סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן "חברון" – נחרטת בזיכרון
 

 
 
עודד קוטלר העמיד למחזהו הבעייתי של תמיר גרינברג "חברון" הצגה דרמטית מרשימה הנחרטת בזיכרון במיוחד בשל עבודת השחקנים ועבודתן של מעצבות הבמה והתפאורה, התאורה והמוזיקה. מאמר ראשון מתוך שניים


נקמת האדמה
 
ככל שאני מתרחק מהצפייה בהצגה המרשימה "חברון"  כך גוברות בי התמיהות על מה ולמה רגשו יוצריה, ולמה נרעשו אלה שכל נגיעה, אמיתית או מדומה, ברעיון המשיחי המניע אותם מעוררת את זעמם גם אם לא קראו ולא ראו את מושא התיעוב החדש שנקרה לפניהם. את הבכורה הרשמית החמצתי, ועל כן רק עתה – ואחרי עיכובים שונים – אני כותב על מה שעודד קוטלר ביים ועל מה שתמיר גרינברג כתב. וכפי שניתן להבין, אני עושה כאן אבחנה בין שתי יצירות נפרדות  - המחזה וההצגה, חרף היותן קשורות זו בזו באמצעות עלילת המחזה.
 
ניתן לתאר את המתרחש במחזה כסיפורן של שתי משפחות שכנות, שאחת מהן, הישראלית, מושלת בעיר שבעבר משלה בה המשפחה האחרת, הפלסטינית. את הדו-קיום המשפחתי מטלטל בן המשפחה הפלסטינית המנסה להתנקש בחיי המושל היהודי, אך פוגע דווקא בבנו בן השלוש. האם מסרבת לקבור את בנה כמצוות הדת היהודית בו בערב. המושל וחייליו עורכים מצוד אחר הרוצח ומגיעים אל בית אביו, בעקבותיהם גם בני משפחתו של המושל. האח הבכור של הילד הנרצח חוטף את בנו הפעוט של הרוצח מחיק אמו, ובמהלך המאבק לשחרר אותו מידי חוטפו התינוק נפגע ומת.  גם האם הפלסטינית מסרבת לקבור את בנה.
 
סביב שני האירועים האלה נעות דמויות נוספות, ומתרחשים אירועים דרמטיים שונים, שמוליכים בסופו של דבר לשני מהלכי סיום מקבילים: הראשון הוא מגיפת עכברים אפוקליפטית, והאחר הוא חבירתם של נער, בן למשפחה הפלסטינית לנערה, בת למשפחה הישראלית, ולילד פלסטיני אחר, למסע של תקווה לעתיד טוב יותר.
 
בין הדמויות האנושיות הרבות המאכלסות את הדרמה סובבות גם דמויות מן הטבע – יום אביב ויום סגריר, עצי זית ועשבים, ובמיוחד דמות מרכזית חשובה – האדמה, המייצגת ערך מיתי נוסף. זו האדמה שבה מסרבים לטמון את הילדים הנרצחים, והיא נוקמת בדרך של סירוב לקבל את גופותיהם ואת גופות חללי הקרב האלים הפורץ בין הישראלים לפלסטינים, ותחת זאת משחררת מתוכה את מגיפת העכברושים.
 
במה צופנת דרמה
 
בזמן הקצר שלפני כניסתי לאולם הספקתי לקרוא בתכנייה היפה שערכה רות טון-מנדלסון את ראשית הראיון עם עודד קוטלר.  יותר מכל מה ששמעתי וקראתי לפני כן, המשפטים הבאים הציבו לפניי רף ציפיות גבוה: "הקריאה העיונית הראשונה של `חברון` השאירה אותי המום וכואב.... עברתי חוויה תיאטרונית נדירה, מטלטלת ונועזת שאיננה דומה לשום דבר אחר שקראתי באותה עת." (ההדגשה שלי, צ. ג. ). הדברים אמנם נאמרו ביחס לטקסט, אבל חזקה על קוטלר, הערכתי, שאת התחושה הדרמטית הזאת ינסה לבטא באמצעות ההצגה.
 
מבחינה זו לבדה לא התאכזבתי, כי עודד קוטלר אמנם העמיד הצגה דרמטית גדולה, מרתקת כתיאטרון,  וגם אם לא חשתי בסופה טלטלה היא מצטרפת אצלי לרשימת ההצגות הנחרטות בזיכרון. ההישג שלו כבמאי ההצגה מתחיל בבחירת שלוש יוצרות שעבודתן ביטאה יותר מכל את אותה "חוויה תיאטרלית" שקוטלר דיבר עליה.
 
רות דר יצרה תפאורה ותלבושות נדירות במכלול יצירתה בת ארבעת העשורים. היא יצרה במה מצוירת - קרקע ועמודים דמויי אדמה צחיחה מבוקעת, בהשראת תמונות של אגם החולה הגווע שצילם בשעתו פטר מרום, ומאחור שער גדול מפוסל כסורגים נחשיים, שבעיניי נראו כהחייאה של אותם חריצי אדמה, ואפילו כמעשה רקמה של אותיות עבריות וערביות. כמו כן הציבה על הבמה מחסום צבאי שנראה יותר כמתקן של הומלס באמצע המדבר ולא כבסיס צבאי (ואת החלק הזה של התפאורה לא אהבתי). דר גם ידעה לעצב את הלבוש הנכון לכל אחת מהדמויות, והיטיבה להאניש את יצירי הטבע.
 
את עושר הדימויים האפשריים שיצרה דר חשפה קרן גרנק בתאורה נועזת, שהפכה עקוב למישור, צחיח לפורח, יום ללילה וכן הלאה בסדרה שלמה של פיוט צבעוני ועוצמות אור משתנות על הבמה ועל הקיר האחורי שחשפו את הדרמה הצפונה בבמה של דר.  
 
היוצרת השלישית שמימשה עבורי את תחושת הבטן הראשונית של קוטלר היא המלחינה שוש רייזמן שיצרה פס קול מדהים, סימפוניה של עברה וזעם, כאב, געגועים, תקווה ונחמה. מוזיקה שמבעד לאבק הקולות ורסיסי הזעקה של ההצגה היא מעניקה חמלה וחסד.
 
חלוקה "טבעית" בין ערבים ויהודים
 
בתוך אלה נכנסו ויצאו עשרות הדמויות המאכלסות את העלילה, ישראלים, פלסטינים, ויצירי טבע. הלהקה הגדולה, שחקני הבימה והקאמרי שהעלו את ההצגה במשותף (כפי שעשו בשנה שעברה ב"אנטיגונה") הורכבה משחקנים בני שני העמים, בחלוקה "טבעית" לכאורה – שחקנים ערבים משחקים ערבים ושחקנים יהודים משחקים יהודים (אני מהרהר ביני לביני אם אמנם כך זה צריך להיות, או אולי היה נכון אם היו "מערבבים קצת" ביניהם, ולא רק כשהם גילמו עצי זית או עשבים וכד`).
 
בכל מקרה, בשני ה`אגפים הלאומיים` השחקנים עיצבו דמויות חיות מאוד, ובעיקר יגאל שדה כמושל חברון הנקרע בין מחויבותו הצבאית-לאומית והדתית, לבין תבונתו האנושית והפיקודית, וח`ליפה נאטור כראש העיר לשעבר הנקרע בין רמיסת כבודו האישי והלאומי, לבין תבונתו היודעת כי יש מחיר כבד לכל ראש המזדקף כנגד הכיבוש.
 
עידו רוזנברג כבן המושל היה מרגש ומרטיט במסע הרעב שלו בין הגוויות, ויוסף סווייד היה בעל עוצמה נואשת כבן היוצא לנקום את רמיסת כבודם של אביו ועמו. הוא היה גם ענוג ותם להפליא כעץ זית צעיר המקווה למסיק הראשון של פריו. נדב אסולין כרב היישוב היהודי וגיסו הפנאט של המושל היה מרטיט בתיאור זוועות הקרב והמגיפה. הישאם סלימאן היה נוגע ללב בתפקיד הבן המוגבל והנאיבי של ראש העיר לשעבר.
 
אלון דהן היה עסיסי ונואש חליפות כחייל מחסום בודד, ואת הנופך הקומי של הדמות השלימה דמותו של סוחר האבנים במשחקו הכובש של ג`סאן עבאס. עידו מוסרי היה סגנו המעשי של המושל, ויובל רז היה תוסס בתפקידיו כיום אביב צעיר וכיום כפור וסופה. שחקן מצליח נוסף הוא הילד מחמד משראווי כילד-להשכיר המרוויח את פרנסתו ליד המחסום.
 
אמא אדמה 3X

תפקידים חשובים בעלילה יש לדמויות הנשים, שבשני צדי המתרס. ראידה אדון מצוינת כאשת ראש העיר, שהיא נקרעת בין נאמנות לקו המתון של בעלה לבין היותה אם החרדה לחיי בניה, וקלרה ח`ורי רבת עוצמה ככלתה, ההופכת את אובדן בנה לדגל של מרי עממי נואש. התפקיד הזה ניצב במקביל לזה של אשת המושל, שאותו מעצבת במשחק רגיש נינה קוטלר, ובעיקר בחלק השלישי. את תפקיד בתה, העדה לרצח אחיה והשותפה למסע התקווה שבסיום משחקת ברוך מרגש אפרת אביב. דוית גביש משרטטת דמות חסרת אונים של גיסתו של המושל.
 
לדוית גביש יש גם תפקיד נוסף – זה של "אמא אדמה" שהיא דמות מרכזית ביותר בעלילה, ומגולמת בסיוען של אפרת אביב וסיון פז-בוגנים המסתופפות משני צדדיה של גביש תחת הבגד הגדול, המצויר אף הוא כאדמה חרבה, כרצפת הבמה והעמודים התוחמים אותה. גביש מלאת הוד, הדר, עברה וזעם, מאיימת ומטילה חיתתה ככתוב בטקסט. אביב ופז-בוגנים, שגם שרה, מעניקות צבע אחר, נשי יותר לדימוי שיוצרת גביש.
 
את עבודת השחקנים הטובה ליוותה אסי אשד בהדרכת שפה ודיבור, והכוריאוגרפית הצעירה שלומית פונדמינסקי עיצבה תנועה.
 
כל זה כשלעצמו טוב ויפה, ויש בהחלט על מה לברך ביחס למאמץ הכרוך בהעלאת מחזה מקורי מורכב ורב משתתפים. לשם כך נועד התיאטרון ונועדו התמיכות הציבוריות. על כן אינני מבין למה הצגה כזאת מחייבת הפקה משותפת בין שני תיאטרונים גדולים הנסמכים היטב על תמיכה ציבורית נרחבת. והרי בשני המוסדות האלה גם הועלו הפקות רבות משתתפים עצמאיות ("המלט", "המלך ליר", "יתוש בראש" בקאמרי או "חודש בכפר", "הלהקה" ועוד בהבימה.)
 
ודאי אם שתי ההנהלות של התיאטרונים השותפים בהפקה, הבימה והקאמרי, מאמינות באיכותו ובחשיבותו של המחזה. כפי שכבר נרמז, אינני שותף להערכה כזאת, ועל כך במאמר נפרד. 


למועדי מופעים >

29/08/2007   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. סיורים לחברון האמיתית
עק , (29/08/2007)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע