סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ריאיון
 
מאת: הדס דרומר מאיה שעיה מביימת טראומה מדור לדור
 

 
 
"אם אנחנו מלמדים את הילדים שלנו שהערך הכי חשוב הוא להישאר חזקים וכוחניים, לא משנה מה זה עושה לשכנים שלנו, אז אני חושבת שאנחנו מחנכים אותם להמשיך את אותו קו נוקשה, אלים ובעייתי, במקום לייצר סובלנות. פליט שרוצה להיכנס למדינה הזאת כי הוא בסכנת חיים - אני לא אסגור לו את הדלת. זה מה שהייתי רוצה להעביר לילד שלי בעקבות מה שסבתא שלי עברה, ולא מסר כמו, 'אתה חייב להיות נוקשה וחזק אחרת ירמסו אותך, וכל מילה רעה שאומרים עליך זו בעצם אנטישמיות'."

שעיה, נכדה לניצולי המחנות, מתמודדת עם צלקות השואה בהצגה "למה לא באת לפני המלחמה" של בית צבי, המתארת את קשיי הדור השני



שבועות אחדים לאחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה, עלתה בסוף השבוע האחרון בבית צבי ההצגה "למה לא באת לפני המלחמה", המראה את ההתמודדות עם הזוועות מהזווית של הדור השני. הבמאית מאיה שעיה, בוגרת בית צבי, בעצמה דור שלישי לשואה, מרגישה את חלחולה של הפוסט-טראומה אל חייה עד היום.

"אני דור שלישי הארד קור", אומרת שעיה. "סבתא וסבא התחתנו בברגן-בלזן. אני גם עשיתי לפני כמה שנים הצגה בגרמניה (ההצגה "תרופה", ה"ד) שכתבתי ויש בה חיבור של הדור השלישי שלנו ושלהם. אני בעיקר בעניין השפעת הזיכרון של זה עלינו. גם עכשיו זו לא הצגת שואה, אלא הדור השני לשואה וההשלכות שמפתיעות בכל פעם מחדש. אני רואה כמה זה עדיין נוכח גם בדור השלישי ומקווה מאוד שלא ברביעי. נראה כשהבן שלי יגדל."

"השואה עדיין מניעה אותנו"

השיחה שלנו כבר מתחילה מאוד אופטימית. מה הסיפור האישי שלך עם השואה, איך גדלת בתוך זה?


"לקח לי זמן להבין שכל מיני עניינים הם משם. אבל כשהתחלתי להתעסק בעצמי ולכתוב, הבנתי שיש בי המון מזה. כשעשיתי במשך שנה תחקיר בגרמניה, נדהמתי לראות שגם שם זה עדיין מאוד משפיע ומאוד מושרש, דברים שאנחנו לא שמים לב אליהם בכלל הם בעצם השפעות של זה, כמו החרדות שלנו והצורך שלנו להפגין כוח. לא אכנס לשיחה פוליטית, אבל כמובן שכל המדיניות של המדינה והקשר הוא מאוד ישיר, במשך כל ה-70 שנה. זה קשר מרתק בעיניי, זה להבין מה מניע אותנו. אני חושבת שזה עדיין מניע אותנו.

"עכשיו אני אמא ועושה על עצמי עבודה כדי שהחרדות שאני ספגתי לא יעברו הלאה. אני חושבת שאנחנו חברה חרדתית בגלל השואה. אישית אני מרגישה את זה מאוד מאמא ומסבתא. כשהפכתי לאמא הבנתי איך אני גם מגיבה ככה, אינסטינקטיבית. אני כרגע במודעות אז אני מקווה שזה לא יחלחל, כמו שחלחל אצל אמא שלי שלא מודעת.

"אנחנו חברה שמונעת מחרדה שזה לא יקרה שוב, שלא יעשו לנו את זה שוב. לא מספיק מתעסקים בהפקת לקחים, אלא עוסקים בהתגוננות."

את מתכוונת - לאורך כל השנה, לא רק סביב יום השואה.


"בטח. זה מכתיב לנו את כל המדיניות מאז ומעולם. אני חושבת שיכולנו להפיק מזה לקחים יותר חכמים, כמו היחס לפליטים, היחס לשונה. זה נכון שאנחנו צריכים להגן על עצמנו ולדאוג שזה לא יקרה שוב, אבל מצד שני אנחנו צריכים לדאוג שאנחנו נהיה חברה שבה דברים כאלה לא יוכלו לקרות - וזה לא המצב."


למה לא באת לפני המלחמה, צילום: שמחה ברבירו


לא לשחזר את הטראומה

ההצגה "למה לא באת לפני המלחמה", שמבוססת על ספרה של ליזי דורון, שמה זרקור על אליזבת, ילדה בת 11, שמושפעת מהטראומות הקשות של אמא ניצולת השואה ושכנותיהן ששרדו גם הן את המחנות.

מה ההצגה מלמדת על התמודדויות הנפש בתוך סיטואציה כל כך קשה ואלימה?


"בהצגה יש חמש ניצולות. זה בא מהעיניים של ילדה של אחת הניצולות. יש שם את ארבע השכנות של האמא, ויחד הן חמש ניצולות פולניות שרוטות לחלוטין. הן מנסות לקיים חיים נורמליים, אבל השואה רודפת אותן בכל היבט של החיים, אם זה ביחס לדת ואם זה ביחס לאוכל ואם זה בשאלה איך לחנך את הילדים. הילדה שבמרכז הסיפור עוברת התעללות נפשית קשה בעקבות השריטות והחרדות של אמא שלה הניצולה. היום היא הייתה מוכרת כמקרה רווחה. החרדות האלה מוציאים מהאימהות דברים קשים, שיכולים להפוך גם לאלימות כשיש איזושהי סכנה באופק, וגם אם רק נדמה שיש סכנה.

"מצאתי סרט דוקומנטרי של אנשים שהם דור שני שסיפרו בפירוש שהם היו ילדים מוכים, גם פיזית וגם נפשית. אני מכירה גם מסביבי הורים כאלה. סבתא שלי לא הייתה כזו, אבל היו לה הצדדים שלה, של ההפרעה, של נוקשות מגוננת כזו ששנים לקח לי להבין שזה משם."

מה לדעתך יכול להסביר את האופן שבו האם מעבירה טראומה כזאת לבתה?


"אם אנחנו מלמדים את הילדים שלנו שהערך הכי חשוב הוא להישאר חזקים וכוחניים, לא משנה מה זה עושה לשכנים שלנו, אז אני חושבת שאנחנו מחנכים אותם להמשיך את אותו קו נוקשה, אלים ובעייתי, במקום לייצר סובלנות, להגיד שאני לא אעשה את זה לאף אחד. פליט שרוצה להיכנס למדינה הזאת כי הוא בסכנת חיים - אני לא אסגור לו את הדלת. זה מה שהייתי רוצה להעביר לילד שלי בעקבות מה שסבתא שלי עברה, ולא מסר כמו, 'אתה חייב להיות נוקשה וחזק אחרת ירמסו אותך, וכל מילה רעה שאומרים עליך זו בעצם אנטישמיות'."

זו לא הפעם הראשונה שבה שעיה עוסקת בחזרה לחיים מתוך התמודדות עם המוות. גם בהצגה "דולפינים" שכתבה, מובא סיפורה של נטע, אלמנת צה"ל, שמחליטה להרות מזרעו של בעלה המנוח בתום שנת האבל. תוך כדי התהליך היא פוגשת בצלם בשם עמי ומתאהבת בו.

"זו כנראה ההישרדות האישית שלי", אומרת שעיה בנוגע לעיסוק במוות-חיים. "אני ממשפחה כזאת, משפחה שמצד אחד יש ניצולים ומצד שני יש אבא ששחרר את הכותל ואיבד המון חברים. אני עוברת איתו את ימי הזיכרון מאז שאני ילדה. זה חלחל בי. יש בי משהו שרוצה להגיד די, לי לא דחוף שהבן שלי, בן החמש, ידע כרגע מה זה יום הזיכרון. אם אוכל, אדחה את זה כמה שיותר. אני רוצה להיתפס לחיים ולא למוות. ב'דולפינים' זו בסופו של דבר המסקנה. היא מתחילה מניסיון לשחזר את בעלה המת והיא בסוף מבינה שעדיף שלא. גם פה אני חושבת שזה מה שנורא מחבר אותי לעניין, הגישה המרתקת של ליזי דורון. היא גם טוענת שזו הייתה הצוואה של אמא שלה, שלא לשחזר את הטראומה. הם לא היו יכולים לשלוט בזה, אבל אנחנו כבר יכולים. היא אומרת שאמא שלה פיתחה בה רגישות למיעוטים. זה מדהים בעיניי, וזה מה שאני חושבת שכולנו היינו צריכים לעשות. אבל מעטים בחרו בזה. רובנו רצים לבריקדות."

יש חשדנות אוטומטית מכל מה ששונה כי אותנו הרי סימנו בעבר.


"אני מניחה שזה בא משם. אבל כאנשים בוגרים אנחנו צריכים להבין שזה בא משם ודווקא לתפוס את עצמנו ולעשות תיקון, לא ליפול לאותה מלכודת."




למה לא באת לפני המלחמה, צילום: שמחה ברבירו


"לא יודעת איך אפשר לעבור את זה לבד"


מה הייחודיות שבנקודת המבט של ילדה לנושא הזה?


"קודם כל, שהכל חסר פרופורציות. חוסר הידיעה ניכר. הסתירו מהם מה היה. כשאת לא יודעת משהו, תמיד תפתחי תסריטים הרבה יותר נוראיים בראש. נכון שתסריטים הרבה יותר נוראיים מהשואה אי אפשר לדמיין, אבל כשאני רואה שאמא שלי בוכה ואני לא מבינה למה, אני חושבת שזה שבר נפשי שמאוד קשה להתגבר עליו, מה שהילדים האלה עברו. הם ספגו כל מיני סימפטומים של פוסט-טראומה בלי לדעת על מה ולמה, והם הפכו להיות גם משחזרי הטראומה וגם נכים רגשית באיזשהו מקום. מעט הצליחו להתעלות מעל זה, כמו ליזי למשל, ולתעל את זה למקום שיוצר תיקון."

יש איזושהי תרומה בעינייך לעובדה שיש פה חבורה שמתמודדת יחד עם הטראומה? מה המשמעות של התמודדות קולקטיבית?


"מי שלא מצא לעצמו איזושהי קבוצת שיוך אחרי זה כנראה לא גמר טוב. אני לא יודעת איך אפשר לעבור את זה לבד. פה יש חמש שנאחזות אחת בשנייה, נשים שממש לא בטוח שהיו נהיות חברות על רקע אחר, פתאום הופכות להיות ממש אחיות בדם. הן גם מאוד מצחיקות בהומור שחור מצוין בעיניי, וזה אחד מהמשיכות הגדולות שלי לחומר הזה. הומור שחור גם היה לסבתא שלי וזה מאוד מדבר אליי. כל הזמן יש רגעים של צחוק ושל בכי עמוק שהן לא יודעות מה לעשות עם עצמן. אני חושבת שזו הדרך היחידה שלהן לשרוד."

הדמויות המרכזיות בהצגה הן נשיות - האם, הילדה והשכנות. ישנו עיסוק בשאלה מיהו האב של הילדה, משום שהאם לא פתחה את הנושא מעולם. "אני חושבת שבגלל שהאבא הוא נעלם, אז בכוונה הגברים פה הם פחות דומיננטיים", אומרת שעיה.



מימין: למה לא באת לפני המלחמה, צילום: שמחה ברבירו, משמאל: מאיה שעיה, תמונת יחסי ציבור


מה המשמעות של ההתמודדות הנשית בסיפור הזה?

"אני חושבת שכמו בכל דבר להיות אישה לבד בעולם הזה, זה קצת יותר קשה מלהיות גבר לבד. אני לא חושבת שבעניין הפוסט-טראומה יש הבדל בין גבר לאישה, בטח בטראומה הספציפית הזאת. אבל יש פה אישה שבנוסף לכך שהיא ניצולה, היא גם אם חד-הורית בשנות ה-60, כשזה לא מקובל כמו היום. עוד קושי על קושי. יש גם את הילדה שמנסה להפוך לאישה והמודלים הנשיים שלה הם מאוד-מאוד מעוותים."

ובמעבר חד לתהליך היצירתי האישי שלך. בית צבי זה מקום שאת מכירה לא מעט שנים. איך את רואה את מהלך החיים שלך מאז הלימודים ועד עכשיו?


"לאו דווקא עם ההצגה הזאת, אני כבר כמה שנים מתפתחת גם כמעבדת מחזות ומביימת. בעיניי זו מתנה גדולה לעבוד במקום שלמדתי בו. יש כרגע מנהל שהיה לי איתו חיבור מאוד טוב כתלמידה. הוא הזמין אותי לחזור ואני מאוד שמחה על זה. אני חושבת שהמקום הוא במגמת צמיחה טובה וכיף לי להיות חלק מזה.

"אני גם מגלה את עניין החינוך לתיאטרון. לא חשבתי שאגיע לזה, אבל עכשיו זה מאוד מעניין אותי. העניין שאנחנו מגדלים פה את השחקנים. יותר מלביים אותם, זה להסביר להם את המקצוע ולנסות ולהעביר להם את הגישה למקצוע כמו שאנחנו חושבים שצריך להיות. זה דבר שחשוב לי לעשות בנוסף לעבודה האמנותית עצמה.

"מה שלמדתי על תיאטרון - למדתי מהמורים בבית צבי. לא למדתי כמעט במקום אחר. למדתי קצת כתיבה אצל עידית שחורי, אבל תיאטרון זה הבסיס שלי. מעבר למשחק, המורים שלי, בלי שידעו, לימדו אותי בכלל מה זה תיאטרון. אני מאוד שמחה להוות את זה עכשיו לסטודנטים אחרים.

"זה דור שתיאטרון פחות נגיש לו ממה שהיה למשל בדור שלי. חשוב לי לחבר אותם לזה ממקום שאולי הם לא מבינים שהם יכולים, או שפתאום אחרי עבודה או הרצאה מבינים שיש בזה נקודות חיבור יותר ממה שהם חשבו קודם."


למה לא באת לפני המלחמה, צילום: שמחה ברבירו


ההצגה "למה לא באת לפני המלחמה" תעלה היום (שני), 20 בפברואר 2019, בשעה 20:30 באולם בית צבי, תיאטרון הספרייה, ברמת גן. פרטים נוספים ורכישת כרטיסים בטלפון: 03-5799290, או באתר בית צבי


למועדי מופעים >

20/05/2019   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע