סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
כתבה
 
מאת: צבי גורן "ציפור שחורה" – על אהבה, פיתוי וביזוי
 

 
 


מחזה נועז על ניצול מיני ותוצאותיו זוכה לביצוע כואב ומכאיב של אולה שצ`ור ועודד תאומי שאינם נכנעים לפיתוי המלודרמטי הקל.

מה מחבר בין תליין לקרבנו

כאשר מתחילה ההצגה – במהלך מפתיע באלימות גלויה ובאלימות אחרת, נרמזת – נדמה כאילו אנו מוזמנים לצפות במפגש נקמני בין אונה, שחמש עשרה שנים לפני כן, כשהיא הייתה רק בת 12, עברה ניצול מיני קשה, לבין ריי שהיה אז בן 46, וכיום אחרי שריצה עונש מאסר, הוא בתהליך שיקום חייו תחת שם אחר.

למה אונה מגיעה אל ריי? המחזה כולו הוא ניסיון לתת תשובה על השאלה הזאת. וזה מה שמפתיע בו. המחזאי דייויד הרואר אינו מנסה כלל לתת תשובה מוחלטת. למעשה, ולכל אורך המחזה, השאלה ממשיכה להישאל, וקרוב לוודאי שלא רק על הבמה אלא גם – ואולי בעיקר – בקרב הצופים באולם. אינני יכול לדבר בשמם, כמובן, אבל אם לסמוך על התחושה שלי – כקהל – ה"אין-מענה על השאלה" הוא אחד המרכיבים החשובים במחזה, ובהצגה. כשם שהשאלה לאן כל זה מוביל מלווה את ההצגה בכל רגע המתקרב אל סיומה.

הרואר, מכל מקום, איננו מותיר סימני שאלה ביחס לעצם המעשה והניצול המיני. הוא גם איננו מתעסק בנושא ה"קל" של פדופיליה. מה שמטריד אותו, בעקבות מקרה שהיה וקרא עליו, היא שאלת השאלות שמעיקה על קרבנות הניצול המיני, על מערכות החברה – כולל יועצים ופסיכולוגים ושופטים – ולעתים גם על המנצל: מה דוחף אותם, מה מפעיל אותם, מה מחבר בין תליין לקרבנו. ובעיקר – האם תיתכן בכלל אהבה, ואם יש לקבלה, כשהיא שוברת כללים ומוסכמות.

אצל הרואר החיפוש הזה אחר הפיענוח פועל כחרב פיפיות. פעם היא דוקרת ומקיזה את דמו של ריי, פעם היא שבה ודוקרת את אונה וחוזר חלילה. ומה שמפתיע הוא, אולי אף מזעזע, שמה שחיבר ביניהם אז, לא נותק עדיין. אולי את זה באה אונה להשיג – את הניתוק הסופי. כשם שברור שזה בדיוק מה שריי ניסה לעשות כל הזמן. להתנתק מהחטא שדבק בו, ואשר הוא משתדל לשכנע את עצמו, את אונה ואת הקהל כי ללא כל כוונה, ללא סטייה מינית, אלא מתוך קשר רגשי מיוחד.

הרואר איננו שופט. הוא מחזאי. אולי משום כך הוא איננו רוצה להאשים, להרשיע, לזכות ולנקות. אלה דברים שבאים כסדרם במציאות. על הבמה זה סיפור אחר. התבוננות וחיטוט בלי לנסות ולקבוע מה צודק ומה אינו צודק, מה נכון ומה מוטעה.

שירה מרוסקת

רבקה משולח תרגמה לעברית מדוברת טבעית, והצליחה במיוחד בכל מה שנוגע לסוג הכתיבה המיוחד של הרואר, שמשפטי הדיאלוגים שלו נשברים, נכנסים ויוצאים, לא נגמרים, כמין שירה מרוסקת, והמונולוגים לעומתם, בעלי נשימה ארוכה, פרוזאיים.

עידו ריקלין ביים את ההצגה בעיצוב כמעט כוריאוגרפי של מערכת היחסים העכשווית המתפתחת בין השניים או זו מהעבר הנחשפת בדבריהם. הוא יצר מעגלים ספירליים, מתהדקים ונפרשים מחדש, כמעט כסליל מוליך חשמל. ריקלין גם היטיב לעצב עם שני שחקניו, אולה שצ`ור ועודד תאומי, שתי דמויות ברורות, עם אופי ו"סיפור אישי" מעבר למה שהמחזאי אומר בטקסט.

תאומי, לעתים כפוף גו, משדר חולשה ופגיעות, לפתע זקוף, כמנסה להישיר מבט אל עצמו, להתחסן כנגד הבושה, לשוב ולהיות גבר אמיתי. הוא מצוין ברגעים שבו הוא שותק, מקשיב, מבין, ומרשים ביותר כאשר חיציה של אולה פוגעים במרכז המטרה, ואברתו הרחבה מצטמקת, פגועה.

הקו הבסיסי במשחקה המרגש של אולה שצ`ור, הוא היותה נשית מאוד, בוגרת, ובעיקר מפחידה-מאיימת בקור הרב שאונה נושבת אל ריי. זאת המסגרת החיצונית, תואמת להפליא את הבגד הגזור במדויק שעיצב אורן דר – כשם שתאומי נראה דובי מסורבל בתלבושת הפשוטה וגדולה ממידתו שדר עיצב לו.

אבל מעבר לאותו עורק משחקה, שצ`ור מעצבת ברגישות את אונה שהיא יצור רך, ילדה בת 12, שלא בגרה מאותה טראומה, שעדיין איננה מבינה את עצמה בתוך אותה התרחשות, גם כשהיא יודעת את כל פרטיה. שצ`ור נעה בעוצמה על שני פסי משחק מקבילים – היותה בוגרת שמנסה להתגבר על הכאב הנורא שמאיים עליה מבפנים, והיותה אותה ילדה שקסמו של ריי שב ומסנוור אותה, שב וקורע אותה.

במחזה יש גם תפקיד שלישי של ילדה, שלא אפרט את חלקה כדי לא לחשוף את המהלך המסיים של המחזה. שיחקה אותה טוב ובפשטות מיכאלה אלקין.

אבי שכוי יצר תפאורה נאותה של חדר-אוכל מזוהם במפעל שבו עובד ריי, ובו מתרחשת הפגישה, ועמיר ברנר עיצב תאורה רגישה מאוד המשקפת את מצבי הנפש של אונה וריי. את פס הקול המוזיקלי המחלחל עיצבה די ג`יי אליוט (היא שרון בן עזר מ"פוליאנה פרנק") שאוזנה הייתה כרויה היטב לסגנון הכתיבה המיוחד של הרואר.

"ציפור שחורה" מצטרפת לאותן הצגות שחווית האמנות שהן מביאות עמן משרתת רעיון ומצבים חברתיים מעיקים מאוד. לא קל לצפות בה, אך כדאי ביותר לעשות זאת.

לפרטים נוספים


13/03/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. וכל הכבוד לתרזה...
שמחה , (20/03/2006) (לת)
2. אולה שצור שחקנית ענקית
דפנה , (19/03/2006)
1. ביקורת מדוייקת ונפלאה!
, (13/03/2006)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע