוגרפי היא ״חדר ריק - סולו פרפורמנס בשיתוף קהל״ שבו עלית קרייז משחזרת דירה ומוליכה את הקהל כולו בין חדריה, נפרדת בהדרגה מקבוצות, עד שהיא מגיעה אל היחיד שיזכה בה, או שהיא תזכה בו. אולי בכל זאת, למרות שכעדותה, מעולם לא חיה יחד עם בן זוג.
 
גם גליה עיני, כמו בושם וקרייז, מביאה את הפרטי מהבית, והפעם את הוריה - סילביה ואברהם, ביצירה הקסומה ״אבימא״. זו פעם ראשונה שהשניים מופיעים כמבצעים בעבודת פרפורמנס, והם עושים זאת על רקע הקלטה של שיחות ביניהם. הבת בנתה מהלכים מרתקים, תנועתיים-מחוליים-משחקיים בין השניים, ובהומור.

אבימא צילום דן בן ארי.jpg
"אבימא" (צילום: דן בן ארי)

 
בדומה גם נגה גולן עושה מהלך ביוגרפי מעניין, ״נאמן למקור״ המשחזר בית ומחול שצולם בו בסרט ארכיון מילדותה בשיתוף עם שי גולן, וכמוה גם אנה זקרסקי שסיקרנה מאוד ביצירתה ״מינסק״ המבקשת לשחזר בנייה והרס של עיר הולדתה כ״עיר כלאיים״ שנשאבים לתוכה זיכרונות, חלומות בהקיץ במהלכי שינויים והיעלמות. 
 
חדרים סמויים
 
בין הבתים, בחדרים סמויים הנפתחים מהבר שהפך לגלריה מרחיבה את מושגי הבית, היו כמה מופעים מסקרנים, לא כולם יצרו עמי קשר - אולי באשמתי - כמו גלריית תמונות שהוסרו מהקיר ונותרו רק הכתובות שהיו מתחתיהן ולא הרגשתי עמם כמו בבית. אבל היו אירועים שלכדו אותי כליל, ודווקא בהיפוך המוחלט ביניהם.
 
האירוע האחד הוא ״החדר הפנימי - מחקר על זיכרון״ יצירת אמנות משוכללת ומרתקת של המחזאי עודד ליפשיץ, שבחן את תחום הזיכרון במרחב הסגור של חדר שקירו האחד לכיוון הקהל שקוף, ומאפשר הצצה למתרחש בו. בפנים לכודה אישה, שאותה מגלמת מיכל ויינברג, ובאוזניות היא שומעת קולו של גבר, שאותו משמיע אלון דהאן, ה״מדבר אליה או עליה״ או אל מישהו שצופה בה.
 
ההקלטה של הגבר מושמעת שוב ושוב, שום שינוי באינטונציה ובטקסט. משהו שאולי מתניע גלגלי זיכרון שכמו גלגלי שעון המתניעים מחוגים הוא מתניע את האישה, מפעיל אותה, מכוון את מהלכיה. אבל בניגוד לקול היא דווקא משתנה ומשנה מצבים, מפזרת שער או אוספת, מציבה את הכיסא בזוויות שונות, ונראה ממשחקה המרגש של ויינברג שמדובר בחוויה המבקשת פתרון.

החדר הפנימי צילום דוד קפלן.jpg
"החדר הפנימי - מחקר על זיכרון" (צילום: דוד קפלן)

 
ואולי יבוא מישהו, אולי מהקהל שינסה להגיע אליה, אולי לשחרר אותה ממלכודת הזיכרון. ואם זה יתרחש, ונראה שלפחות במקרה אחד זה קרה, תיווצר חוויה תיאטרלית אישית בין אותו צופה, השחקנית והקול, ובין מי שצופים בנגיעה-ללא מגע המתקיימת ביניהם מבעד לקיר הזכוכית, שבסופה חושפת לחלוחית נרגשת בזוויות עיניהם של השניים. ואפשר לומר כי ההיזכרות הזאת, האמנותית והפרטית, היא היצירה האמיתית של האירוע הזה. 
 
בהיפוך מוחלט ובהומור משוחרר נפתח המטבח של תמונע למפגשים עם יובל מסקין וידידו לזלי גרנות שבהם ״יובל ישיר לנו סולו ולזלי יבשל״. התפריט המוצע לארבע/ה צופות/ים בכל סיבוב בן חמש-שש דקות כולל קציצות או שקשוקה. לזלי מכין את המאכלים בצלוחיות בשעה שהנוכחים בוחרים איזה שיר ישיר להם יובל מתוך פלייליסט שבו מופיעים שירי ארצות, שירים אמוניים ("אמר רבי עקיבא"), שירים מורבידיים ("הרי אפרים") שירים מתורגמים ("לה קוקאראצ׳ה") ו״שירים מוזרים סתם״ - שאותם בחרנו. 

יובל ולזלי תכנייה.png
"יובל ישיר לנו סולו ולזלי יבשל", התכנייה

 
ומה אומר ומה אספר, השקשוקה והקציצות היו טעימות פי כמה אחרי שיובל שר בהנאה את ״כושי״, ״חשיש״ ו״עדן ילדים״ - שתתפלאו שהם הושרו על ידינו אי שם כשהיינו ילדים (שזה עניין ביזארי כשלעצמו, כפי שנזכרנו).  וכמו שנכתב בדף הפלייליסט, על האירוע הזה, כמו על סך כל א-ז׳אנר הזה נאמר - OH BOY!
 


03/05/2017   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע