סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
כתבה
 
מאת: צבי גורן הצמה של אבא - דרמה אנושית חזקה
 

 
 


יחסי אב-בן הם אחד הסניפים המורכבים ביותר במבנה העצום ששמו משפחה, ולמרקם המיוחד הזה ייחדו אמנון לוי ורמי דנון מחזה רב פנים, שעל פניו נראה כמלודרמה קומית. כמעט כמו החיים הנוהגים סלחנות בבני האדם, ומייבשים את הדמעות החמות ביותר במניפה של צחוק.

המשפחה המוצגת על בימת הקאמרי 2 היא יוצאת חאלב שבסוריה, ולפיכך, ולמרות ששם המשפחה שונה מספדי לספיר, ולבן הצעיר כבר קוראים בשם העברי הנפוץ אמיר, עדיין מתנגנת בעורקיה מוזיקה משם, ולא כאפקט צדדי.

מר המוות וחיוך ההשלמה

עלילת המחזה פשוטה וחפה מהתחכמויות. אבי המשפחה גוסס, צילום הרנטגן חושף את הריק שבא במקום הריאה שנאכלה, ומשמש בידי האב עצמו הוכחה שהגיע לסוף הדרך. זהו, אגב, אחד האמצעים הטובים ביותר שרקחו המחזאים למחזה שלהם, והוא נושא על גבו הן את מר המוות והן את חיוך ההשלמה עמו. כך יכול האב לרחם על עצמו, לתבוע הבנה והתחשבות מבני משפחתו, ובה בעת להקל עליהם, וגם על הקהל, בברק אנושי מלבב.

לצדו של האב מתייסרת רעייתו אדל, שמעולם לא שיקרה לו אך תמיד היא מוכרחה להתנגד לדבריו. מסייעים בידה הבת פרידה, שנולדה עם רגל אחת קצרה יותר מחברתה, ודוכאה למדי בילדותה. פרידה איננה שומרת טינה להוריה, ואף כי נישאה והייתה בעצמה לאם, היא טורחת ודואגת להם ולאחיה באהבה גדולה ומאירה. האמצעי שהמחזאים העניקו לדמות הזאת כדי להקל את סאת הייסורים היא העובדה שבעבודתה ( בבזק) פרידה מאזינה לשיחות "רומנטיות" ומדווחת עליהן בהנאה, ולא פעם מתוך תובנה של תקפותן למתרחש במשפחתה.

התובנה הזו של פרידה מופנית בעיקר כלפי האח ויקטור, שמנהל את החנות של אביו ומנהל רומן מהצד עם עובדת בחנות. אבל כבן הבכור הוא חי בתחושה שאיננו זוכה לאהבת יתר של הוריו, ואיך שלא יסתבכו הדברים הוא יהיה תמיד פגוע.

אחרון בבני המשפחה הוא הבן הצעיר, אמיר, שמגדל צמה, צמחי מרפא ואף הרחיק נדוד עד סין ויפן כדי לחזור משם עם חכמת המזרח הרחוק, לדאבון לבו של האב. מערכת היחסים בין אמיר לאביו, או ליתר דיוק הנתק ביניהם, הוא הציר שעליו סובבת עלילת המחזה.

הדרך לחיבור מחדש, שברור כי יתרחש לפני רדת המסך האחרון, עוברת דרך פסיכולוג המשמש לאמיר כאב אלטרנטיבי. זאת נקודת התורפה של המחזה, הן משום שהיא מתפקדת בצורה מלאכותית לכל אורכו, והן משום שהתפקיד עצמו איננו מפותח באמת. הרושם שנוצר הוא כי המפגשים של אמיר עם הפסיכולוג נועדו יותר לעיבוי תפקידו של אמיר בחלק הראשון – מאחר שאיננו נוכח בבית הוריו – ופחות להארה על מה שהיה או לא היה בינו לבין האב וגרם לנתק ביניהם.

לעומת זאת, לוי ודנון דווקא הצליחו בעיצוב מעניין של האמצעי לפיוס המבוקש בין האב ובנו – רויטל, שכנתו של אמיר. היא זאת שמטפלת בצמחי המרפא שבדירתו, והיא מאוהבת בו ומוכנה ללכת רחוק למענו, גם אם הוא עצמו שב ושומט את אחיזתו בידה ואף מתנכר לקשר האינטימי ביניהם.

