סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: צבי גורן "רומנטיקה" – מאמט נכנס לארון
 

 
 
המחזה השטותי של דייוויד מאמט זכה מן ההפקר בהפקת הבימה שמוני מושונוב ביים ומככב בה כמיטב כשרונו


רומנטיקה פסבדו-פוליטית
 
דייויד מאמט, שספג לעג על מחזהו הקודם על קבוצת נשים לסביות, חוזר ב"רומנטיקה" אל מחזות שעל טהרת-הגברים, בשינוי קל. הפעם הם, כמעט כולם, הומוסקסואלים שמתכנסים תחת גג החוק והצדק של בית משפט אמריקני בעיר שמאמט אינו מזהה אותה. ואלה הם הגאים שבחבורה - נאשם שהוא גם יהודי, ואין שום מושג על מה בדיוק הוא עומד לדין, שופט שחושב שהוא יהודי, פקיד בית המשפט שהוא גם מאהבו, התובע והשפנפן שלו ברנרד (שהוא, אגב, היחיד שמאמט נותן לו שם). חוץ מאלה יש גם סנגור אנטישמי ורופא. שני סטרייטים, ואולי – אם לשפוט על פי התנהגותם ומחוותיהם בהצגה הזאת – אולי הם ייצאו מהארון במחזה הבא שמאמט ישלוף משרוולו.
 
העלילה, אם אפשר לקרוא לה כך, מתרחשת במהלך שתי ישיבות של בית המשפט, ובתמונת ביניים בערב ביניהן, בביתו של התובע. המהלך כולו נראה כמו תסריט לאפיזודה בסדרה "בית דין לילי". כבר בתמונת הפתיחה, השופט, הסובל מאלרגיה קשה ובולע כדורים נגדה עד טמטום חושים, משתלט על העניינים, אמנם גוער בתובע שמנסה לגבות עדות מהנאשם ש"כאן זה לא תיאטרון" אבל מהר מאוד הופך את הדוכן שלו לבמה לסטנד-אפ מקורי בדמות נאום על השלום האוניברסלי. כל זאת לרגל האירוע ההיסטורי המתרחש מחוץ לכותלי בית המשפט – ועידת פסגה בין מנהיגי ישראל ופלסטין.
 
לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין ששום דבר לא ייצא מה"רומן" הישראלי-פלסטיני הזה, לפחות תוך יממה. וזה גם לא כל כך מעניין את מאמט, שסיפר כי כשהתחיל לכתוב את המחזה אירעה אחת ממפגשי הפסגה של השנים האחרונות, ואם היו משיגים בה את השלום המחזה שלו היה הופך ללא-רלבנטי. מאמט אולי לא מבין, אבל גם בלי הסכם שלום המחזה שלו לא רלבנטי לשום דבר. כי מעבר לרומנטיקה הפסבדו-פוליטית מאמט מתעסק בשתי מערכות יחסים "רומנטיות" אחרות  – זו שבין התובע המתרפס למאהבו המתבכיין, וזו שבין הנאשם היהודי שיודע לענות על כל יריקה אנטישמית של הסנגור הנוצרי.  לא אגלה לכם את הסוף, כי למען האמת יש לי הרגשה שמאמט שכח לכתוב אותו. ובמה שנוגע לפואנטה – תעברו לפסקה הבאה. 
 
כמו חיקוי  לא מוצלח לגשש החיוור
 
אם לסמוך על הכתוב בתכנייה הצבעונית, המחזה של מאמט הוא "מקרוקוסמוס של עולם בו התרפסות חסרת בושה, דעות קדומות קטנוניות וסתם קפריזות לשמן קובעות את סדר היום. מנגנון הצדק מידרדר לחילול קודש צדקני". על כך אני יכול רק להגיב בקביעה שאם מחזאי ישראלי היה כותב את המחזה, ולא מאמט האמריקני, היה ניתן לומר שהוא חיקוי לא מוצלח למערכוני הגשש החיוור. שייקה אופיר, נסים אלוני ויוסי בנאי – זכרם לברכה – ידעו כמה סודות שמאמט שכח או לא יודע, ובראשם סוד הדיוק והצמצום, וסוד החנית הננעצת בפרות הקדושות. שלא לדבר על סוד החמלה אל עלובי החיים,  אם נלך גם אל מה שהשאיר לנו חנוך לוין ז"ל.  
 
השאלה הגדולה היא אם תיאטרון רפרטוארי צריך להציג מחזה נפל של מחזאי שיש לו מעריצים רבים, ולפחות מחזה אחד או שניים טובים באמת. בעיניי יש שתי הצדקות לכאורה למהלך הזה של הבימה – הראשונה היא העלאתו ב"צוותא", וההזדמנות להגיע לקהלו הצעיר שאוהב לצחוק בלי חשבון על כל מה שאפשר.  אינני בטוח שזאת מטרה מוצהרת, אבל יש לה סיכוי מסוים בעיקר בזכות ההצדקה האחרת, שהיא הצוות שהתיאטרון מעמיד לרשות ההצגה.
 
הצחקות ללא הפוגה
 
ובעניין הזה קשה לבוא בטענות. אולי אפילו ראוי לתת כמה מחמאות, ובעיקר למוני מושונוב שביים הצגה שופעת הצחקות כמעט ללא הפוגה וידע לעצב בקלילות טובה את משחקם של חבריו ובעיקר את משחקו שלו בתפקיד השופט. הוא פשוט מצוין, כך שאפילו ברגעי השטות הקיצוניים ביותר הוא תחת שליטה, מדויק מאוד, ואפילו מצליח ליצור דמות אנושית. וזה ערך שהוא לא מצא לו סימוכין במחזה. לצידו, לאורך כל ההצגה, רודי סעדה הצעיר – נפלא בעיצוב מושלם של פקיד כבד רגליים שלמרות כהות עיניו הוא משגיח יפה יפה על השופט שלו, דואג ואוהב. גם כאן מושונוב הצליח להוסיף נדבך שאיננו קיים במחזה.
 
מיכאל כורש מגלם יפה את התובע שבעל כורחו נאלץ להכריז בבית המשפט על היותו הומו, ומאותו רגע הוא גם מתנהג בהתאם, ממש כפי שהוא התנהג בביתו שלו בתמונה עם השפנפן הסקסי שלו, ברנרד, במשחק מוחצן לעילא של יונתן רוזן עם הברקות של מימיקה ותנועה בשתי התלבושות המפתות שעיצבה עבורו אלכסנדרה נרדי. אורי הופמן אנרגטי מאוד בתפקיד הסנגור הסטרייט הנשוי השוצף-קוצף בשנאה ובוז לנאשם ההומו-היהודי שהוא מגן עליו. אבל דרך דיבורו הרכה של הוכמן, כמו דרך תנועתו ניתנים בהחלט לפירוש שגם הוא באצילים...סליחה... שגם הוא הומו, לטנטי או בי-סקסואל או רק פחדן בארון.
 
רוברט הניג יעיל בתפקיד אפיזודי של רופא הבא להציל את השופט מעודף הכדורים שבלע, ובעיקר כשהא מצליח להזריק לו את הסם הנגדי בישבנו.
 
אחרון חביב באמת הוא עמי סמולרצ`יק בתפקיד הנאשם. במפתיע, לפחות אותי, הוא יוצר דמות מצחיקה מבלי לגלוש לקלישאות של קומדיאנט היודע שכל תנועה שלו מעוררת גלים. כמו מושונוב, גם הוא מדויק מאוד בכל מחווה, ויש בו אפילו עדינות ורוך שובי לב. מה שמעניין אף יותר הוא שהוא משחק הומו בלי כל המחוות המוכרות של שחקנים ש"משחקים הומו".
 
יוסף אל-דרור העניק לטקסט של מאמט עברית תוססת ויפה, ואלכסנדרה נרדי עיצבה תלבושות יפות ותפאורה יעילה וטובה של אולם בית המשפט שעל נקלה, על בימתו הקטנה של צוותא, הופכת לדירתו של התובע, או לחדר צדדי בבית המשפט. מאיר אלון עיצב תאורה עניינית, ורן בגנו עיטר במוזיקה א-לה-אמריקה. 

למועדי מופעים >

07/05/2007   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. הבבא מכה בגדול
יהודה , שוהם (11/05/2007)
2. הצגה מביכה. שחקנים מתפתלים וצועקים
גיא תל אביב , (08/05/2007)
1. חחח...רודי סעדה "נדבך שאיננו קיים במחזה"...
שישי בבוקר , צרפת (07/05/2007)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע