סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
כתבה
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: מרוויחים ומפסידים בפרס התיאטרון
 

 
 


על אף זכייתה של ההצגה “המלט”, בהפקת התיאטרון הקאמרי של תל אביב, בחמש קטגוריות (מתוך 19 פרסים בסך הכל) בטקס פרס התיאטרון הישראלי העשירי, עונת ההצגות 2005, לפחות כפי שהיא משתקפת בטקס חלוקת הפרסים, מצטיירת כמאוזנת ודי סתמית מבחינת הישגים ותוכן. עמוס אורן מסכם את הטקס שישודר בערוץ 2 במוצאי חג הפסח, יום חמישי ה- 13 באפריל 2006.

הקאמרי – הצלחה או כישלון?

אכן, "המלט” הוכרה על ידי אקדמיית פרס התיאטרון, כהפקה הבולטת ביותר בשנה החולפת, והפרסים בקטגוריות המרכזיות - של הצגה, בימוי (עמרי ניצן) ושחקן ראשי (איתי טיראן) - אף מכתירות אותה כאירוע חובה. אולם יחסית לשאיפות של התיאטרון המפיק מן ההפקה המדוברת, בקאמרי יכולים לסכם באכזבה ובתחושת החמצה את אירוע חלוקת הפרסים. “רק” חמש זכיות מתוך עשר מועמדויות סופיות, כשהאכזבות הבולטות, מבחינתו, הן בקטגוריות הביצוע האחרות, של שחקני המשנה (יצחק חזקיה וגיל פרנק) והשחקנית המבטיחה (נטע גרטי), שהלכו להפקות אחרות.

הקאמרי, אם להמשיך ולסכם את זכיותיו ב"המלט”, גם לא יכול להתגאות בפרס התרגום, שהוענק במשותף לט. כרמי המנוח ולדן אלמגור יבל"א, מפני שכל תרגילי האקרובטיקה לא יועילו - התרגום הזה, גם בגרסתו המשופרת והמעודכנת, שייך לנצח ולא ל-2005, וחבל שחברי האקדמיה לא הפנימו זאת. בהגיון, הגינות וצדק דומים אפשר היה להכתיר את סשה ארגוב ז"ל ויוני רכטר יבל"א כמלחיני השנה. בכל מיקרה, אסור להניח לוויכוח העקרוני הזה, של העמדת תרגומים למחזות קלאסיים, בתחרות אחת עם עיבודים ישראליים למחזות מודרניים.

מילה נוספת לגבי הקאמרי: לכאורה, הזוכה הגדול של שנת ההצגות החולפת; למעשה, תוצאות הצבעתה של האקדמיה, מלמדות על כשלון חרוץ, ולא רק לגבי שאיפותיו (יותר מ-60 מועמדויות בתחילת הריצה), אלא גם לגבי אי הצלחת ההפקות האחרות שלו (“שלוש אחיות”, “ביבר הזכוכית” ובמיוחד “פלונטר”, הצגת המקור היחידה שלו בתחרות). ומזלו שהייתה לו השנה "המלט".

ללא שאר רוח

אם טקס פרס התיאטרון משקף את עונת ההצגות שעברה, קשה להתלהב מהסיכום שעולה ממנו. מצד אחד, הוא מאוזן, הולך על “שלום בית”, עם חלוקה “סבירה” של פרסים וזוכים כמעט בין כל התיאטרונים (להוציא את החאן הירושלמי שיצא בידיים ריקות אחרי שנתיים-שלוש עטורות הישגים, ואין לו סיבה להתלונן על התוצאות). הפרסים נחלקים בין 11 הפקות שונות, כשהרחק מאחורי “המלט”, משתרכות ארבע הפקות עם שתי זכיות לכל אחת: “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”, “ריגוש”, “החולה ההודי” ו”וריאציות לתיאטרון ולתזמורת”.

מצד שני, אין בצל"שים שחילקה השנה האקדמיה, שום דבר שיעיד על שאר-רוח והתרוממות נפש. סתם שנת תיאטרון אפורה וחסרת הישגים, כשהאכזבות מאפילות על ההישגים, אם בכלל. גם הבימה, למשל, שיאנית ההפקות הזוכות (שלוש), אסור שתתלהב מדי עם פרס המחזמר להפקה חסרת מתחרים, או עם פרס הקומדיה (“מועדון האלמנות העליזות” עתירת הכוכבות והשחקניות המנוסות, אך הצגת בידור לא חשובה). אם התיאטרון הלאומי מייחס חשיבות תדמיתית לפרס התיאטרון, הוא צריך לבדוק היטב את עצמו היכן ומדוע הוא לא זכה, ולהתנחם בשחקנית המבטיחה של השנה - אניה בוקשטיין על הופעתה ב”מלחמה”.

גם תיאטרון “גשר” יצא בשן ועין מן הטקס. שלושה פרסים “לא חשובים”, לשתי הפקות זה מעט מדי לתיאטרון הכי חשוב והכי משמעותי בישראל, שחרט על דגלו ודרכו תרבות ואיכות בלתי-מתפשרות. רק פרשנות מפולפלת לתקנון תחרות רחוק מחד-משמעיות, אפשרה ל”גשר” לזכות עם “וריאציות לתיאטרון ולתזמורת” בפרס הצגת הבידור, ועוד מול יריב אחד בלבד (אגב, כל הכבוד לרוח הספורטיבית ולתמימות של ה”יידישפיל”, שמסכים להיות בשר תותחים ולמלא קטגוריות במועמדויות חסרות-סיכוי, רק כדי לאפשר לאחרים לחגוג על חשבונו). לא לכבודו של “גשר”, למרות שהפקתו מוכיחה שבידור אינה מילת גנאי, ואפשר ליצוק לתוכה איכות ומשמעות.

אולם זכיית “מומיק”, ללא ספק הפקת הדגל של “גשר” בשנה החולפת, בפרס התפאורה (מתוך חמש קטגוריות) וכישלונה המהדהד של “מדיאה” (גם היא הפקה נחשבת ב”גשר”) במעמד חלוקת הפרסים, הן מכות כואבות שהתיאטרון הצעיר והמאתגר יתקשה לייפות.

מאוכזבת נוספת היא הבמאית-מחזאית הצעירה יעל רונן. עבודתה נקשרה ב-9 מועמדויות עבור שתי הפקות (שש ל”איזאבלה” בבאר-שבע, שלוש ל”פלונטר” בקאמרי), אך לא הניבה אף זכייה. ברזומה שלה, פרס התיאטרון העשירי, יירשם כתקופת הגיבוש והחישול. אין בכלל ספק שרונן הצעירה והמוכשרת עוד תחזור למעמד הזה ויצירותיה אף יזכו בו, ויותר מפעם אחת.

בית ליסין הציל את כבוד המחזאות הישראלית

התיאטרון הגדול היחיד שיכול להיות מרוצה מהישגיו בטקס הוא בית ליסין, שקטף ארבעה פרסים ובקטגוריות נחשבות: שניים עבור “ריגוש” (דפנה רכטר כשחקנית ראשית, נעמי פרומוביץ` כשחקנית המשנה) ושניים עבור “החולה ההודי”, הסנסציה של הפרס ובין האחרונים שהצליחו להידחק בדלת הנסגרת של ההרשמה (למחזאי רשף לוי ולשחקן המשנה אושרי כהן). אגב, מבלי להמעיט באיכויות הביצוע של של רכטר, פרומוביץ, כהן וגם אוריה, ההפקות “ריגוש”, “ברוקלין בוי” ו”החולה ההודי” הן חדשות יחסית, והיו בין האחרונות בהן צפו חברי האקדמיה, ואפשר שלגורם הזמן ולטריות הזיכרון הייתה השפעה על שיקולי ההצבעה.

בית ליסין, תיאטרון ללא יומרה קלאסית אולי לא הפליא בשנה מרשימה במיוחד, אבל כהרגלו, כתמיד, הפך אותה לפונקציונלית, נחושה, יעילה ובטוחה, ושמר על רף מקצועיות ונוכחות גבוהים. בית ליסין, תופתעו לגלות, היה היחיד שהציל במעמד הפרס את כבוד המחזאות הישראלית העכשווית, שנדחקה לשוליים למול הקלאסיקה, החידושים והייבוא. כולל של בית ליסין עצמו, שארבע הפקות אחרות שלו, לא הניבו אף זכייה, בין היתר, מפני שמרביתן ככולן (להוציא אולי הקומדיה “פילומנה”), “מסתובבות” באותו אזור ז`אנרי, באותו מימד קאמרי ובאותו מדיום משחקי.

התיאטרונים האחרים, אפילו החאן, רשאים להרגיש מרוצים בתוצאות. במיוחד חיפה, עם זכיית “סוחרי גומי” כהעלאה מחודשת (מה שסיפק למנהלו, ישראל בן שלום, הזדמנות להכריז על תחיית המתים). אך גם באר שבע עם פסלון שחקן המשנה (אבי אוריה ו”ברוקלין בוי”; זכייה מפתיעה ואף תמוהה, שמעידה יותר על שיקול הדעת של חברי האקדמיה, מאשר על איכות משחקו המשובחת כתמיד של אוריה; אם האקדמיה מעדיפה לזכור אותו כשחקן המישנה של השנה, על פני יצחק חזקיה או גיל פרנק, זו בעיה - גדולה מאוד אפילו - שלה), וגם ה”יידישפיל” ראה סוף-סוף ברכה בעמלו, אמנם רק עם פרס המלחין לדוד קריבושי (על “החזן מווילנה”). אפילו במרכז לתיאטרון עכו יכולים להיות מבסוטים, מעצם איזכורם והצגתם כשווים בין שווים.


הערות לסדר

שאר ההערות נוגעות להתנהלות הטקס ובהתמקדות תקנונית לעתיד לבוא. לא ייתכן שהתיאטרון, כחלון ראווה של התרבות הישראלית, ינהג זילות בכבודם של היוצרים והמבצעים. בין אם בטעויות רבות מדי בהגיית השמות ("מדיאה" כשהמ"ם בפתח, הדר גילרון במקום גלרון ועוד), בין אם בהשמטת שמות: לא אשראי לנתן אלתרמן ולסשה ארגוב כיוצרי “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”, ואי-איזכור שמו של איוון מנצ`ל, ברשימת התודות של “מועדון האלמנות העליזות”. לטעמי, גם וויליאם שקספיר, כותב “המלט”, לא זכה לקרדיט ולכבוד המגיע לו.

רצוי וראוי לעתיד לבוא שזוכים, חתנים וכלות, ייעזרו בכותבי טקסטים מקצועיים לדברי התודה שלהם. רק איתי טיראן וקרן גרנק הצטיינו בדברי טעם. השאר, כולל המעבר התמוה של יונה אליאן, ששון גבאי וציפי פינס, היו בעייתיים בלשון המעטה. אני מניח שהוא לא ישרוד את העריכה לשידור בטלוויזיה.

גרי בילו זכה בדין בפרס מפעל החיים. והפרס על “50 שנות עשייה בימתית” לשמואל צמח, נראה עדיין מאולץ, לא נכון ולא שייך. אם כי, צריכה להיות איזו מסגרת שתוכל להצדיע להישגיו ולהעריך את תרומתו לתחומי הבידור, ההפקה והאמרגנות.

תקנון הפרס והקריטריונים דורשים רוויזיה. הבהרת סוגיית התרגום, הסרת העמימות הז`אנרית וניטרול יכולתם של מנהלי התיאטרונים לנייד הפקות בין קטגוריות, בהתאם לפי סיכויי הזכייה שלהן (כולל חיוב תיאטרונים גדולים להגיש מועמדות של מחזות-זמר שהפיקו). ואולי יש צורך מהותי להוסיף עוד קטגוריות (גם כך הטקס בלתי-נסבל באורכו, מזל שאינו מועבר בשידור חי ויש אפשרות לערוך אותו), בעיקר כדי להבדיל בין מחזות והפקות מקור לבין ייבוא עתיק וחדיש מן העולם. כמו כן לשקול את הכורח להגדיל את סף המינימום לקטגוריה, משני מועמדים לשלושה.

יאללה סולחה

אולי את הפסקת ההתקוטטות, החשדנות והעוינות בין מנהלי התיאטרונים אפשר יהיה להפיג בהסכמה על הענקת פרס מפעל חיים בשנה הבאה ליעקב אגמון, שמועמדותו נמנעה השנה בגין פרשיית ההטרדה המינית שיוחסה לו. לאגמון, על חלקו בהקמת תיאטרון בית ליסין, הצלת תיאטרוני הקאמרי והבימה, סיוע לפסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר, ייזום ומיסוד פסטיבל הצגות היחיד “תיאטרונטו” ומפעלותיו הפרטיים ב”בימות 2000”, מגיע יותר מאשר לכל מועמד מוסכם אחר.

ואם גם ציפי פינס תיאות להתרכך ולהסכים על כך, תהיה זו הזדמנות לסולחה רב-צדדית ורב-שכבתית, שעשויה להצעיד את פרס התיאטרון הישראלי לדרך חדשה בפתח העשור השני לכינונו.

"המלט" - הזוכה הגדולה בפרס התיאטרון
עוד כמה הערות לגבי פרס התיאטרון
המשחק המקדים של פרס התיאטרון


12/04/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (6 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
6. כתבה יפה
אבנר , (16/04/2006)
5. מה אתה רוצה?
שאינו יודע לשאול , (16/04/2006)
4. תחרות של "עניים"
תותחים בשמי נברון... , (14/04/2006)
3.
שי , (14/04/2006)
2. הניתוח מאוד מענין
יעקוב כהן , (14/04/2006)
1. מה באמת?
הלוחש לחמורים , (12/04/2006)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע