תיאטרון - פותח קופה: עת בחירות

אם לא שמתם לב אנחנו מצויים בעיצומה של תקופת בחירות: טיפקס נבחרו כנציגינו לאירוויזיון, ההתחבטויות לגבי מועמדים לפרס מפעל חיים לתיאטרון בשיאן ולקינוח - מונה לנו שר תרבות חדש.

בחירות 1: טיפקס לאירוויזיון

בניגוד לדברים שנכתבו כאן לפני שבועיים, הפתיעה הוועדה לבחירת נציג ישראל לאירוויזיון עם מועמדים משלה, והחליטה להטיל את המשימה על להקת "טיפקס". בחירה מפתיעה, יש להודות. בהחלט לא צפויה, אבל לא פחות מכך, לגיטימית וראויה בהחלט.

"טיפקס" אני מודה ומתכוון להסביר, לא הייתה ברשימת המועמדים שלי, מפני שלדעתי לא מכובד לשלוח אמנים כוכבים/ מנוסים/ מבוססים/ בעלי-שם להתחרות (ואולי אף, חלילה, להתבזות) בשלב חצי הגמר של האירוויזיון. אמנים בעלי מוניטין, שיש לנו ציפיות מהם (דוגמת דוד ד`אור לא מכבר, או עידן רייכל, אחינועם ניני ומירי מסיקה לעתיד לבוא) ולהם יש רק מה להפסיד מיכשלון בשלב המוקדם, יכולים לבוא בחשבון רק באותן שנים שישראל מבטיחה אוטומטית את מקומה בשלב הגמר (כלומר השתלבות ב-10 המקומות הראשונים בתחרות).

אלא שחברי `טיפקס`, שהווייתם - איך להגיד - רחוקה קצת מהמולת האירוויזיון, אפילו לא ידעו על שלב הניפוי (שבו תעפלנה רק 10 מתוך 28 המדינות המשתתפות), כשהביעו נכונות עקרונית להגשת מועמדותם. נכון לכתיבת רשימה זו, עניין זה הוא עדיין אבן הנגף לקבלת הסכמתם הרשמית להתמודדות עם האתגר.

ובכל זאת, כאמור, בחירה ראויה ומעניינת. קודם כל עבור רשות השידור, שזכתה בשירותיו של אמן-מבצע מהשורה הראשונה, מן הסוג שבדרך כלל בורחים מהאירוויזיון כמו מאש. "טיפקס" מבחינת הרשות היא בחירה אידיאלית, לא רק מהבחינה התדמיתית, אלא גם ציבורית, בהיותה להקה שמזוהה עם צליל "עממי" ועם מהות אינטגרטיבית. ובכך גם לא מעוררת ביקורת סקטוריאלית.

אפילו הבחינה המוזיקלית ראויה בהחלט. אמת, "טיפקס", לפחות בישראל, היא להקת תלוית-תרבות. כלומר, אומרת ומשקפת עבורנו ערכים, צבעים וצלילים מאוד ישראליים. גם ההומור שלה, הלשוני והחזותי, הוא כזה. ובהחלט עשויה להתעורר השאלה אם זה מה שיכול להושיע את ישראל באירוויזיון. אולם השנים האחרונות לימדו שהמודלים הקלאסיים - של בלדות אהבה וכוח מצד אחד, ושל שירי פופ מטופשים, מתקתקים ומלוטשים מצד שני - ששימשו במשך 40 ויותר השנים הראשונות את ההגדרה "שיר אירוויזיוני", כבר לא בתוקף. את מקומו תופשים בשנות האלפיים אמת אמנותית אישית/אתנית (עד כמה שיש כזאת בתחרות פזמונים) ושואו בימתי. "`טיפקס`" עם יציאה מוזיקלית-הפקתית מבריקה (בנוסח "שלוש בלילה" או "סמי וסומו", למשל) בהחלט יכולה להגיע רחוק בקרקס האירוויזיוני. עכשיו הכל תלוי בשיר.

מה ייצא ל"טיפקס" מהאירוויזיון? בנקודת זמן זאת בקריירה ארוכת השנים שלה, והקצת-מדשדשת בשנים האחרונות, אין לה מה להפסיד. ההתמודדות עם האתגר המוזיקלי והייצוגי עשוי רק להזרים דם חדש בעורקיה ולאושש את מעמדה בציבור הישראלי. ותמיד קיים, כמובן, הסיכוי של קידום עניינים בזירה הבינלאומית שנוטה חסד בעשורים האחרונים למוזיקת עולם.

הנכונות של להקה כזו לקחת על עצמה את המשימה ראויה לעידוד ולתמיכה. לא בעלמא, ציבורית ומוראלית, אלא בתאכלס, כלכלית וכספית. "טיפקס" והלייבל "עננה"שבו היא חתומה, מסוגלים לגייס את כספי העלות להכנות הנדרשות במקורותיהם-הם, גם אם לא דרך "הד ארצי", חברת התקליטים המפיצה שלה, שנכוותה בהתנהלות לא-חכמה ב-2004, עם ד`אור. אולם אסור שזה יקרה. על רשות השידור, שהוכיחה נדיבות בבחירה, לגלות אותה נדיבות גם במימון, לפחות בכספי החיסכון מהקדם-אירוויזיון ובאיתור משאבים נוספים. אם אין לה אמצעים שלא תטפל באירוויזיון. שלא תתנאה בבחירת מועמד ואחר כך תזרוק אותו לכלבים כשתפיל עליו את כל ההוצאה.

אבל ההתגייסות צריכה לבוא מהמדינה, ולוא רק באופן חד-פעמי. כי "טיפקס" היא לא סתם להקה. היא נכס לאומי מהבחינה התדמיתית. בפעולות ההסברה הנכונות, ביחסי הציבור, השיווק והקידום באירופה לקראת התחרות - אם כמובן, תיאות לשתף פעולה –"טיפקס" היא הרכב שמזוהה עם החזית, עם עיר מוכת קסאמים, עם מדינה שלאחר מלחמת קיום ואין ברירה. משרד החוץ, שמתגאה במהלך כל השנה בקשרי התרבות שיצר וברשימת האמנים שהוא שולח להופעות במקומות שונים בעולם, חייב להיות מעורב בתמיכה הכספית. גם משרד התרבות ובטח עיריית שדרות.

בחירות 2: מפעל חיים בתיאטרון

ככל שמתקרב מועד הטקס, מתלהטים היצרים מאחורי הקלעים של פרס התיאטרון. על הפרק בחירת הזוכים בפרסים למפעל חיים. ההצעה הנוכחית, להעניק את הפרס במשותף לארבעה שחקנים ותיקים ופעילים - דבורה קידר (הבימה), יוסף כרמון ויוסי גרבר (הקאמרי) ויעקב בודו (יידישפיל) - מעוררת ויכוחים בקרב חברי הוועד המנהל של הפרס.

גם אם יש הגיון אמנותי ואנושי בהצעה זו- לדעת להוקיר ולכבד שחקנים בעודם בחיים - היא בעייתית מבחינה תקנונית, כיוון שעד כה הוענק הפרס למפעל חיים לבודדים ובתחומים שונים. יותר מכך, היא משקפת את היחסים הבין-אישיים העכורים שבין המנהלים, שאינם מסוגלים להגיע להסכמות חד-משמעיות, ומוכנים לפרוט את הפרס למעות בעבור שלום-בית מדומה או פתרונות מעושים ל"מאזן אימה". נראה כמו עבודה של ועדה מסדרת, של פוליטיקה וכיבודים, של שמור לי ואשמור לך, של תורות והבטחות.

לו היה לתיאטרון היכל תהילה, הרעיון לקבוע בו, באותו יום, שמותיהם של ארבעה חברים בכירים, היה יפה ומוצלח. אבל חלוקת הפרס בין ארבעה, בטקס פומבי, היא זילות עבור המוסד והמעמד. האפקט של הענקת הפרס למועמד מוסכם אחד הוא הרבה יותר חזק, משמעותי ואחדותי, מאשר גזירתו בין ארבעה. ולא היה מזיק אם הוועד המנהל היה מגלה יצירתיות רבה יותר ומיטיב להחליט בעניין זה.

על חוסר היכולת (ואולי הרצון?) לגבש מועמד מוסכם אחד מעידה דווקא ההיעדרות הרועמת של המועמד האידיאלי והאולטימטיבי. יעקב אגמון. פשוט מגוחך איך חבורה של מנהלים קטנים לא מסוגלת להתעלות על עצמה ולכבד את הבכיר ביניהם בפרס היוקרתי של מפעל חיים. התנגדותו ארוכת השנים (של אגמון, כמנכ"ל הבימה) לפרס התיאטרון אינה צריכה להיות שיקול, אלא להיפך. תמריץ. דווקא להראות לו שהפרס מתגבר על הוויכוחים, היריבויות והעימותים. שחבריו יודעים להעריך את תרומתו לתיאטרון הציבורי (בהקמת בית ליסין ובניהולו, ובניהול הקאמרי והבימה בעיתות משבר) ולתיאטרון הפרטי (בימות) ועל יוזמות נוספות (ונזכיר רק את פסטיבל "תיאטרונטו" להצגות יחיד).

אשתקד, כשאגמון היה בעיצומה של חקירה משטרתית, נבון היה להמתין עם הגשת מועמדות שכזאת. עתה ממתינים "חבריו" לשעבר ש"המשקעים" הבין-חבריים יחלפו. וגם משתעשעים ברעיון להמתין עוד שנה-שנתיים, שיגיע אגמון לגיל גבורות. אלה מחשבות מטומטמות שמעידות על חוסר-רצינות והיעדר בגרות. המתנה כזאת הרי אפשר לגזור גם על המועמדים לפרס השנה. שיזכה כל אחד מהם לבריאות ולאריכות ימים.

באותה מידה, בעייתית גם ההצעה להעניק פרס הוקרה מיוחד למולי שפירא, מנהל חטיבת התרבות בגלי צה"ל. מבלי להטיל ספק בפעילות הקודש של שפירא בתחומי התרבות, פעילות שמאפייניה אהבה אין-קץ, ידענות מופלגת, סקרנות רבה ומסירות עצומה, אי אפשר שעתונאי (ועוד זוכה פרס סוקולוב!) יקבל פרס הוקרה מהתחום שהוא מופקד על סיקורו.

העבודה העתונאית היא שליחות. נעשית שלא על מנת לקבל פרס, אלא אם הפרס הוא מטעם עמיתים בתקשורת או גופים בלתי-תלויים ועמותות עצמאיות שמכבדות את העבודה העתונאית. הצורך של התיאטרון להודות לאנשי תקשורת נראה אולי לגיטימי, אבל הוא מעלה הרהורים נוגים. בכל זאת, לא מבקר משפיע ונשכני כמיכאל הנדלזלץ מקבל את הפרס.

פרס שכזה, יש בו מימד של השחתה. הוא דוגמה ושיעור רע לעתונאים אחרים, שעלולים אולי לחתור אלי פרס ולשרך רגליהם בהתמסרות לפעילות יח"צנית ושיווקית. ואפילו שפירא ראוי להוקרה כזאת, דווקא הוא צריך לדחות את הרעיון הזה. במקרה הטוב, להסכים לקבלו בשמה של גלי צה"ל כולה. ובמקרה הרע? רוצה נעם סמל להעניק פרס הוקרה למנהל חטיבת התרבות בגל"צ? שיתכבד ויערוך לו טקס פרטי בתיאטרונו. וגם אז הייתי ממליץ לשפירא להתגאות בכוונה הטובה, אך לדחות באדיבות ובצניעות את ההצעה.

אבל הוועד המנהל של פרס התיאטרון פרץ את הגדר כבר אשתקד, כשבחר להעניק פרס הוקרה מיוחד - ולא נכון - למפיק הוותיק שמואל צמח. ופריצת הגדר מזמינה-מכשירה הדרך בפני פולשים נוספים.

בחירות 3: ראלב מג`אדלה - שר התרבות

ואולי, המינוי לכהונת שר התרבות (המדע והספורט) של חבר כנסת שאינו רואה את עצמו כמועמד ביום מן הימים לתפקיד ראש הממשלה (!), הוא למרות הכל רעיון מוצלח שעשוי להתברר כהפתעה נעימה?