חזרה  לפיגורטיבי

מפעל חדש של האמן הפלסטי דוד וקשטיין יוצא לאור - פרויקט תיעוד ויזואלי של כ- 43 יוצרים בסטודיואים שלהם, בין יצירותיהם. האמנים המתועדים החלו את דרכם האמנותית בשנות השמונים והפכו  מאז לאמנים משפיעים. הנחת היסוד של וקשטיין היא שלצד התפיסה שרווחה כאן בשנים אלו של "מות הציור" ובמסגרתו מה שנתפס כנכון היה לעסוק בציור מופשט, היו אמנים רבים שלא ויתרו על אהבתם לציור פיגורטיבי, או על ריבוי דימויים, עושר צורני וצבעוני, וגם אם בתחילת דרכם הלכו עם העדר, לבסוף חזרו לאהבתם.
 
הפרויקט, שיוקרן השבוע בסינמטק תל-אביב ויוצא גם במארז DVD של שני דיסקים בני 200 דקות יחד, הוא אוסף של ריאיונות, שהתקיימו עם יוצרים בשנת 2003, הסובבים סביב נקודות המוצא האמנותיות שלהם. הסרט מחולק ל-12 סרטונים קצרים שבהם מופיעים בין שלושה לארבעה אמנים שמדברים על יצירתם ועל השפעות הסביבה האמנותית והאישית עליהם.
 
הפרויקט נעשה במסגרת קורס גלריה במכון לאמנות במכללת אורנים בטבעון, שבמסגרתו התנסו הסטודנטים באוצרות. וקשטיין שמלמד במוסד מזה 17 שנה (ובשנים האחרונות גם בבצלאל בירושלים), פועל במלוא המרץ למעורבות סטודנטים בקהילה. בפרויקט זה בחר לעסוק בקהילה האמנותית ולבחון במבט סוציולוגי את התפתחותם של האמנים משנות השמונים  ועד 2003.
 
"ב-89` הגעתי למכללת אורנים", מספר וקשטיין על תהליך התהוותו של הפרויקט, "מוסד ותיק שלימדו בו אמנים כמו מיכאל גרוס, יעקב דורצ`ין ודמויות צפוניות נוספות. ב-91` פתחתי קורס גלריה שהתנהל תוך התנסות אוצרותית של סטודנטים. אוצרות לא תקנית, מעבר לזו שבוחנת טקסטים ועושה תערוכה, אלא משתתפת בכל המהלך של ניהול גלריה ולעתים אפילו יוצרת עבודה משותפת עם האומנים. כחלק מתהליך הלמידה הכובעים מתערבבים ולפעמים האמן הופך להיות קצת מורה או נעזר בהם. אלו יחסים שאפשר למצוא מעט מאוד בין אוצר לאמן. 

נקודת מבט חדשה

"ב- 95`,  אחרי כמה עונות שבהן הציגו אמנים בכירים ואמנים מהדור הצעיר של שנות ה-90, החלטתי, יחד עם חברי המפיק אלי חכים לאסוף חומר ולתעד שיחות", מספר וקשטיין על התהליך, "התווסף לנו ראשס (חומר גלם) של שעות. ב- 98 אחרי שלוש שנות צילום, גילינו שעריכה זה עניין מסובך ובאותה עת נכתבה כתבה של דנה גילרמן בעיתון הארץ שעסקה בסדר יום שלא היו עסוקים בו באותו זמן והותוותה בשבילנו דרך אחרת לעסוק עם אמנים, בשונה מזו שניסחה של שרה ברייטברג-סמל".
 
שרה ברייטברג-סמל  שערכה שנים את מגזין האמנות המרכזי סטודיו, השרישה את המונח "דלות החומר" ביחס ליצירתו של רפי לביא, כשאצרה תערוכת יחיד שלו במוזיאון תל אביב בשנת 1986, מונח שנוכס ולעתים אף נכפה, על יצירותיהם של רבים אחרים.
 
לביא שנפטר לפני פחות מחצי שנה, מהמובילים והשליטים באמנות הישראלית בשנות השמונים בולט בהיעדרו מהפרויקט, אך נוכח בשיחות רבות בין האמנים לסטודנטים המראיינים. לביא, שניהל שנים רבות את המדרשה לאמנות בבית ברל הכתיב תפיסה אמנותית מופשטת כשדעתו הייתה בלתי מעורערת. אריה ברקוביץ, אחד האמנים המופיעים בסרט מספר כי באותה תקופה פתחו הוא וקבוצת אמנים צעירים נוספים גלריה ברחוב אחד העם, שעל קיומה  שמרו בסוד מפני  לביא. גם יאיר גרבוז, מי שיש המחשיבים ליורשו וממשיך דרכו של לביא בניהול המדרשה בבית ברל, אינו מתועד בפרויקט.
 
בפרויקט הנוכחי וקשטיין חיזק, הלכה למעשה, את החזית מול ברייטברג-סמל, במערכה על מקום בתולדות האמנות הישראלית, קרב שסופו עוד רחוק מלהסתיים ויתייצב רק בחלוף כמה דורות. "זו נקודת מבט שבדרך כלל שמורה למבקרים", אומר וקשטיין, " בפרויקט אנחנו חשים את החוויה של מי שיוצר ולא א זו של מי שמפרש. אין לי ביקורת על כתיבת הביקורת. רציתי להיות שותף ולתת נראות לזווית שאני רואה. יש אוצרים וכותבים מרתקים, אני מציע נקודת מבט אחרת להעשרת האמון ביצירה".
 
האמנים המתועדים בפרויקט החלו את הפריצה לעולם האמנות בסוף שנות השבעים עד שנת 1988, אומר וקשטיין, "חלקם עברו מטמורפוזות מאמנות קונספטואלית. היו אנשים שהתחילו לצייר בסתר, שהגיעו לסצנה הזאת. אנשים כמוני, שהחלו לגשש את דרכם, למרות שמסביב דיברו רק על אמנות קונספטואלית, עסקו בחיפוש כלים להיפרד מהדיבור הקונספטואלי של העבודה האמנותית. אנשים החלו לצאת לאור והתחיל להופיע ציור שהיה בו מקום לאישי ולפוליטי. היו התאגדויות של קבוצות כמו קבוצת רגע בה הייתי חבר יחד עם דוד ריב, אבישי אייל, אסד עזי ויורם קופרמינץ, כדי ליצור בשיתוף ולדבר על אמנות".
 
בין האמנים שוקשטיין בחר ניתן למצוא רבים מאלו שמכונים "אמני דור הביניים" של האמנות הישראלית ובינהם עידו בראל, פיליפ רנצר, דרורה דומיני ויצחק גולמבק, ואחרים, פחות מוכרים היום, שבלטו באותה תקופה. "בשנות השמונים כולם נראו לי תותחים וחלקם הלכו והתאדו. יש אמנים שהיו אפורים בשנות השמונים והעבודה הסיזיפית השתלמה להם.יש כאלה שהפסיקו לצייר ויש כאלה שהתחדשו הפתיעו והתרעננו. עשרים שנה, יש לזה מחיר", הוא אומר, "הסרטים מראים את המחיר שיש מעצם ההימצאות בתוך העולם הזה, ועוסק בקשר שבין הצעירות ליצירה ומה קורה כשבן אדם עובד עשרים שנה במקצוע,  זה נהיה הרבה יותר קשה ומסובך. זה מסמך אנושי. יש קטע מרגש של פמלה לוי שמדברת על חיים והגשמה ופתאום, חצי שנה אחרי הצילום, היא מתה מהתקף לב. אמנים הם בשר ודם חולף . שנות השמונים כבר התרחקו מאתנו".
 
הפרויקט מייצג את דרכו העקבית של וקשטיין במאבקו להכרה בחשיבות האמנות שהוא מייצג – אמנות בעלת אופק חברתי, אשר מערבת את הקהילה. בין הפרויקטים הנוכחיים שהוא מוביל ניתן למצוא פרויקטים של אמנות באזורי פריפריה בשיתוף עם הסטודנטים שלו, שבהם הוא משתף ילדים ונוער במצוקה ברמלה, באופקים, בנצרת, בשיכון מזרח בראשון ואולי בקרוב גם בבית ג`אלה. הוא מכנה את חללי התצוגה בפריפריה "תחנות" ו"בתי מחסה לאמנות עכשווית".
 
"המהלכים האלו הם יציאה מהסטודיו שלי כאמן וגם מהכיתה בבצלאל ובאורנים. אלו נסיעות סימבוליות רבות משמעות, אנחנו מקיימים עשייה אמנותית מחוץ למגדל השן. אני מלמד אמנים בדרך ליצור לא רק בתוך הקנבס, אלא גם עם בני אדם בחוץ. אמן שיוצר בתוך הסטודיו מתאדה בתוך עצמו והשנים עוברות. אנחנו מתחברים קבוצה אל קבוצה ויש לא רק בעשייה, אלא גם בדיבור". 
  

"שנות השמונים באמנות הישראלית: - 12 סרטים קצרים",  DVD כפול (200 דקות), במארז אחד, המכון לאמנות, המכללה האקדמית אורנים.

ביום חמישי, 25 באוקטובר 2007 ב- 22:00 יתקיים אירוע ההשקה של הדיסק בסינמטק תל-אביב  במסגרת אירועי  "אוהבים אמנות" - לילה לבן לפתיחת העונה בגלריות בתל אביב.