רגשנות גלויה והומור חכם בטונים נמוכים

לוי ודנון, במחזה השלישי המשותף שלהם, מעצבים דיאלוגים יפים, מאירים, גם במצבים הפשטניים ביותר במהלך העלילה, הנעה על פסים מקבילים של אתנוגרפיה, רגשנות גלויה והומור חכם. הם יודעים לסחוט את הדמעות כמו שצריך ולפרק מתח בעזרת טריקים בדוקים מאוצר הדרמה העולמי, מההומור היהודי ומהפקחות הערבית.

אחד הטריקים האלה מופיע בדמות הכינור, המשחק תפקיד מרכזי מאוד בעלילת המחזה ובהתפתחותו. כלי הנגינה, שהאב קיבל מאמו הנערצת, הופיע אתו בחתונות ושמחות, והעביר אותו לבנו האהוב כדי שזה ינגן ויסעיר את רוחו כמו מי שהיה שותף להופעותיו וידע לרגש עד דמעות את הקהל ואת האב גם יחד. אבל אמיר איננו גיבור שלום-עלייכמי שחושק במסורת הכליזמרית, אלא ישראלי חדש שמחפש ומוצא את עצמו באופק הרחוק. את הכינור הוא שם בבוידעם, ויחד אתו הוא קובר שם את יחסיו עם אביו.

רמי דנון ביים את ההצגה בתובנה מלאה כי המחזה הטעון מחייב הצגה מדודה ושקולה, בטונים נמוכים, ומבלי ללחוץ חזק מדי על הצד הקומי, כדי שייעשה בטבעיות מרבית, וישיג את האפקט הרצוי מבלי לפגום במהלך הדרמה. עם זאת הבימוי לא פתר באותה תובנה ורגישות את סדרת המפגשים של אמיר עם הפסיכולוג, ולא אחת דווקא הם סבלו מהגזמה שרק טשטשה את המתרחש בהם או באמצעותם, וסרבלה במידה מסוימת את מהלך ההצגה.

מחזה משפחתי ללא תחושת בית

כבמאי, דנון החליט גם על הדרך החסכונית שבה תעוצב הבמה, על ידי דרור הרנזון ואורנה סמורגונסקי, ללא תפאורה, ורק באמצעות אביזרים כמו מיטה, אמבט, שולחן, כסאות, טלפון. אבל למרות התאורה אפקטיבית שעיצב עמיר ברנר התפאורה לא משרתת את המחזה שהמבנה שלו פתוח,כמעט פרוץ, והתוצאה היא שלמחזה כל כך משפחתי חסרה תחושת המקום, ועוד יותר מזה תחושה של בית. התלבושות של הדס אריאלי היו טובות בדרך כלל, למעט אולי הבגד של הבת, שנראה כתואם ומדגיש ללא סיבה את עליבותה.

המוזיקה של חיים אוליאל, לעומת זאת, סגרה קצוות של עבר-הווה והייתה מרגשת ברגעים הנכונים, שבהם היא עצמה שיחקה תפקיד, ואפקטיבית ברגעים האחרים.

כהן וקריאף - צימוד דרמטי

תרומתו החשובה של דנון כבמאי מצויה בתחום המשחק שהפיק מצוות השחקנים המצוינים שהתיאטרון העמיד לרשותו, ובראשם איציק כהן בתפקיד האב ואמיר קריאף בתפקיד הבן. גם אם השניים היו מעט מאוד ביחד על הבמה – הצימוד הזה כשלעצמו יצר ממד דרמטי.

כהן וקריאף שונים זה מזה בתכלית מבחינה חיצונית, אבל תחת ידו של דנון הם יצרו מערך של דמיון במשחק, המתפקד כביטוי כמעט גנטי לקשר ביניהם. זה מתבטא בעיקר בשקט הנפשי ששניהם משדרים – האב מתוך ההשלמה עם מותו והבן מתוך תפיסת העולם הרוחנית שהתוודע אליה במזרח, ואימץ אותה.

כהן מגלם במלאכת מחשבת של רוקמי תחרה את הדמות המסקרנת של האב, עזרא. עד לסיום ההצגה, גם כשהוא חושף את עצמו לראשונה בפני בנו, הוא נראה עדיין כשומר סוד. בעוד פיו מפיק אמירות נוקבות, כאב וגעגועים, ואפילו הלצות, עיניו מספרות סיפור עצמאי של מי שיודע אמת אחרת, זו שעתידה לצאת לאור בסופו של דבר, אמת של מי שעתיד להיות המנצח במאבק האחרון של חייו.

קריאף יוצר דמות חזקה מאוד של הבן אמיר, המבקש למצוא דרך לפגוש את האב הגוסס בגובה העיניים. האנרגיה הכבושה בו – שמוצאת את ביטוייה החזק ביותר במפגשים עם הפסיכולוג – באה לידי ביטוי באמצעות השליטה העצמית ברוחו ובגופו. על פניו הוא נראה כמעט אדיש, כעושה טובה למישהו שהוא בא אל אביו, כמי שכל עניינו לדאוג שהגוסס ימות בשלווה. קריאף עושה את זה מדויק מאוד, וברגע הנכון הוא לוחץ על הדוושה שמאיצה אותו אל רגע האמת שבו ימצא הוא עצמו את השלווה שלו בחייו. ברגעי השיא האלה קריאף מגיש משחק נוקב מאוד, מרגש ומכאיב.

מטען רגשי חזק

גאולה נוני מגלמת את אדל, האישה והאם שלמרות אהבתה לבעלה ולילדיה ונאמנותה להם אין בכוחה לשנות את מהלך הדברים. נוני יוצרת במשחק מאופק מאוד, ללא התייפיפות (והיא לא זקוקה לזה באמת) דמות שלמה של אישה שניצבת על סף השבר הגדול של חייה – אובדן בן הזוג, החבר שהוא גם היריב. כאשר אדל נדרשת לשקר, נוני נוגעת ללב במבוכתה.

תחיה דנון יוצרת דמות מופלאה מהבת והאחות פרידה, שנכותה אמנם סגרה עליה מילדות, אבל בה בעת פיתחה בה אוקינוס של אהבה. פרידה של דנון אוהבת, ובגדול, את החיים ואת הסובבים אותה. אין כמעט רגע שדנון נמצאת על הבמה שהיא פסיבית במשחקה – והיא עושה זאת מבלי לגנוב לאיש את ההצגה שלו אלא כשותפה המשלימה את המתרחש ומחזקת אותו.

אלון דהן מגלם את הבן ויקטור באנרגיה חזקה של מי שאין לו מושג מה אפשר או מה צריך לעשות, לא ביחס לאביו, לא ביחס לאחיו – שעמו יצטרך לחלק את הירושה - ואפילו לא איך להסתיר מאשתו, אמו, אחותו ואביו שיש לו רומן מהצד. אובדן העצות והעשתונות נעשה בידי דהן במידה, ומבלי לעבור את הגבול אל משחק קריקטורי.

אלי גורנשטיין יעיל כפסיכולוג, במשחק שקול ומהוקצע, ועדי גילת מביאה עמה משב רוח צעיר ומרענן, ויכולת ביטוי מרגש בתפקיד רויטל, השכנה שאמיר מגייס לתהליך הפיוס עם אביו, ובאמצעותו גם את הפיוס בינה לאמיר.

לסיכום, "הצמה של אבא" הוא מחזה בעל מטען רגשי חזק מאוד, הן בזכות העיצוב הדרמטי של המשפחה כולה, שמוות קרוב ונתק מכאיב מטילים עליה צללים קודרים, והן בזכות הביצוע המעולה של שתי השכבות שבונות את המחזה – המלודרמה והקומדיה – ומגבשות אותו לדרמה אנושית חזקה.
למועדי הצגות


צבי גורן


16/03/2004   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. איציק כהן הפתעה מרגשת
חני , (12/01/2005)
1. הצמה של אבא
ola , (16/04/2004)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע