סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: צבי גורן גן הדובדבנים - האחרון שנשאר
 

 
 
בפרשנות כזאת או אחרת - עם הברקות עיבוד המתאימות לזמנים אחרים מאלה של המחזה המקורי - כמו הוצאתו מהארון של האח גאייב, שירון ברובינסקי מיטיב לעצבו בנשיותו הנרמזת, ואפילו בתסרוקת ושפם צ׳פליניים - 'גן הדובדבנים' הזה בבימויו של עידו ריקלין ובתרגומו המצוין והטבעי של רועי חן - הוא מחזה שהעתיד הנרמז בו (המתגשם שנה אחר שנה) הופך להיות מציאותי בכל רגע ומקום שבו הוא מוצג."
עיבוד חכם של הבמאי עידו ריקלין ושחקנים נפלאים מחיים את הטעם החמוץ - מתוק של צ׳כוב


משל על תיאטרון  

בסופה של ההצגה בתיאטרון באר שבע, כאשר על הבמה נותר המשרת הזקן, שומע פס-קולות שליוו את חייו, ומים זורמים בלי מעצור מהקנקן על המגש שידו הרועדת נושאת, הבנתי כי עידו ריקלין, המעבד והבמאי של ״גן הדובדבנים״, המחזה הנבואי ביותר של אנטון צ׳כוב מ-1903/4, הציב בפנינו משל אנושי על תיאטרון הניצב אחרון על משמר של תרבות שניצבת רעועה וחרדה לקיומה. 

אם היו לי ספקות, ביחס למקום ולזמן שלנו - כי העיבוד אמנם הקפיץ את זמן העלילה ל-1914 ולא מעבר לכך, והותיר אותה ברוסיה הצארית העתידה להיכרת כעצי הגן - סילק אותן מאמרו המצוין של ריקלין בתכניית ההצגה. זהו מאמר נדיר של איש תיאטרון הטורח להסביר לקהלו את מהלכי העיבוד, הקיצורים, איחודי הדמויות, ומאפשר לעקוב - מלכתחילה או בדיעבד - אחר הפרשנות שלו. 

אכן, אנחנו מוזמנים להצגת תיאטרון שיש בה מסכות שיורדות וחושפות אמיתות קשות מנשוא למי שניהלו חיים פזרניים, ניצלו, התעלמו ומוצאים עצמם נדחים ומוגלים מהעולם ששיחקו בו את משחקיהם, מהבמה שגילמו בה דמויות מלאות חיים. והנה, כמעט כל אחת וכל אחד שם, טובים יותר או פחות, מתים מול עינינו, מול עצמם, ונותרה רק תפאורה, שבקרוב יפרקו אותה עובדי הבמה, ואותו משרת זקן - שכאן מגלמת אותו להפליא השחקנית אורה מאירסון. תיאטרון בטיבו המושלם.

גן הדובדבנים מעיין קאופמן1.jpg
גן הדובדבנים (צילום: מעיין קאופמן)


הקידמה ממשיכה לצלצל

עלילת המחזה, שנכתב בשנת חייו האחרונה של המחזאי הרוסי, מספרת על מהלך דרמטי של משפחת אצולה שירדה מנכסיה והיא נאלצת למכור את בית האחוזה וגן הדובדבנים הגדול שלו ושקעה בחובות שהם פרי פזרנות חסרת מעצורים. 
  
צ׳כוב מציב מול המשפחה, שבראשה ניצבים ליובוב רנייבסקאיה ואחיה גאייב, את שכנם, לוּפָּאחין, שגדל כבן איכרים באחוזה, שסבו ואביו לא הורשו להיכנס "אפילו למטבח" ואילו הוא התעשר ועלה לגדולה כסוחר מצליח. הוא מציע למשפחה להציל את רכושם בכך שיעקרו את הגן ויחלקו את הקרקע הסמוכה לנהר לחלקות, שעליהן ייבנו בתי-נופש שיוחכרו ויכניסו למשפחה הון עתק מדי שנה. 
  
אבל ההצעה נדחית, בבוז מהול בעלבון, והאחוזה מוצעת במכירה פומבית, שבמהלכה נגרר הסוחר אחרי עוצמת הקשר האישי שלו למקום ורוכש את האחוזה לעצמו. בני המשפחה נאלצים לעזוב, כל אחד לדרכו.   

על פניו, המחזה נבואי בכל מה שנוגע לקידמה הנדל"נית המוכרת כיום כטבעית וברורה למועצות עירוניות, ועדות תכנון ויזמי תיירות, בארץ כמו בחו"ל. ושלא במפתיע, ודווקא בסופה של המערכה השלישית, כאשר הסוחר לופאחין מנסה לשכנע את בעלת הגן שהנוסטלגיה לגן העדן האבוד לה תישכח והנכדים והנינים שלה כבר יחיו במושגים אחרים - נשמע מאחורי גבי ממש צלצולו המוכר של טלפון נייד. 

נדהמתי, אבל לא מהצלצול - שהרי זה קורה בכל הצגת תיאטרון בשנים האחרונות - אבל מהעובדה שכך בדיוק קרה בעבר, בהצגה של המחזה הזה בתיאטרון גשר. אז, לפני 11 שנים, הצלצול היה נבואי, ונחשד כאפקט מכוון מראש לנקודת הזמן והטקסט של לופאחין. הפעם הצלצול כבר סיפר משהו אחר - את סיפור ההחמצה, את הכריתה שהעולם כרת את היערות והגנים והתרבות, ו״גן הדובדבנים״ הוא זה שמספר זאת. אולי האחרון שנשאר.

גן הדובדבנים מעיין קאופמן3.jpg
גן הדובדבנים (צילום: מעיין קאופמן)


צנזורה מאז. ומעכשיו.

כך או כך, בפרשנות כזאת או אחרת - עם הברקות עיבוד המתאימות לזמנים אחרים מאלה של המחזה המקורי - כמו הוצאתו מהארון של האח גאייב, שירון ברובינסקי מיטיב לעצבו בנשיותו הנרמזת, ואפילו בתסרוקת ושפם צ׳פליניים - ״גן הדובדבנים״ הזה בתרגומו המצוין והטבעי של רועי חן - הוא מחזה שהעתיד הנרמז בו (המתגשם שנה אחר שנה) הופך להיות מציאותי בכל רגע ומקום שבו הוא מוצג.

כך למשל המחזה הוגש בשעתו לצנזור-הספרות ברוסיה, ושני קטעים מתוכו נמחקו - קטעים המדברים על תנאי המחיה המבזים של הפועלים שאוכלים מזון שאינם ראוי למאכל כלבים, שתנאי מגוריהם מחפירים, שהם מנוצלים על ידי אדונים מושחתים החיים על חשבון זולתם. ובכלל פתאום אנחנו חוזרים לימים של צנזורת-מימון-תרבות. אמן, כן יהי שלטון.

אבל הקטעים חזרו למחזה ברבות הימים, ובהצגה הזאת משמיע אותם בלהט הסטודנט הניצחי פטר טרופימוב שאותו מגלם תום אבני במשחק משוכנע נלהב ומרגש, בתוספת שלושה קטעים - כמעבר בין התמונות - מתוך הפואמה הנבואית הזועמת ״ענן במכנסיים״ מאת ולדימיר מאיאקובסקי בתרגום עמנואל גלמן. עוד אחת מהברקות העיבוד.

לאלה מצטרפים גם הרקע המוזיקלי הנפלא שערך דורי פרנס, בטעם טוב ובהאזנה טובה לטקסט של צ׳כוב, ולרעיונות של ריקלין. כך גם מעצבת התנועה מיטל (טולה) דמארי שהעמיקה את המגע של הבמאי לסצינות רגישות במיוחד. 

וכך במיוחד מעצב התפאורה איתן לוי, שיצר מרחב משחק מרשים שבנוי מקירות חשופים, מאבזרים ורהיטים ייחודיים, ומרקע של צלליות בשכבות, שהתאורה הנפלאה של פליס רוס מחיה בהם את האשליה הגדולה של הגן, וגם את אובדנו. סבטלנה ברגר עיצבה תלבושות יפות לנשים ולגברים.

  


משחקים אבודים בגורל

ובתוך המרחב הזה, בתוך ההברקות ובלב הרעיונות, ניצבים בני האדם שבעוונותיהם לא הבינו ולא ראו את מה שמתחולל, או שהבינו ולא ידעו לעצור זאת, או אף שיתפו עצמם במשחק הגדול של הגורל. בראשם ניצבת ליובוב רנייבסאיה שמשחקה הנהדר של שירי גולן מעניק לה אנושיות, אך בה בעת חושף בלי רחמים את חולשותיה, את אטימותה, עיקשותה, וסירובה להתמודד ולהיענות לאתגר של הזמן ושל הדור. 

מולה וכנגדה ניצבים לופאחין של רועי אסף, במשחק מצוין המדגיש את הנמרץ והמעשי, אך גם את הילדותי, ובעיקר את היותו מאוהב בה. ברגע קריטי, שבו המסיכות נופלות, הוא גם נושא מצוין את עלבון הדורות של אביו וסבו. וברגע שבו אולי גם לופאחין היה מוצא גאולה - אסף מגלם אותו, חשוף כשה תועה, חדל אונים. 

את משחקו המצוין של ירון ברובינסקי ציינתי כבר ואוסיף כי מעבר לאותה יציאה מהארון, הוא יוצר דמות מופלאה באין אוניה, בעיצוב המסיכה הקונדסית המכסה על בדידות, ועל ההשלמה עם הגורל להתפרנס מעבודה, ולהיות פקיד בכיר בבנק. 

אביגיל הררי כבת הצעירה אניה, ומעיין תורג׳מן בתפקיד וריה, הבת המאומצת, מביאות היטב את הטוהר, התום והתבונה של שתי נציגות הדור החדש המתחיל להבין את מחדלי העבר ועדיין מהסס ביחס לעתידו. אורי זגורי כשכן הנואש מלקבל את כספו - אך העתיד מאיר פנים אליו בחלקתו - ודני שפירא, כנווד ופועל, משלימים היטב את האנסמבל המצוין של ההצגה. 

ואחרונה, וגם אותה כבר ציינתי, מרשימה ונוגעת ללב אורה מאירסון בתפקיד המשרת הזקן פירס. היא מושלמת בעיצוב הפרטים של הילוכו האיטי המדוד והנרעד, לבוש בפראק השחור, בשיער ראשו הכסוף, של קולו הכורע תחת משא השנים, ושל עירנותו המיוחדת, המשמעותית מאוד לזהותו של גאייב. 

במשחקה הזה היא מייצגת היטב את כל מה ש״גן הדובדבנים״ של עידו ריקלין מספר לנו על העבר ועל עצמנו. עכשיו. וכדאי מאוד לראות, ליהנות ולחשוב.

גן הדובדבנים מעיין קאופמן4.jpg
גן הדובדבנים (צילום: מעיין קאופמן)

למועדי מופעים >

22/06/2017   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. טל"ח
דורון , טורונטו (05/07/2017)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע