הרגע שלפני סוף העולם הוא נושא תערוכה חדשה שתעלה במוצ"ש הקרוב במתחם המדחס ביפו. שיחה עם האוצרת הצעירה ליאור כץ שיזמה את הפרויקט השאפתני בעקבות חלום אפוקליפטי.
"אם כבר מגיע סוף העולם, כדאי לחגוג"
רגע לפני פתיחת התערוכה New Clear Bomb, האוצרת ליאור כץ, 24, עדיין לא כל כך מאמינה שהצליחה להרים בכוחות עצמה פרויקט כה גדול. "אני לא יצור שעושה מסיבות וכאלה, אבל זה לא מסובך. אני גרה בפלורנטין ומכירה את כל האמנים שמציגים. אומרים להם `בואו נעשה משהו` וכולם עושים, כי כולם רוצים".
כ- 30 אמנים צעירים, חלקם אמני רחוב, ישתתפו בתערוכה שתתאר את הרגע שלפני הסוף. התערוכה תפתח בשבת הקרובה ב- 18:00 במתחם המדחס, חלל אלטרנטיבי ברחוב סלמה 44 בתל-אביב ותוצג במקום כשבועיים. זו התערוכה האחרונה שתוצג בחלל הזה, שהתקיימו בו מספר תערוכות בעבר.
בתערוכה יוצגו עבודות ציור, פיסול, גרפיטי ומיצב, חלקם של אמנים חסרי השכלה אמנותית, אך מעבודות שכץ מציגה בפני ניכרות בהחלט בחירות מסקרנות. בין האמנים שיציגו Klone, Know Hope, Dem One, פילפלד, JoyAge, נטלי מנדל, ניסים קלדרון (לא התאורטיקן), גבי בן משה, עידו דגן, בוגרי בתי הספר שנקר, בצלאל, בית ברל ואמנים נוספים. כץ: "אנשים באים מעולמות שונים וככה זה כמו קיבוץ גלויות, כולם יכולים לחיות ביחד". כץ והאמנים השקיעו מכספם כמה מאות שקלים, ועל אף שהכניסה חינם, תרומות תתקבלנה בברכה.
אני פוגשת אותה בחלל התעשייתי שהוסב למגורים ולחדר חזרות, כשהיא עוטה חלוק מלא בכתמי צבע אדומים, עדות לצביעת החלל לקראת התערוכה. כץ הגיעה להחלטה לקיים תערוכה בנושא שמטריד לאחרונה רבים מאתנו, לאחר שחלמה חלום סופני, בעקבות כתבה שקראה בעיתון יומי שהציגה את האיום הגרעיני כבר-קיימא. "אני לא מתעניינת באקטואליה", היא מספרת, "אבל אם כבר מגיע סוף העולם, כדאי לחגוג את זה קצת. יש לי רצון להוציא את המלודרמה הזאת החוצה, בלי יותר מדי דיבורים – פשוט להציג איך אני מרגישה כשאני פותחת עיתון ולרגש אנשים. מה שנורא חשוב לי זה שזה לא יהיה פוליטי".
התערוכה תתקיים בשני חללים, שייצגו שתי גישות שונות – האחד גלריסטית קונבנציונלית והשנייה הרבה יותר אמוציונלית. המטרה בשני המקרים היא לרגש את הקהל. "אמנות אמורה לרגש ולא להכניס לדיכאון. לשכלתנות יש מקום בעיצוב", שוטחת כץ את משנתה. כבוגרת מגמת אמנות בתלמה ילין היא בחרה לא להמשיך ללמוד אמנות. "המחשבה הראשונה של היוצר היא אימפולסיבית. בתערוכה הזו אני רוצה שהדברים ידחפו למעשה במקום להתחבט שעות מה זה אומר. יש שתי אפשרויות – לצאת ולחגוג או לשבת ולהגיד `אוי לא!`".
"איך שאני מסיימת לומר שלום, אני מתאדה"
"בדרך כלל אני לא מוטרדת מדברים שלא קורים", היא אומרת ומתארת את החלום שחלמה שהביא לרעיון שהוליד את התערוכה "חלמתי שאני נוסעת ברכבת ויחד איתי יש המון בנות היסטריות שצורחות `אוי ואבוי` ו`מה יהיה?`, נורא מלודרמטיות...כל המטוסים של כל הצבאות בעולם טסים בשמיים, כמו ארמגדון, כמו טפט של מטוסים, אין שמיים, רק מטוסים. ואז אני נכנסת לקרון ומנסה להרגיע את הבנות שזה לא סוף קשה ולא כואב, כי כולנו מתאיידים, אבל הן נשארות מאוד היסטריות, אז אני מוותרת על ניסיון השכנוע. בכל רגע הפצצה עתידה ליפול על הראש, מהר אני שולפת את הטלפון ומתקשרת לחבר טוב שלי, גבי בן משה, שגם משתתף בתערוכה, ואומרת לו `רק רציתי להגיד לך שלום, לפני שהכל נגמר`. איך שאני מסיימת לומר שלום, אני מתאדה. נכון חלום נחמד?".
מהחלום הנחמד הזה נולדה התערוכה הראשונה שכץ הצעירה אוצרת. עד עתה עבדה בכל מיני עבודות שחורות כהגדרתה, כמו שטיפת כלים ועבודות מטבח, עבודה בכלביות וטיפול בסוסים. "זה חלק מהמוטיבציה לעשות דברים, להכניס צבע לחיים", היא אומרת, "תמיד יש עוד מסיבה ועוד תערוכה ללכת אליה. אני רוצה לתרום, שאני אדע כשאני הולכת לשטוף כלים שזה לא הדבר היחיד, שאני לא מתעסקת רק בתפל. אני אמנם שכלתנית, אבל צריך להתחיל ממשהו ואז לתעל את השכלתנות ואחר כך להתלבט לאן זה ממשיך. יש טעם לנסות במעשים קטנים, לא בפרופגנדות. להתעסק בנושא בכיף ולא בדרמה – ההפך מפוליטיקה, דיבורים ופוליטיקלי קורקט, זה הגרעין הקשה של הדברים", היא אומרת תוך שהיא משתעשעת במילים: "גרעין, זה קשור לפצצת אטום".
"התערוכה הזו היא הלך רוח, להיכנס למשמעת של אימפולסיביות", היא מסכמת תוך שהיא מודעת לפרדוקסליות שבדבריה, "ליצור משהו עם דופק, להשתמש באימפולסים, לא לחשוב הרבה, יש לכם זמן עד שנגמר".
בתמונה: עבודה של ניר פלד המוצגת בתערוכה.
אתר המדחס
16/11/2006
:תאריך יצירה
|