תיאטרון - ביקורת דיסקים: Usher, אנסטסיה וג''נט ג''קסון

כשמנסים לאפיין את המוזיקה הפופולארית, מגיעים בסופו של דבר לרשימה של סגנונות שורשיים כמו סול אר.אן.בי. ורוק, שרוככו על מנת שיוכלו להתלבש על האוזן הממוצעת. אם ניקח למשל את Usher (מבטאים את זה כמו "אשר"), שהיה כוכב גדול בארצות הברית משנת 1994 (עוד כשהיה בן טיפש עשרה), נראה שבכל אחד מהאלבומים שלו היו ניסיונות לחצות את הגבול שבין מוזיקה שחורה אותנטית לבין מוזיקת פופ שמדברת לכולם.

אפשר להניח שהמודל המצליח ביותר לחציית גבול שכזו היה מייקל ג`קסון, ששילב אלמנטים מהמוזיקה שעליה גדל בצליל חדש וייחודי. כדי לעשות את המעבר, צריך היה Usher להיות קומוניקטיבי מספיק, ועם זאת להציג שונות משמעותית שתצליח להבליט אותו בתוך האינפלציה של המוזיקה השחורה. לבחור יש כמה יתרונות ברורים, והם באים היטב לידי ביטוי באלבום החדש שלו.

קודם כל - יש לו קול גברי וחם, מה שכבר פועל לטובתו בעולם של בחורות מסלסלות. הגמישות הווקאלית שלו מאפשרת לשלב הרמוניות קוליות מעניינות עם קופצניות וורבאלית סטייל קרייג דייויד. מעבר לזה, רמה גבוהה של לחנים, שהם בעצם הבסיס שעליו צריכים שירים להיבנות, והפקה מהוקצעת שמלווה אותם ונעה בין המיוחד (בעיקר בלהיט ההורס "Yeah!") לסטנדרטי, מקדמים אתUsher כמה צעדים טובים בכיוון הרצוי.
Usher – Confessions, Arista/Hed Arzi

אני לא יודע מה איתכם, אבל כל סיפור ההתערטלות של ג`נט ג`קסון הותיר אותי בתחושה לא נעימה. בסך הכל היה שם תרגיל יחסי ציבור בלתי מזיק, שזכה לעליהום תקשורתי מתחסד וחסר פרופורציות. בסופו של דבר זה צריך להיות אולי שיעור להרבה אמנים שמסיטים באופן קבוע את הדיון מהמוזיקה שלהם. אין לדעת לאן זה יכול להגיע.

כמעט כמו אחיה הגדול, גם מיס ג`קסון היא אמנית שמצליחה כבר די הרבה זמן למקסם את ההצלחה של המוזיקה שעליה גדלה. האלבום החדש שלה, שספג די הרבה קטילות (אולי בגלל העיתוי היחצני הבעייתי), זכאי לקרדיט הרבה יותר גדול מזה שקיבל. הוא אמנם לא מגיע לרמתו של "The Velvet Rope", אבל הוא הרבה יותר טוב מהאלבום האחרון שלה למשל.

למרות כמה קטעים מוצלחים מאוד ("Sexhibition", "All Nite"), לא בטוח שיצאו מהאלבום הזה להיטים גדולים, אבל זה לא מוריד מהקסם שלו. החיבור המוצלח בין הקטעים שנדבקים אחד לשני ללא מרווחים הופך את האלבום לרצועה אחת ארוכה וסקסית להחריד, שמופקת לעילא. לעתים היא מודרנית ועמוסה ולעתים חוזרת לשורשי האר.אן.בי-סול, היא מתרחבת ושוב מתכווצת, הופכת תזזיתית ונרגעת (קצת יותר מדי לקראת הסוף), ולמרות שאין בה שום דבר חדשני, היא מצליחה להיות מעניינת ומהנה מאוד, גם מבלי להתייחס לתמונות החושפניות שבתוך העטיפה.
Janet Jackson – Damita Jo, Virgin/Helicon

לאנסטסיה אין שום שורשים שחורים, אבל יש כאלה שנוטים להדביק לעוצמות של קולה מאפיינים של דיווה שחורה וגדולה. באלבומים הראשונים שלה היא הצליחה בשילוב אלמנטים של רוק ומלודיות כובשות לייצר כמה להיטים גדולים ולפלס את דרכה בין שלל זמרות הפופ להיות אחת מהמצליחות ביותר באירופה (ולמכור 10 מיליון עותקים).

בשנה האחרונה עברה אנסטסיה טראומה אישית לא קטנה והצליחה להתגבר על מחלת הסרטן, אבל אצל זמרות מהסוג שלה זה ניכר בעיקר בדפי קידום המכירות ולא ממש במוזיקה, שנשארה בבסיסה אותו הדבר. באלבום החדש שלה יש כמה ניסיונות לטבול חצי רגל בסצינת הניו מטאל (שיקרצו לחובבי אוונסנס), יש להיט אחד חזק מאוד ("Left Outside Alone") שלא מבייש את להיטיה הקודמים (ועוד כמה בפוטנציה), ויש גם בלדה אחת, שמבהירה שלבחורה יש קול די יפה גם כשהיא לא צועקת.
Anastacia, Sony/NMC

אורן בר-אל