סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן הרוקנרול הישראלי חוזר לעתיד
 

 
 
נבון-לוין, ליהוק גאוני, גנב את ההצגה כשחזר ל'מה שהיה היה' (חנוך). כמו דיווה התאים-החליף אאוטפיט לכל שיר, נוסף על שירה במתווה איינשטייני מובהק. יעל קראוס הביאה ארומה ג'אזית קלילה שתאמה את משנתו של אלכס וייס. כן. פעם, לפני שהקלידים התחילו לחקות הכל, עשו כאן מוזיקה אמיתית."
"בחזרה למזל גדי", הצדעה לקובי רכט ומני בגר חוגג 40 שנות רוק. האם מופעים מלהיטי העבר הם עתיד הז'אנר בארץ?


האם עתידו של הרוקנרול הישראלי הקלאסי נמצא בעברו? בימים שבהם מתרפקים על תהילת העבר, חוזרים אל אלבומים וקלאסיקות מימים רחוקים, זו אולי המסקנה. הצטרפו אליי לרשמים משלושה מופעים שונים מן השבועות האחרונים, שמהם נשקפות תמונות עבר.
 
בחזרה ל"מזל גדי"
 
הפרה-היסטוריה של הרוק הישראלי
 
מופע שמחזיר אותנו אל שלהי הפרה-היסטוריה של הרוק הישראלי. אף ש"פוזי" של אריק איינשטיין נחשב כאלבום הרוק העברי הראשון (שיצא בסוף 1969), מפני שהוקלט רוקנרולית עם להקת הצ'רצ'ילים בעיבודים של מישה סגל ושלום חנוך, "מזל גדי" שראה אור שנה קודם, הוא האלבום המשותף הראשון של איינשטיין (אחרי החלונות הגבוהים) עם חנוך, אז בוגר טרי מלהקת הנח"ל (אם נתעלם לרגע מיצירתם המשותפת בארבעת השירים בתקליטון "הגר" מ-67'). חנוך הלחין את כל תריסר השירים שבו.


בחזרה למזל גדי, צילום: יוסי צבקר



ההבדל בהגדרה הסגנונית בין שני האלבומים נזקף לזכות המוזיקאי אלכס וייס ולעיבודיו את "מזל גדי". וייס, מאסטרו בזמר העברי ובבידור הקל ב-30 השנים הראשונות של המדינה, סימל עידן אחר בזמר הישראלי. קודם כל משום היותו מעבד מקצועי שמיעט להלחין, אך בעיקר משום גישתו לעיבוד ובקיאותו במוזיקה קלאסית, שמוטיבים ממנה ובהשראתה שזר בעבודותיו עם זמרים ומבצעים מקומיים, בין השאר כמנצח תזמורת ההקלטות של CBS ישראל. ידוע במיוחד "הקוראל לאוהבים הצעירים", שעיבד על פי באך ללהקת הצ'רצ'ילים.

משום כך נאה דרש שלומי שבן, מנהל מוזיקלי שותף, בפתח ההצדעה הבימתית ל"מזל גדי", לפיה שלושה מאורות אחראים לאלבום זה: איינשטיין כזמר המבצע, חנוך כמלחין כל השירים בו, ו-ווייס שעיצב את צבעו, כמנהל וכמפיק המוזיקלי שלו. יתרה מזו: על מנת להדגיש את חלקו ולתאר את תרומתו של וייס באלבום, שחיה ומוערכת עד עצם היום הזה, שחזרו שבן והמוזיקאי, המלחין והמעבד יבגני לויטס את הפרטיטורות המקוריות, שאבדו, לעיבודים הנצחיים של וייס. לא רק להאדיר, אלא בעיקר לנמק ולהצדיק את ההידרשות ל"מזל גדי" בסדרת "השתקפויות" של האופרה הישראלית ותזמורת הקאמרטה, שמשלבת בין השפעות קלאסיות למודרניות ומחברת בין מוזיקה קלאסית לפופולארית.


בחזרה למזל גדי, צילום: יוסי צבקר


ליהוק גאוני
 
ברוח זו נפתח המופע בביצוע הקאמרטה, בניצוחו של אבנר בירון, מנהל אמנותי שותף לסדרה, את סוויטה קטנה מאת דביסי. לאחריה, נפרש "מזל גדי" במלואו, ממש אחד לאחד עם תזמורת מלאה (כולל שלושה נגנים ריתם סקשן: יונתן אלבלק בגיטרות, אורי קוטנר בבס ויונדב הלוי בתופים), אם כי בשינויי סדר קלים שהתבקשו מבניית המופע.


בחזרה למזל גדי, צילום: יוסי צבקר


את מקומו ותפקידיו של אריק איינשטיין מילאו יונתן לוין (המוכר יותר כעוזי נבון, אחד מכינויי הבמה שלו), אלון עדר, שלומי שבן עצמו, הזמרות יעל קראוס ורונה קינן (שהוקפצו ברגע האחרון, בגין מחלתה של אסתר רדא, שתחזור מן הסתם להופעה השניה, ב-24 בדצמבר) ו...שלום חנוך, שהוגדר כאורח מיוחד, למרות שזאת הייתה בדין גם חגיגה שלו.

כבר ב"רוח רוח" הפותח (מילים: מרים ילן שטקליס) עם שבן כסולן, הזכירה השתתפות מקהלת בת קול ש"מזל גדי" איכלס כמה שירי ילדים מצוינים למבוגרים, מן הסתם הודות לעיבודים המופזים של וייס. כמו "הימים הארוכים העצובים" (איינשטיין) שבא בעקבותיו, עם עוזי נבון - שגנב את ההצגה בכניסה מרשימה, ולא מהיום, לנעליו הגדולות של איינשטיין כזמר - משתלשל בענן ממרומי הבמה; "מדוע הילד צחק בחלום" (לאה גולדברג) עם רונה קינן; או "האדון הרופא", הידוע גם כ"ד"ר דוליטל" (חנוך), עם אלון עדר בלוויית "בעלי חיים" שהשתובבו בפרדס הבימתי שבנה שי שטיקר, מעצב הבמה והתאורה היפהפיות. בגיחתו הראשונה במופע עדר סיפק את הגובה הראוי (של אריק) אך לא את היכולת הקולית, אם כי הביא לבמה משהו מרוחו של שלום חנוך הצעיר. הוא גם הזכיר את "האיש ששוקע עם השמש" (חנוך) השכוח.

נבון-לוין, ליהוק גאוני, המשיך בגניבת ההצגה, תרתי משמע, כשחזר ל"מה שהיה היה" (חנוך). כמו דיווה התאים-החליף אאוטפיט לכל שיר, נוסף על שירה במתווה איינשטייני מובהק. ב"כתר של זהב" (איינשטיין) התכבדה יעל קראוס, שמלבד היותה אחיינית של שמוליק (חבר של אריק ב"חלונות הגבוהים") ממשיכה את דרכה הארוכה והמתפתלת אל ההכרה הציבורית שמגיעה לה. היא הביאה ארומה ג'אזית קלילה שתאמה את משנתו של וייס, וגם העלתה תהייה – איך תישמע בו רדא.


בחזרה למזל-גדי, צילום: לאה אבישר באדיבות הבלוג של יובל אראל


חגיגה לאוזן ולעין
 
שבן, ששימש כדבק מחבר, הצטרף לקראוס (שניהם שותפים במחווה הבימתי המצליח ל"חלונות הגבוהים") בביצוע "כשנופל כוכב" (חנוך) עם נבון בצ'מבלו (!) וכוכבים נופלים מן התקרה לצדו של ענן הכדורים. זה היה רגע עוצר נשימה למשמע העיבוד הנפלא של וייס. כן. פעם, לפני שהקלידים התחילו לחקות הכל, עשו כאן מוזיקה אמיתית. ועוד איזו!

עדר ג'וניור גם זכה ב"סיפור מותם של עלמה ועלם" (שכתב מאיר אריאל, קולגה של אביו, יהודה), מלווה את עצמו באקוסטית, ומלמד שהשיר אולי לא היה להיט אבל הוא בהחלט מאסטרפיס קטן. וגם - שהוא חייב לעבוד על הדיקציה וללטש את השירה שלו. כמה זמן יסמוך על השם, החן והכשרון?


בחזרה למזל-גדי, צילום: לאה אבישר באדיבות הבלוג של יובל אראל


סיום האלבום הופקד בידיו של שלום חנוך, מלחין האלבום (וכותב מחצית משיריו). ומשום כך הועתקו לשם "לילה" שלו (אחד משירי הערש הנפלאים בעברית, ובעצם שיר אוהבים, הורים בדרך, ענק) ו"מכופף הבננות" של מאיר אריאל (שנהגה למעשה כ"מקופף הבננות", משחק מילים כמובן) אותו הלחין כשהיה בן 16. חנוך מתחיל, עדר ממשיך ורק אחריהם נבון מחזיר את איינשטיין. כבאלבום, נעל "כהה כהה" (גם הוא של חנוך) רוק פסיכדלי מוקדם, את החלק הזה במופע.

שלום היה גם גיבור ההדרנים, עם שירים שהיה שותף ביצירתם ואלכס וייס עיבד. עדר הצטיין ב"חוזה לך ברח" של אושיק לוי (מילים: יענקל'ה רוטבליט) אולם הפרומפטר תקע אותו בימתית. נבון, שהקטע והמומחיות שלו הם רטרו-סיקסטיז ויודע את השירים על פה, חגג להנאת הקהל עם "בוא הביתה" של שולה חן (אבי קורן), אך נעדר מ"אבשלום" (מ"שבלול" של אריק ושלום) שאותו יכול היה להרים לצד שלום, אלון, יעל ורונה. ועדיין, שעה וחצי של חגיגה לאוזן ולעין.

רכישת כרטיסים 

 
בחזרה למזל גדי, צילום: יוסי צבקר



"למה עכשיו" – הצדעה לקובי רכט 
  
התפר שבין הסיקסטיז לסבנטיז

מופע ההצדקה (זו ההגדרה הנכונה כשאמנים מנדבים את חלקם בהכנסות לטובת נשוא ההצדעה) לזמר קובי רכט, אמנם נועד לסייע כלכלית ליוצר הרוק הוותיק (72'), אולם הציף שוב את שאלת תמיכת המדינה באמניה המבוגרים. כאילו שיצירה מלפני חמישה עשורים, יפה ככל שתהיה, ועוד חופן אלבומים ולהיטים לאורך הדרך מאז, מצדיקים את הדיון.

אני נוטה להסכים עם המנחה יואב גינאי שציין בפתח המופע, כי התקשורת המשודרת, הציבורית והממסדית במיוחד, מועלת בתפקידה בהשמעות ובמתן במה לאמנים ותיקים, בעיקר אלה שהוכיחו את עצמם. אבל אל לאמן, בכל גיל שהוא, להידרש לתמיכת הממסד ועזרת הציבור, כחלופה להתנהלות כלכלית וחסכון פנסיוני שגויים. ורכט, אם להאמין לראיונות ערב המופע וללא קשר למצבו הבריאותי, הוא כזה. אחד – ולא חשוב אם הוא זמר גדול, יוצר ענק ובעל תרומה משמעותית לתרבות הישראלית, או אזרח מן השורה, במשלח יד אחר – שלא שמר גרוש לבן ליום שחור. והוא לא היחיד, למרבה הצער.


הצדעה לקובי רכט, צילום: טוני פיין באדיבות הבלוג של יובל אראל


אני לא מעז לפקפק בכנות הכוונות של שני תריסרי האמנים שנענו לפנייתו של נגן הקונטרבס צור בן זאב, ששימש באופן חריג גם כמפיק המופע. כמו בן זאב, חבר נאמן ונשמה ענקית, גם כל השאר, זמרים ונגנים, מעריכים את רכט כזמר, מוקירים אותו כיוצר ואוהבים אותו כאדם, כחבר וכקולגה. אף אני שותף להערכה ולאהבה את יכולותיו של רכט כזמר ואת כישוריו ככותב וכמלחין, אבל לא מעבר לתרומה האישית ולהתגייסות הרגעית.

נרו של רכט האיר במיוחד בתפר שבין הסיקסטיז לסבנטיז. הוא היה הקול המחשמל ב"גבעת התחמושת" של להקת פיקוד מרכז מסוף 67'. אחריה הפליא בשירה עמוקה ויפה בשירי סשה ארגוב ("רחוב שלמה המלך") לצד עדנה גורן. כ"צמד הקוביות" (עם קובי אשרת) הקליט את "למה עכשיו", ועם שלישיית "שובבי ציון" (אליהם הצטרף חנן יובל) השאיר אלבום אחד ולהיטים כ"איש גדול", "נגה", "ישראל ישראל" ו"חמדת ימים".

מראשית שנות ה-70' רכט הרבה לשהות בחו"ל, ניסה לנהל קריירה בינלאומית במספר טריטוריות, הקליט מספר זעום של אלבומים בעברית (ארבעה ליתר דיוק), ולמרות פרגון רדיופוני לשירים מהם, רכט התקשה, מסיבות שונות, לנהל קריירת הופעות בימתית יציבה. כך שעם כל הרצון הטוב, האהבה והכבוד, לא הטביע חותם בל יימחה על הפופ הישראלי. לכן לא הפתיע שאולם אסיא במוזיאון תל אביב, שאירח את המופע, לא היה מלא (האשמת מזג החורפי במיעוט הקהל, הייתה תירוץ מופרך).


הצדעה לקובי רכט, צילום: טוני פיין באדיבות הבלוג של יובל אראל


זמר נהדר, אישיות בימתית בעייתית
 
התמיכה שהציעו הקולגות לא הוטלה בספק, אך הם העדיפו שירים שלהם, לא שלו. רק אסף אמדורסקי, בנו של "ממציא" שובבי ציון, הצדיע ל"לך איתה" (שכתבו רכט ואשרת לאילנה רובינא) ול"הכל נמס", להיט של רכט מ"מסתובבת שמועה", אלבומו הראשון (83'). בעצם, גם להקת תיסלם – שיושי שדה, אחד מסולניה, הקליט עם רכט את האלבום "נגד הלב" תחת השם "ההוא" - הוקירה אותו (ואת יובל) בחבירה ל"ישראל ישראל".

ואלמלא הייתה שם עדנה גורן לשיר את "לפנות ערב" (של יעקב שבתאי) ואת "זמר מפוחית" (של נתן אלתרמן) מאלבומם המיתולוגי (את האחרון שרו ביחד כשרכט מוכיח שהבריטון-בס שלו הוא עדיין אחד הקולות המרשימים בזמר העברי) אי אפשר היה לדעת את יצירתו של מי באו לחגוג אריאל זילבר, מיקי גבריאלוב, ארקדי דוכין, דוד ד'אור, חמי רודנר, פיטר רוט, אוהד חיטמן, שירה גבריאלוב, לאה שבת, ורדינה כהן וקשת בן זאב.

אפילו אשרת ויובל, חבריו ב"שובבי ציון", שצרבו את שמם בנפרד בהיסטוריית הפופ המקומי (ובחיוניות היצירתית שלהם משמשים דוגמה לאמנים ותיקים שלא נאחזים בקרנות המזבח של תהילת עבר), שרו משלהם. זה את "השיר הבא" של אהוד מנור והשני את "ערב קיץ חם" של מאיר אריאל. רק בסיום, לאחר שרכט קיבל עוד דקות תהילה עם "אהובתי שלי לבנת צוואר" הנפלא (שבתאי), ואישש את עובדת היותו זמר נהדר אבל אישיות בימתית בעייתית, חברו אליו עם "למה עכשיו" (אשרת) ו"איש גדול", הגדול בלהיטי "שובבי ציון".

חובת ההוכחה חוזרת עתה אל קובי רכט. נראה אם יעמוד בה.


שובבי ציון, הצדעה לקובי רכט, צילום: טוני פיין באדיבות הבלוג של יובל אראל


מני בגר חוגג 40 שנות רוקנרול

 
גיבור הרוק של האייטיז

עד מחצית המופע המשודרג של מני בגר, שאיתו הוא יצא לחגוג 40 שנות רוקנרול, היה נדמה שהחששות המוקדמים מן הפגישה החוזרת עמו, יתאמתו. בגר, גיבור רוק של האייטיז, כמעט הצליח לשעמם בעשרת השירים הראשונים שלו, על אף שלא חסרו ביניהם להיטים מוכרים.
היו שם "אין לי זמן" ו"שיר השחרור", "בוקר של חמסין" ו"איסטנבול" מ"הייתי בגן עדן" (85'); "תבכי ילדה תבכי" שהקליט עם יצחק קלפטר ל"חייל של יום אחד" (88'); "רכבת הבוקר" ו"לאן עכשיו" מ"שנת הדובדבן" (92); וגם שניים חדשים יותר – "סך הכל זמר נודד" (מהאלבום עם סטלה מאריס ב-01') ו"מלכות השקר" מ"כוכב הקופים" (15') אלבומו העשירי והאחרון, לעת עתה.

ההפגזה הייתה מסיבית, הגיטרות יללו ללא רחמים, הקול נותר מרשים כשהיה, הביצוע היה קורקטי ומדויק, אבל משהו לא עבד, לא הצליח להמריא. השירים נשמעו כאילו יצאו מאותו פס ייצור, מה שנכון, אבל אוטומטיים כאלה, לא מפתיעים, צפויים לגמרי. ואולי זה מפני ששום דבר לא קרה על הבמה. רוק במסורת של פעם. סולן ולהקה. ארבעה נגנים שלא שרים. כמעט ללא תזוזה. ובגר - עם שיער מלבין ומקליש, אך ארוך עדיין, ועם העמידה הזכורה מפעם, של גיטרה תלויה על כתף שמאל, נשען על רגל ימין כששמאל מעט כפופה, בהטייה לפיסוק - בקושי מדבר, רק מציג את השירים בשמם ומודה בקצרה בסיומם.


מני בגר, צילום: חנוך גריזיצקי

ביני לבין עצמי כבר הרהרתי בצורך לרענן את הסאונד ואת ההפקה המוזיקלית, בנחיצותם של חומרים חדשים ושירים רלוונטיים, תוהה אם עשה בחוכמה כשהחזיר עצמו למסלול שאפתני ותובעני של הופעות בזאפות. ודווקא אז, בין "לב שבור", בלדת חיזור מופלאה במתכונת להיטי הפלטרס, לבין הקאוורים שלו ל"קפה אצל ברטה" (אותו הקדיש לזכר יגאל בשן), ל"יהיה טוב" של דיוויד ברוזה ול"Soldier of fortune" של דיפ פרפל ששר בנעוריו, הקסם התחולל. משהו קרה. נפתח בו, ואולי בי. ההגשה כמו התרככה. השירה התחממה. הגיל, 66, נעשה חלק ונוכחות מהשירים. בגר נשמע כזמר בוגר ובשל, מזדהה ומתכוון לכל מלה, המופע קיבל תנופה מרגשת ומחממת לב. והספקנות התחלפה בהערכה רבה. 
 

מני בגר, צילום: חנוך גריזיצקי




מסע משובח בזמן
 
אני לא נוסטלגיקן אבל 'הענתיקות' "התקרבי אליי" ששר בלהקת גן עדן בסוף שנות ה-70', "הלילה לבד", "זה היה ביתי" ו"הולך למערב" מאלבומו הראשון, ואפילו "הייתי בגן עדן" מאמצע ה-80', פתחו את הלב, המריצו את המופע ועמם הרגשות נסקו אל על. כנראה ששכחתי כמה הוא זמר טוב, בבלדות במיוחד. הדיקציה שלו מצוינת. הקול שלו רק משתבח. בניגוד לקולגות צעירים הוא לא מנופח שירים או מקועקע לעייפה, וגם ...לא נזקק לפרומפטר. זוכר את השירים על פה, דבר נדיר בימינו הדיגיטליים.


מני בגר, צילום: יובל אראל, באדיבות הבלוג של יובל אראל


הפגישה המחודשת עם מני בגר היא כמו במסע בזמן. ממש כמו שאיזו להקת רוק מהסבנטיז תגיע היום לישראל עם הסולן המקורי שלה. רוג'ר הודג'סון נגיד. אולי הוא לא איש במה או פרפורמר יוצא דופן. אולי נושאי שיריו קלישאתיים, על חייו הלא קלים של הרוקר, שלא מצליח להתענג על מנעמי העולם, ונדרש להמשיך לעבודה כי הדרך עודנה ארוכה. אבל בגר מקצוען לעילא, והרוקנרול המיינסטרימי שלו הוא AOR במיטבו. נגינת האורגן (כפיר צעירי) מהימים ההם, המתופף (יוסי כהן) הולך איתו כבר 25 שנה, הגיטרות (של עדי הלל הקבוע ואסף ברק כאורח) מייבבות כהלכה, והבאסיסט (איב גלולה) לא מסיר לרגע את ז'קט העור שלו.

אולי הצליל שלהם גדול על החלל בזאפה, אבל הם מגישים מאה דקות מהמשובחות ביותר שתמצאו בסביבה. 
 

מני בגר, צילום: יובל אראל, באדיבות הבלוג של יובל אראל

מני בגר חוגג 40 שנות רוקנרול. זאפה תל אביב. רביעי, 4 בדצמבר 2019
"למה עכשיו" – נפגשים, מספרים ושרים לקובי רכט. מוזיאון תל אביב. ראשון, 8 בדצמבר 2019
"בחזרה למזל גדי". המשכן לאמנויות הבמה תל אביב. שני, 25 בנובמבר 2019
 
 



15/12/2019   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. צודק לגמרי לגבי המופע לקובי רכט
יואב שלי , תל אביב (27/12/2019)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע