בניגוד לשנים קודמות, השנה ב"שירים בכיכר" הושם דגש רב מדי על השירים ופחות תשומת לב הוקדשה לסיפורים על הנופלים.
קרוב מתמיד
בשנים האחרונות, זה כבר הפך למסורת, אחרי הצפירה הולכים לכיכר. כל שנה נדמה לי שהתחושות יחזרו על עצמן, שהנאומים יעשו לי הרגשה של דז`ה-וו, שהביצועים לשירים יחזרו על עצמם, אבל לשמחתי זה לא קורה. ההיפך.
עשרות אלפי אנשים היו בככר רבין גם השנה. את הערב הנחה יאיר לפיד, ולבמה עלו בין השאר שרית חדד, נינט, איל גולן, רונה קינן, הראל סקעת, מוש בן ארי, מירי מסיקה ואחרים תחת ניהולו המוזיקלי של יוני בלוך. הביצועים היו מרגשים, האמנים כיבדו את הקהל ואת האירוע ובאי הכיכר התרגשו עד דמעות. לעתים אפילו נדמה היה שאפשר היה לוותר על הנגנים המלווים. משהו בשקט שאותו מפר רק קול השירה הופך את השיר לעוצמתי ולמרגש הרבה יותר.
מרגשים במיוחד היו הביצוע של הראל סקעת לשיר "מה אברך", היה אחד הטובים ביותר ששמעתי לשיר המופלא הזה והביצוע המשותף של נינט ומוש בן ארי ל"עץ השדה", שהצליח להוציא את המיטב מכל אחד מהם.
בניגוד לשנים קודמות, השנה הושם דגש רב מדי לטעמי על השירים ופחות תשומת לב הוקדשה לסיפורים על הנופלים. אסור לשכוח שהערב הזה נועד להזכיר, לזכור ולהנציח את מי שכבר אינם. לא עסקתי אבל בספירה, התחושה הייתה שבשנים קודמות סופרו סיפורים רבים יותר.
השנה כך נדמה אימת המלחמה והזכרונות שלא הספיקו לקהות מהקרבות העקובים מדם בלבנון מרחפים מעל באי הכיכר. אחרי כל השנים בהם ההרוגים עליהם דובר היו קורבנות טרור או הרוגי מלחמות שנראו רחוקות, פתאום הכל נראה והרגיש הרבה יותר קרוב.
"שירים בכיכר" הפך זה מכבר למסורת בערב יום הזיכרון. ההרגשה היא שכל מי שרוצה לחלוק את הכאב עם אנשים נוספים מגיע לככר. מי שמעדיף ביום הזה את האיחוד בעם על פני הפילוג מגיע לכיכר, וכך אחת לשנה יש הזדמנות נדירה לשמוע את כולם שרים את אותה המנגינה.