סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
ביקורת
 
מאת: צבי גורן צבי גורן מפסטיבל עכו (רשימה שנייה)
 

 
 
הצגות “מדוברות” הן לחם חוקו של כל פסטיבל אבל ההפתעה של הפסטיבל השנה הגיעה מכיוון לא צפוי.


אינמצב אינבידן
 
ארי רמז חשב, ולא בלי סיבה, שיש משהו מרתק מאוד בשיריו של דוד אבידן. הוא לא הראשון, ודאי לא האחרון. הוא גם לא הראשון שראה בהם תיאטרון. אבידן קדם לו, ואפילו שכנע את עצמו שהשירה שלו היא זירת התיאטרון המוחלט, אם לא המושלם, של השפה. שהרי לא מהיום ולא מאתמול כל משפט הוא בעיקרו של דבר דרמה קטנה בין מילים - שמות עצם, פעלים, תוארי לוואי, סימני פיסוק, וככל שהמשפט מורכב ומחובר כך תגדל הדרמה לממדיה המיתולגיים.
 
ארי רמז חשב, ולא בלי היגיון, שאפשר להחיות את הדרמה הזאת. אבל רמז שכח את הלקח שאבידן ניסה ללמד את שומעיו-קוראיו: אם נשארים בתחומים המקובעים שבתוך המילים והמשפטים והפסקאות מתחילים לסגת אל העבר. מושג המאה השלושים, שם ההוצאה העצמית שלו, ייצג עבור אבידן את הבלתי נתפס, את מה שעתיד להיאמר על מה שנאמר, על מה שייכתב על מה שנכתב, על שפה עתידית שתפענח אחרת את עצמה.
 
הטעות של רמז היא שהוא בחר להישאר אי שם בתוך המילים, אבל להציג אותם כספר תיאטרון מסוגנן, מנוכר, מעוצב בתא לבן היי-טק נזירי (עיצוב: ניב מנור), תאורה בעיצובו של  יעקב סליב ומוזיקה חוץ מילולית שכתב רן בגנו.  
 
התוצאה היא שהמופע במיטבו מסכתי מאוד, אולי משום ששלושת השחקנים המצוינים שלו – אייר וולפה, אורית זפרן וזאב שמשוני, בלבוש שחור (א-לה אבידן בחייו) נשאו את המילים על מגש של דיקציה "עלתרבותית" בתתחיוך של תתקריצה רבפנימית. הרגעים הטובים שחרגו מהרברבדים של רמז היו שני השירים של אבידן שאייר וולפה הלחינה ושרה – ולפתע הוארה מתוכם נשמתו של המשורר המת.
 
אבל לך להתווכח בחוצות גני הפסטיבל בעכו עם מי שמצאו בהצגה הזאת את שאר הרוח שלא מצאו באחרות. אולי בכל זאת הם צודקים. אולי בכל זאת ישמצב גם כך.
 
על מי ישבתי ולא בכיתי
 
 הצגה מדוברת אחרת, אם כי מזווית שונה לחלוטין, היא "יושבים" של רינה מוסקונה, המזמנת כחמישים איש להצטרף לישיבת שבעה של אלמנה צעירה, שני גיסיה, נשותיהם וכנראה גם אחיינו של המת. המיצג רב הדמעות אמור לבחון את "מעמד טקס השבעה על פי ההלכה והמסורת היהודית באמצעות חקירה תיאטרלית של מנהג ניחום האבלים מנקודת מבטה של החברה בארץ". זאת הייתה ככל הנראה הצהרת הכוונות ששכנעה את הנוגעים בדבר לכלול את המיצג הזה במסגרת התחרות ולא מחוצה לה.
 
התוצאה, מכל מקום, איננה דומה כלל להצהרת הכוונות וגם לא לתת-ההגדרה המבטיחה "חוויה מציצנית אל תוך עולמם החי של אנשים היושבים בתוך עולמו החי של איש אחד מת".
 
אמנם על הקירות יש תמונות גדולות של חתונה – ושם גם רואים את החתן המת, אולם  הקהל איננו יודע דבר וחצי דבר עליו או על נסיבות מותו. הקהל נכנס ומתיישב סביב שלושה שולחנות צמודים זה לזה עמוסי פירות, עוגיות, משקאות שונים כולל ערק. ששת האבלים יושבים במרחק רב זה מזה, זקופים על כסאותיהם, גוום מובלט קדימה (שלא נטעה בהם, חלילה) מנידים ראשיהם כאילו הם מכירים את הבאים (שכמובן אינם מכירים לא אותם ולא את המת), מקנחים דמעות וגניחות אמיתיות. האלמנה היא זו המשמיעה את הנהי החזק ביותר. בהמשך היא גם תקרין לעצמה בפעם המי יודע כמה את סרט החתונה שלה, תוך כדי כך היא גם תגניב מעשה אוננות, ותיסחף  אל אורגיה רגשית הסוחפת אותה ואת משפחתה לכלל בכחנליה של שירי שכול וגבורה.
 
שני גברים צעירים סיפרו לי שבכו בלי הפסקה יחד עם השחקנים. ללמדנו שלא הם ולא יוצרי המיצג המביך אינם יודעים שאורחים בשבעה אינם בוכים אלא מנחמים, ומי שישב שבעה, מצד האבלים או מצד המנחמים, יודע שיש בפולחן הזה על כל מסורותיו משהו תיאטרלי מטבעו). אבל "יושבים" הוא לא תחקיר רציני, לא הצצה לעולם חי של מתים, ולא אמירה משמעותית על החברה בארץ. ובעיקר, "שבעה" איננו לא תיאטרון למרות כל השמות הטובים שחברו למאמץ, החל באנשי העיצוב החזותי וכלה בקבוצת השחקנים ובמיוחד אפרת הרמלין שנכנסה עמוק כל כך לתוך עולמה של האלמנה עד שהצליחה להביך אותי (ישבתי סמוך אליה) בטוטליות של משחקה ה"אמיתי", באופן שבו עינתה את עצמה בבליעת  פרוסות לימונים עד בחילה, באוננות המוקצנת ובאורגסטיות של זיכרונות אושרה ושמחת חתונתה.
 
של מי הארץ הזאת
 
הנה רעיון יפה: בדירה אחת בת ארבעה חדרים חיים יהודי וערבייה מ-1948, וערבי ויהודייה מ-2001 (אם הבנתי נכון את החלוקה בפועל. בתכנייה יש התייחסות רק לשתי דמויות מתוארכות) המתפקדים כ"משפחה". לא צריך להתאמץ מדי כדי להבין שהדירה מסמלת את ארצנו הישראלית-פלסטינית הקטנטונת והנפשות הפועלות מייצגות מרקם חברתי כלשהו.שרון פז, היוצרת של "בעלויות",  יצרה מיצג המשולב בעבודות וידיאו על במה מרובעת שהקהל יושב בארבע פיאותיה ומביט במתרחש, ללא מילים בתחילה, ואחר כך בגרמנית, בעברית ובערבית, כאשר מתוך הארון שבמרכז יוצא ארכיאולוג גרמני שמודד ובוחר בלב לבה של הדירה כאתר לחפירתו.
 
שאיפתה הכנה והמוצהרת של שרון פז היא ליצור בין הדמויות אינטימיות ודינמיקה ובאמצעותם "מופע נע במרחב הזמן שמעמת תבניות של היסטוריה במישור האישי והציבורי, לכדי היווצרות של דיאלוג בין העבר להווה". רעיון יפה כשלעצמו, אך  אין הוא מתפתח או מגיע למימושו בשום צורה. אין דיאלוג אמיתי, אם בכלל אפשר להתייחס לנאמר כדיאלוג, אין התייחסות של ממש בין הדמויות – אלא אם ישיבה סביב שולחן לצורכי הכנת סלט מהווה ייצוג נאות לקשר, לאינטימיות או לדינמיקה כלשהיא. גם אם נאמר שעיסוקה של כל דמות בעצמה ובעולמה שלה מייצג איכשהו רעיון או אמירה פוליטית-חברתית.
 
המוזיקה של יובל מסנר והתאורה של אורי רובינשטיין יוצרים אולי אווירה, אך לא הם ולא חמשת השחקנים – ענת אייזנברג, יורגן זלצמן, בנימין יגנדורף, ראבעה מורקוס ואשרף פרח – מצליחים ליצור את הדיאלוג מרובע הצלעות המבוקש.  והשאלה היא למה. התשובה הפשטנית שלי היא שמעבר לרעיון טוב צריך שיהיה גם תוכן קונקרטי, ענייני המבטא את מה שהיוצרת מבקשת להגיד. במקרה הזה היא מציגה היבט מוחצן ההופך את הממשי למופשט ומרוקן אותו מתוכנו המיועד.
 
ובכל זאת היה גם תיאטרון
 
ההפתעה שמזמנת "היטלר, הרובוט והסכין" מאת בועז דבי, בבימויה המצוין של יעל טילמן, נובעת מעצם העיסוק בחינוך ילדים ומדרך הטיפול בנושא בשני המחזות הקצרים המרכיבים את המופע.  זו ההצגה השנייה מתוך שבע ההצגות המתחרות שבהן צפיתי שניתן להגדירה כ"תיאטרון", גם אם לא "אחר" במשמעות שהוענקה לו בפסטיבלים קודמים בעכו.
 
המחזה הראשון מספר על נער מתבגר שהוריו מגלים לו שהוא רובוט. דבי כותב דיאלוג פשוט, תמציתי ומדויק המתאר את המהלך שמכניס למוחו של הנער את התודעה, ההכרה וההשלמה שהוא רובוט. על פניו נדמה כי זו הארה צינית על הדרך שבה הורים, מורים וחברה מגדלים את הילדים. אלא שדבי הצליח לתת לעניין באמצעות טוויסט מעניין וחכם (שלא אפרט).
  
זאת גם השיטה שלו בהתפתחות המפתיעה שחותמת את המחזה השני, שבו אם חד הורית נוקשה מנסה לחנך את שתי בנותיה למשמעת וסדר וניקיון שהם המייצגים הקלאסיים (בעיניה) לכיבוד אם. אלא שהבת הגדולה מרדנית מטבעה, חוצפנית, והפתרון היחיד שיש לאם ביחס אליה הוא לשלוח אותה לפנימייה. עד כאן אפשר לומר שאין חדש. אלא שכבר באמצע המחזה הוא מכניס טוויסט מסקרן כאשר הילדות מגלות בחדר הארונות של האם – שאסור להיכנס אליו – בובה לבושה בבגדים של נאצי. הבת המרדנית מפרש את העניין באופן משעשע למדי שלפיו האם היא היטלר עצמו, ויש בכך רמז מחריד לגורל הצפוי לה ב"פנימייה" שהיא נשלחת אליה.
 
דבי יוצר מרקם של הומור ביזארי מבריק שרק הולך ומתפתח במהירות אל התמונה האחרונה שגם בה הוא מצליח להפתיע ובגדול מאוד. כמובן שלא אגלה כאן מה הוא, כי אני בטוח שהחגיגה הקטנה הזאת תגיע למרכזי הפרינג` מהר מאוד.
 
ואין כאן רק כתיבה זחוחה של דבי ובימוי מצוין של טילמן הכולל שימוש חכם בווידיאו ארט של טטיאנה שניטקה, גרפיקה של ברק בן דב, תפאורה פשוטה וטובה של נאווה שטר, תלבושות מצוינות של גיל כוכבי, תאורה עניינית של עדי שמרוני ומוזיקה נאותה של יאיר קז. ובעיקר – משחק מצוין של צוות השחקנים הצעירים.
 
במחזה הראשון אלה הם אבי טיירי המסקרן בתפקיד הנער הרובוט, מיה גרינברג כאמו האוהבת, ג`וש שגיא כאביו המחנך אותו לרובוטיות טובה (ובמחזה השני הוא טוב בתפקיד אפיזודי של מאהבה של האם) והדס שי היעילה בתפקיד חברתו של הנער. בתפקיד הבת הצעירה במחזה השני היא מצוינת, ואת אחותה הגדולה מגלמת בגוונים נהדרים טל לוי. קרן מנחם היא האם ה"רעה" שמאמינה כי השבט המונף הוא החסד המושלם.


02/10/2007   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (5 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
5. לא מיינסטרים
יעלה , (04/10/2007)
4. המבקר מול חוצות גני הפסטיבל
אברי , (03/10/2007)
3. אמא
אורן , (02/10/2007)
2. היטלר פשוט הברקה ומשוחק נפלא
יוני , תל אביב (02/10/2007)
1. אבידן עולה על היטלר!!!
יניב , (02/10/2007)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע