תיאטרון - ביקורת דיסקים: פט שופ בויז,7 Zero, מארק קנופלר

דווקא מכיוונם של אמנים ותיקים, שאיכשהו כבר היה נדמה שאמרו כבר את כל מה שהיה להם להגיד וכל שנותר להם הוא לשייט בנחת עד לסיום הקריירה, הגיעו בשבועות האחרונים כמה דיסקים שהסבו הנאה מרובה לאורן בר-אל. מסתבר שלא תמיד אפשר לדעת מה צופן העתיד.

חדות וחיוניות בחנות החיות

נתחיל בפט שופ בויז. גם אחרי שאיבדו לא מעט מההצלחה המסחרית שלוותה אותם בתחילת הקריירה, לא הפסיק הצמד הזה להמשיך ולהקליט אלבומים די חביבים, שלא היו רעים או מביכים ברוב המקרים, אבל פשוט נעלם מהם הניצוץ. את תחילת ההתאוששות אפשר אולי לסמן בפסקול המצוין שיצרו ניל טננט וכריס לואו בשנה שעברה לסרט הקלאסי "אניית הקרב פוטיומקין".

והנה הם מגיעים באלבום חדש, שמבהיר שלא הייתה זו שירת הברבור שלהם. גם אם אין בדיסק הזה שום בשורה חדשה או משהו שלא שמענו מהם עד היום, הוא מחזיר להם את החדות והחיוניות שאפיינו את היצירה שלהם בעבר, ומבחינתי זה לא מעט.

יכול להיות ששיתופו של טרוור הורן בהפקת האלבום עזרה להם להחזיר אל המוזיקה שלהם את החיים שחסרו בה. המוזיקה של הורן, מפיק מוזיקלי רב תעסוקות בפני עצמו, מתאפיינת לא פעם בדרמה וגרנדיוזיות ומתלבשת במקרה הזה בול על הסגנון של טננט ולואו, כפי שכבר קרה בעבר באלבום המצויין "Introspective". תקשיבו לקטע "The Sodom And Gomorrah Show", שמתחיל בסגנון של מיוזיקל וממשיך כקטע קצבי, טיפוסי ומוצלח ביותר של הבויז, עם חתימת הפזמון הממכר שלהם, שקשה מאוד להיפטר ממנו כבר אחרי האזנות בודדות.

תקשיבו גם ל-"Numb" העגמומי והיפה ול-"Integral" הסוחף שמסיים את האלבום, ובעצם לאלבום כולו, שישמח מאוד את כל חובביהם הישנים ואולי יצליח לאסוף גם כמה חדשים. האלבום הזה מזכיר לנו פעם נוספת, שמוזיקת פופ יכולה להיות גם אינטלגנטית, שאין בו הרבה רצועות שתרצו לדלג עליהן, ודווקא הסינגל הראשון שיצא ממנו ("I’m With Stupid"), הוא כאילו מתאמץ מדי למצוא חן, ואינו מייצג אותו נאמנה לטעמי.

The Pet Shop Boys – Fundamental, Parlophone/Helicon
לשמיעת קטעים מהאלבום

יצירה שלמה ומגובשת

האלבום הראשון של "זירו 7" יצא לפני כשבע שנים, כשההצלחה שלו נישאת באופן ברור על גבי ההייפ שייצר האלבום הראשון של "אייר", שיצא בדיוק שנה לפניו. הייתה שם את אותה אוירה נינוחה ואותם צלילים מלטפים, אבל האמת היא שהעיתוי של האלבום וההשוואה הבלתי פוסקת ל"אייר", עשו להם עוול מסוים כשגרעו משהו מההערכה שהגיע להם. בסופו של דבר הם הוציאו תחת ידם אלבום לאונג`-סול-ג`אז-אלקטרוני מצויין בתחומו, שהיו בו שלל קולות נעימים ולא מעט לחנים יפהפיים, וגם היום אפשר להקשיב לו בהנאה.

משבר האלבום השני של הצמד האנגלי כמעט והפך אותם לבלתי רלוונטיים בעליל, עקב העובדה שהם לא שמו לב לחילופי העונות בשמי המוזיקה, וחזרו בדיוק על אותה הנוסחה. כדי לשפר עמדות לקראת האלבום החדש, צמצמו החברים את מספר הווקאליסטים לשניים (חוזה גונזאלס וסיא פרלר), וגייסו לעצמם את המפיקים פיל בראון ("רולינג סטונס", בריאן אינו) ונייג`ל גודריץ` ("טראויס", "רדיוהד", וכן, גם "אייר" באלבומם האחרון), שסייעו להם להפוך את האלקטרוניקה לדיירת משנה באלבום החדש, ולחזק בו את כוחם של הכלים החיים באופן משמעותי.

אפשר להמשיך ולתאר את מרכיביה הרבים של התוצאה הסופית, אבל האמת היא שזהו פשוט אלבום מצוין, שיש בו הכל, ומכל טוב. הפקה מוזיקלית עשירה, נינוחה ואופטימית, ווקאליסטים מצוינים (האחד מעט יותר מהשניה), ואולי בעיקר שירים טובים, ותחושה של יצירה אחת שלמה ומגובשת, עם שני כשרונות מוזיקליים מרשימים שעומדים מאחוריה.

Zero 7 – The Garden, Atlantic/Hed Arzi

המהורהר וציפור השיר

ונסיים עם מארק קנופלר, שקצר את מירב תהילתו במהלך שנות השמונים, כמנהיגה של דייר סטרייטס המיתולוגית. אחרי שהסתיים הפרק הזה בחייו, פנה קנופלר לקריירה עצמאית, והמשיך להקליט אלבומים יפים למדי, שכישרון ההלחנה והנגינה שלו ניכר בהם היטב, אלא שבכל פעם הם נעשו רגועים ומנומנמים יותר, עד כי עלה החשש שמישהו פה עלול להירדם.

אז רגע לפני שהוא הצליח להרדים פה את כולנו, שלף קנופלר אס משמעותי מהכובע והראה לנו, שגם אם את האנרגיות של הדייר סטרייטס הוא כבר לא ישחזר בזמן הקרוב, בנסיבות הנכונות יש לו עדיין כוח במותניו. הוא חבר לאמילו האריס, זמרת הקאנטרי המפעימה בעלת הקול הצלול, והקליט עימה אלבום שלם, שנבנה לאט לאט, במהלכן של לא פחות משבע שנים. האלבום הזה מתבסס ברובו של צליל של קאנטרי רגוע וקופצני לעתים, עם נגיעות של רוק פה ושם, כשהדגש הוא על הרכות, על המנגינות היפות, ועל שילוב הקולות המיוחד של השניים - המהורהר וציפור השיר.

Mark Knopfler and Emmylou Harris – All the Roadrunning, Mercury/Helicon