סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
כתבה
 
מאת: צבי גורן איזון עדין – המגיפה הגיעה הביתה
 

 
 


אנסמבל תיאטרון הרצליה הציב להצגת מחזהו ה"קלאסי" של אדוארד אלבי צוות שחקנים חלומי שכל תיאטרון בווסט-אנד וכל תיאטרון רפרטוארי יכולים לחלום עליו, ואשר הקהל אמור לנהור ולצבוא על הקופה כדי לחזות בו.

תחת שרביטה של נולה צ`לטון ההצגה מתפתחת בהדרגה מקומדיה-סאטירה סלונית עוקצנית, במיטב המסורת של נואל קווארד, לקומדיה שחורה וממנה לדרמה של כאב עם שביב תקווה, מכאיבה כשלעצמה.

מאזן אימה משפחתי

המחזה מתאר יממה אחת בחיי משפחה אמריקנית בורגנית, משכילה למדי, שבה שלוש נשים הן הכוח המניע והגבר היחיד ששורד ביניהן, איכשהוא, הוא המפרנס את המטבח, מספק את האלכוהול החיוני לאחת מהן, ומשמש גם כש.ג. הניצב בדרכם של יצר הרע ושל יצר ההרס.

אלבי התמחה בחישוף המשעשע-מזעזע של המשפחה האמריקנית שנראית נהדר, יפה ומצוחצחת, כמשפחה מעורערת. הוא עשה זאת כבר ב-"מי מפחד מווירג`יניה וולף" וגם באחרוני מחזותיו, כמו "משחק נישואין", המועלה גם הוא כיום באנסמבל תיאטרון הרצליה.

ב"איזון עדין" אנחנו מצויים בביתם של אגנס וטובי, זוג "למופת", שידע משברים והתגבר עליהם. הזוג נושא על גבו את קלר, אחותה האלכוהוליסטית של אגנס, שכל טיפת וודקה או סקוטש מייצרת אצלה טקסטים שרק סובלנות או אהבה יכולים לשאתם.

המשחק היומיומי בין השלושה פועל על פי כללים השומרים על "מאזן האימה" המשפחתי, שהוא מעין נוסחה ביתית למושג הפוליטי שתיאר את יחסי ארה"ב-בריה"מ בסוף שנות החמישים ובשנות השישים.

את האיזון העדין הזה עומדת להפר ג`וליה, בתם בת ה-37 של אגנס וטובי, שנמלטת מבעלה הרביעי אל בית הוריה. אגנס מבינה מה צפוי להתרחש ומנסה להכין את בעלה לקראת המשימה הקשה שלו. אלא שאז גם פולש אליהם גם זוג חבריהם הטובים ביותר, עדנה והארי, שבעודם יושבים בבי, לפתע פתאום נפל עליהם פחד גדול. לא בגלל משהו מיוחד, חלילה, לא דאגה או חרדה לקיום ולפרנסה או לבריאות. אבל פחד. אימה גדולה.

מכאן ואילך נופלים המשקולות והחומרים שמסייעים בדרך כלל לשמור על האיזון בתוך התא המשפחתי, ועל זה של המערכת החברתית החיצונית, ובעיקר על האיזון הנפשי, שהוא תמיד עדין ושביר, גם מאחורי החזות הנוקשה והצינית ביותר. וצריך כוח מיוחד שימנע את ההתמוטטות המוחלטת.

המחזה שומר על חיוניותו ( ואצלנו מסייע לכך תרגומו המבריק של דורי פרנס) גם אם משקלו הסגולי איננו עובד עוד כמו פעם, בעיקר בגלל שכבר הורגלנו לראות את החיים במראה הזאת של אלבי, ואנחנו כבר לא ממהרים להזדעזע.

תחושת "כבר היינו שם" פוגמת רק מעט בכוחו של המחזה, ובעיקר ביחס לתמונה הראשונה, שבה שתי האחיות הבוגרות חגות סביב יחסיהן ההדוקים בכבלים של בוז ולעג וציניות, וסביב הבעל שאין-אוניו נתבעים כל הזמן לעשות "משהו", אם כשופט בזירת האיגרוף ואם כמי שחייב לשאת בעול הסמכות המוסרית של בעל, אב וחבר.

בהמשך מפנים חידודי הלשון והדיאלוגים השנונים את מקומם לאמירות נוקבות, שחושפות תהומות וגעגועים, התפקחות, ואפילו תקווה קיומית בסיסית שאותה מסמלת זריחת השמש, מדי בוקר.

ללא זיקוקי דינור של וירטואוזיות

נולה צ`לטון עיצבה בעדינות רבה ובתובנה עמוקה את הצגת המחזה הזה, שנכתב באותה תקופה שבה היא עצמה עזבה את האימה האמריקאית לטובת התקווה הישראלית. אין זה סוד שצ`לטון, כמו הנפשות הפועלות אצל אלבי, מצאה כאן אימה אחרת, וגם היא נאחזת בכל שביב של תקווה. זה היה תמיד ההיגיון הקיומי של עבודתה, ואת הנכס הזה היא מביאה אתה גם להצגתה החדשה, שאותה היא מעצבת באמצעות להקת השחקנים המצוינת שלה כאמירה אנושית, טבעית ורכה מאוד, וללא זיקוקי דינור של וירטואוזיות.

עודד קוטלר מגלם את הבעל, טובי, במשחק מדויק מאוד שבטבעיות ובפשטות שנעות בין פסיביות כמעט מוחלטת – בתמונה הראשונה – לאקטיביות של חיה פצועה. במונולוגים המרגשים שלו הוא חושף את מיטב יכולות המשחק שלו, שאני מודה כי התגעגעתי אליהן שנים רבות, ורק מזכירות לי איזה הפסד הפסדנו כאשר הוא החליט לוותר על תפקיד המלט.

אזמל לוהט וסטרא-אחרא

לאורה ריבלין מגלמת את אגנס, שהיא "אדון הבית" וסמל האיזון המשפחתי. זהו תפקיד קשה, בעיקר משום שאלבי עיצב אותה כחצובה באבן, בניסיון ליצור דמות שונה מזו של מרתה ב"ווירג`יניה וולף", גם אם יש יותר מזיקה מקרית ביניהן.

מלכתחילה נראה כי אגנס של ריבלין היא שיש קר, אישה מחושבת, הנוהגת באחותה, בבתה ובבעלה כמנהלת בית ספר קפדנית בתלמידיה הסוררים. אלא שפה ושם היא חושפת סדקים בשיש היפה – ומשחררת פחדים, כאבים וחמלה, שמגיעים לשיאם במערכה השנייה, כאשר אגנס מבינה שהכל עלול להתפרק לחלוטין, שמחלה-מגיפה מאיימת על קיומה שלה ושל בעלה, בתה ואחותה היקרים לה באמת. או אז ריבלין הופכת לאיזמל לוהט במשחק רב עוצמה. וכאילו לא די בכך היא מסיימת את ההצגה במשחק ענוג, נוסח סוניה ב"דוד וניה" של צ`כוב.


את אחותה, קלר, מגלמת מירב גרובר, שעושה כאן תפקיד מרתק. קלר היא לכאורה "הליצן" בחבורה, או הסטרא-אחרא, ומשקל נגד קליל לדמותה של אגנס. גרובר עושה את כל זה במרקם יפה של תנודות ומחוות, ואפילו מתוך זיקה ברורה למשחקה של ריבלין, לא כהיפוכו אלא כהשלמתו. התוצאה היא שהאחווה ביניהן הופכת לחלק בלתי נפרד ממצב האיזון..

מערבולת נפשית-קיומית במארג בורגני

מיקי מבורך, שחקנית שאיננו מרבים לראותה משום מה, וגדליה בסר, מעצבים בדייקנות נקייה מאוד את דמותם של עדנה והארי, החברים הכי טובים של אגנס וטובי, שמעמידים את מושג החברות במבחן הקשה ביותר. מבורך זקופה וגאה, אקטיבית, החלטית ונחושה בכל מחווה, ובסר במשחק שכל כולו טבעיות ופשטות, מדגישים בכך עד כמה היו אחוזי אימה כשברחו אל חבריהם, שביתם הוא המקום היחיד שבו יכלו למצוא מנוח.

לני שחף מגלמת את הבת ג`וליה בכוח רב, את שני הקצוות הקיומיים של הבת המחפשת מנוח מזעפה שלה, ושובה הביתה פועל כטלטלה עזה, של משפחתה ושלה עצמה. משחקה של שחף מצוין כאשר הוא מנוגד לאופי הכללי של האיזון העדין של מכלול המשחק בהצגה. בכך מוענקת משמעות עמוקה יותר לדמותה של ג`וליה, כמסמלת את מערבולת הנפשית-קיומית של בני דורה שמחפשים דרך לצאת מתוך המארג הבורגני נטול הדאגה שסוגר עליהם.

משל ונמשל גם יחד

אלכסנדרה נרדי עיצבה במה יפה, שווילונות לבנים משמשים לה קירות גבוהים, ובכך הדגישה את תפיסת הבימוי של צ`לטון כי מה שסוגר על הדמויות איננו חיצוני אלא פנימי, בתוכן. את הקו הזה הדגישה גם התאורה האקספרסיבית של מאיר אלון. סבטלנה ברגר עיצבה תלבושות יפות, שבתמונה הראשונה הדגישו את צד הקיום המוחצן מאוד ובהמשך שירתו מצוין את החשיפה של המרחש בתוככי הקיום הזה. לאורה ריבלין ולני שחף עיצבו פס-קול מוזיקלי תקופתי שליווה את המעברים (ורק חבל שבתכנייה לא טרחו לציין את שמות היוצרים).

"איזון עדין" איננו מחזה-משל. ואף על פי כן, הוא יכול להיחשב ככזה, כאשר הנמשל שלו מותנה בזווית הראייה של כל צופה ועולמו. אבל נראה לי כי הצגתו כיום יכולה להתפרש – אם רק נרצה בכך – גם כמשל עלינו כאן. ולא רק בתחום החברתי או הפוליטי, אלא גם במישור היצירה התרבותית, שאימה גדולה מרחפת מעל קיומה.

ובנמשל הזה יש משמעות גם לשאלת המשך קיומו של תיאטרון אנסמבל הרצליה, שפועל כתיאטרון רפרטוארי. ההצגה הזאת מועלית שעה שמרחפת מעליו חרב-הארעיות והקיצוצים בתמיכה הציבורית, זו שמאיימת בעיקר על פעילותם תיאטרונים קטנים, לא ממסדיים.

ההצגה הזאת, כמשל וכנמשל גם יחד, חייבת להיות תמרור אזהרה כדי שמאחורי מסך הקריטריונים החדשים של משרד החינוך והתרבות לא תאבד התקווה ליצירה ולתרבות.

למועדי ההצגות


צבי גורן


09/05/2004   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע