סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: צבי גורן מבצע כפפות משי - זהות בתערוכה
 

 
 
לא תולדותיו אלא מהותו המטא-אמנותית של מוזיאון ישראל היא זו שמביאים יוצריו לבאים. זו משימה כמעט בלתי אפשרית וכפי ששם המופע רומז זו הייתה התביעה העצמית של היוצרים, שרצו לגעת בבשר החי אבל בחרו לסגנן, לסנן ולהעמיד מופע שיכבד את הנושא המורכב שבחרו לעסוק בו, כפי שבחרו לעשותו."
המפגש בין תיאטרון פרינג׳ למוזיאון הלאומי יוצר חוויה ייחודית מרגשת על הווייתנו



ככל שנקפו השעות לאחר תום במופע ״מבצע כפפות משי״ המשותף לאנסמבל כאן ומוזיאון ישראל, ונוצר עבור פסטיבל ישראל 2017, כך גברו ההרהורים על מה שנצפה ונשמע במהלך 80 הדקות שבהן העבירו את הקהל במסלול שהציץ אל קרביו של המוזיאון ודרכם אל ה״אנחנו״ הלאומי של ישראל.

משימה כמעט בלתי אפשרית

זהו מסלול שראשיתו בגאוות ראשי המדינה ונכבדיה על כינונו של המוזיאון בגבעת רם, מול קריית הממשלה וגבעת הכנסת העתידות לסבל את העצמאות, הריבונות והגאווה של העם השב מגיא ההריגה ומגלויותיו.
 
"בין הרי ירושלים, על גבעה זו, מקימה ישראל מוזיאון ראשון מזה אלפיים שנה", כך פתח את הטקס יושב ראש הנהלת המוזיאון, טדי קולק. נשיא המדינה זלמן שזר הצהיר: "זהו עונג אלוהי״, וראש הממשלה לוי אשכול אמר: "במקביל לקיבוץ הגלויות של העם היהודי בגוף, מסמל מוזיאון זה את קיבוץ הגלויות ברוח. תקוותי כי דורות של יהודים ולא יהודים יבואו אל זה הבית לשאוב השראה ולקנות דעת“. זה היה במאי 1965.


מבצע כפפות משי (צילום: איל בן משה)

 
כיום, מוזיאון ישראל הוא מוסד התרבות הגדול במדינה ואחד המוזיאונים הגדולים בעולם - עם למעלה מחצי מיליון חפצי אמנות. במוזיאון מועסקים כ-350 עובדים. 3 אוצרים ראשיים, 33 אוצרים, 17 אוצרי משנה, 70 מדריכים, 16 משמרים, 23 אנשי שיווק, 5 אנשי מחשבים, 150 עובדי ביטחון וכ-30 עובדי ניקיון. ביום חלש באים בשעריו רק 1,500 מבקרים, בשיא מזנק מספר המבקרים ל-15 אלף.
 
אבל לא תולדותיו אלא מהותו המטא-אמנותית של המוסד היא זו שמביאים יוצריו לבאים. זו משימה כמעט בלתי אפשרית וכפי ששם המופע רומז זו הייתה התביעה העצמית של יוצריו, המחבר והבמאי עידו בורנשטיין, שותפתו לבימוי מיקי יונס, המנהל האמנותי הצמוד שלמה פלסנר והדרמטורגית טל יחס. הם רצו לגעת בבשר החי אבל בחרו לסגנן, לסנן ולהעמיד מופע שיכבד את הנושא המורכב שבחרו לעסוק בו, כפי שבחרו לעשותו.
 
נמרוד זה אנחנו
 
את המהלך והמעבר משערי המוזיאון אל אולמותיו מלווה סקירה היסטורית של חנוכת המוזיאון, אגב ציטוטים נבחרים מהנאומים הנרגשים. הכניסה לתוככי המוזיאון, אל אולמות תצוגה נבחרים ומרכזיים יעברו הבאים מנקות המרכז שבה ניצב ״נמרוד״ פסלו האלמותי של יצחק דנציגר שיצר תזזית באמנות הישראלית ובמתבוננים בה. נמרוד זה אני ואת, זה ישראל. זה היהדות. זו השואה והתקומה.
 
ממנו יוצאים ואליו חוזרים בהדרכתם של טליה מנשה כמש״קית חוויה של תרבות יום א׳ בצה״ל; ארנון רוזנטל כצעיר נפעם מהמבחר העצום של צלמיות וחפצים מרחבי אפריקה, דרום אמריקה ואסיה הרחוקה; ואסתי זקהיים כמאבטחת יצירות האמנות המוצגות לציבור - כהערכתה בשווי כולל של ״בנק״. לחוד וגם יחד הם מספרים לנו סיפור מטריד על הזהות הישראלית. בכפפות משי, בהחלט, אבל בישירות.


מבצע כפפות משי (צילום: איל בן משה)

 
אם תשאלו מה לצלמיות של המאיה ולנו - ולא, לא מדובר במה שתיירינו מחוללים שם אגב ביקוריהם - או לאלה מחוף השנהב, ארנון רוזנטל יבקש מכם לחוש ביופיים בידיכם ולהיזכר שכולם נגזלו מעמיהם לתפארת ארמונות המערב שכבש אותם. ואם תתבוננו בו - אני ראיתי באמצעותו ודרכו אוצרות מדהימים - תשמעו קינה עדינה וכואבת העולה סביב לנו.
 
זה תיאטרון במיטבו, כפי שהדגישה כמוהו אסתי זקהיים, מעונבת, חנוטה במדי המאבטחים, ושערה הג׳ינג׳י מתבדר כמו מעלה להבה של אש של מדורת שבט אמנותית שהיא שומרת עליה, כפי שלא נשמרו יצירות אמנות גדולות במוזיאונים החשובים ביותר בעולם לאורך השנים. ואן גוך או פיקאסו או פיסארו - ידעתם שהוא היה יהודי? כמוהו כרבים אחרים שהם נצח ישראל באמנותו. אצלה זו כבר איננה קינה אלא תרועת ניצחון, הכוח הלאומי כולו במבט, בטקסט ומשחק.
 
מול הדגל של הכנסת

אבל המשימה הקשה ביותר, אולי גם הבעייתית ביותר נפלה בחלקה של טליה מנשה, שההדרכה הלאומית שלה, פה ושם אולי לאומנית, מוכתבת מלמעלה. אין לסטות ימינה או שמאלה, הכל מדויק, קר, צפוף. הולכת בתלם שחרשו לה יודעת נפש המאזינים המשועממים - לא, לא אלה שצופים בה במוזיאון - ורק זכר חוויית הביקור ההוא במחנות ההשמדה, כשהייתה בת 16, מפר את השלווה שלה, את המכניות של התפקיד. היה לי קשה. הסתייגתי. אבל בלילה, בבית, כבר לבי יצא אליה. 
 
כשיצאנו בסוף, אחרי שנאלצנו לשמוע את החיבוק הציוני לאמנות שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס הענקת פרס ישראל 2015, ונפרדנו מהמוזיקה המקורית של קובי ויטמן שליוותה אותנו, ומיצירת האמנות האחרונה של המסע, זו של שריף ואכד ששמה ״יריחו תחילה״ - ניצבנו אל מול הדגל המונף מעל הכנסת, שם ממולנו. ותהינו.



מבצע כפפות משי (צילום: איל בן משה)

 
והשאלה היא לא מה למדנו שלא ידענו, אלא מה ידענו ושתקנו. אנסמבל כאן נטל על עצמו לצאת מתוך הפרינג׳ שבו הוא פועל ולחדור פנימה אל סמל הממסד התרבותי, ובסיוע אוצרי תצוגות הקבע שבו, לספר לנו שאלה הם חיינו. זה היה עצוב, גם מצחיק, ישיר וציני, ולעתים דרמטי. ולא הייתי מוותר על זה, לו הייתי במקומכם.

למועדי מופעים >

13/09/2017   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע